חולמת עם אבנים

I. אבן

אבן דרך, אבן יסוד, אבן בניין. אלו הן האבנים שמהן בנוי הבית, העולם. יסודות החיים, ראשית היקום. תחילת החיים היא בממלכת המינרלים. כיצד נוצר כל היש הרוחש – כל החי והצומח -מהממלכה הדוממת מכולן? זוהי חידה. אנחנו רק יכולים לדמיין את קוויה ואת היקפה. היא מציעה לנו סקאלה של זמן שאיננו מורגלים בה. כל מפגש עם אבן מזמן פעימות מסדר גודל בלתי נתפס באמת. המילים מנסות לבטא אותן (“מיליוני שנים”), אבל הדמיון מדמיין אותן.

האבן מלאה כולה בזמן, כל הזמן של העולם מצוי בתוכה. ואולי היא אינה דוממת כל כך כפי שנראה. היא אוצרת תנועות בזמן; אלה השכבות, המשקעים, הצבעים המתהווים, גוון פוגש גוון. דברים התרחשו באבן. משהו זז שם, אבל לא בקצב הזמן שהעיניים שלנו יכולות לראות.

אנחנו לא מינרלוגים. אנחנו לא חוקרים את האבן, אלא באים לפגוש אותה. ובכל זאת הדמיון העתיק שלנו יודע שאלה הם יסודות ותרכובות בעלי סגולות אלכימיות. אנחנו מבינים את החיזיון המינרלי. מים מחלחלים באדמה, תחמוצות ברזל זורמות במשך מיליוני שנים בתוך סדקים בלתי נראים בסלעים. אנחנו מתחפרים במעמקי חומרי הגלם שמהם עשוי העולם. השפה הראשונית הזאת באופן משונה מובנת לנו. בדמיון הקדום שלנו, כולנו אלכימאים; שורש המילה “מתכת” – metal – הוא to mine – “לחצוב” ששורשה מן המילה היוונית mettallao שפירושה לחפש, לחקור. האלכימאים דמיינו שהאבנים הן זרעי כוכבים שהוחבאו עמוק באדמה. הדמיון האלכימי לא רחוק כל כך מהדמיון האסטרופיזי של ימינו, מסתבר; היסודות שאנחנו חוצבים מבטן האדמה, המסודרים למופת בטבלה המחזורית, הם חומרי הגלם שמהם עשויים כל הכוכבים והגלקסיות.

אפשר להבין מדוע גולת הכותרת של כל התהליכים בעבודה האלכימית היתה “האבן הפילוסופית”, שזכתה גם לכינוי “אבן החוכמה”. כיצד זוכה אבן בכתר החוכמה העילאית? בזכות החיפוש, החקירה. היסודות החבויים בה קוראים לנו לצאת לחצוב ממנה דעת: תחפרו, תלמדו, תחקרו. היא פותחת לנו שער לזמן של העולם, ולכן, היא גם מה שמתגבר על מכשולי הזמן. אבן החוכמה מרמזת לנו שהזמן של העולם הוא גם מה שמעבר לזמן, מעבר להיסטוריה. הוא אחדות של הקיום. האם זה לא מה שחיפש איינשטיין – ein-stein – “אבן-אחת” – בסוף חייו? את התאוריה האחת שתאחד את כל התיאוריות כולן? זו שתדע להסביר הכל?

“האבנים ממשיכות לדבר אל מי שמעוניין להקשיב להן” כותב אנדרה ברטון בחיבורו “שפת האבנים“. “לכל אחד הן מתאימות את דיבורן לפי מידתו: בהתאם למה שהוא יודע הן מלמדות אותו את מה שהוא שואף לדעת. יש מהן גם כאלה שנראות כקוראות זו אל זו, ואם מתקרבים אליהן אפשר לתפוס אותן מדברות בינן לבינן. ברגעים שכאלה, לשיח האבנים המעלה העצומה לגרום לנו לחרוג מעבר למצבנו”.

האם זרעי הכוכבים החבויים בעומק האדמה אינם מזמינים אותנו להיכנס פנימה אל מעמקיה, אל מעמקי הסלעים, לחפש אחריהם, לפגוש אותם? להקשיב להם?

Verde d’Arno, Florence – Italy 13.3×25 cm, מאוסף אבני הנוף של יהושע בורקובסקי

II. האינטימיות של החומר

אבני הנוף לא מתגלות בקלות. צריך לחפש אחריהן. צריך לרצות למצוא אותן. הן לא מונחות להן בכל פינה, בכל מקום. שולים אותן מבטן האדמה. רק יודעי-דבר שבאו בסוד המלאכה מיומנים לעשות זאת, יודעים היכן לבקש אחריהן. זהו ידע שעובר מדור לדור; איפה לחפש, איך לחפור, כיצד לחתוך, באילו כלים, באיזו מידה ללטש, מהו הברק הנכון. אף אחד לא רוצה להחריב ולו בשריטה קלה נופים נשגבים. הדיסוננס בין פני המעטפת המחוספסים, הגסים, לבין מה שהאבן מסתירה בתוכה, הוא אולי לב לבה של הפליאה הראשונית. החוץ נראה “רגיל” כל כך, אפרורי, סתמי כביכול, לעומת היופי המעודן, המפעים והחד פעמי שאנחנו מוצאים בפנים. הן כל כך דומות לנו, אנו שנראים לפעמים רגילים לגמרי מבחוץ, אך מתגלים כל אחד בדרכו כסיפור חד פעמי, יחידי, נדיר. אני שמה לב : כשמחזיקים את האבנים האלה ביד, אנחנו חוזרים ואומרים שוב ושוב, כמו ילדים – “תראו, מבחוץ לא רואים כלום! ממש כלום! ” מבחוץ שום רמז לנס המצפה לנו באינטימיות של החומר, ואף על פי כן הוא כאן. יש חיים פנימיים לאבנים, ממש כמונו.

אנחנו רוצים לראות “בפנים”, לראות בתוך הדברים. אנחנו רוצים להיכנס אל תוך האבן, אל העלטה הפנימית של הסלעים. “הפילוסופיה דנה לעיתים את האדם להישאר במישור התופעות” כותב גסטון בשלאר בספרו “האדמה וחלימות המנוחה”, ומזכיר לנו עד כמה חשדניות נעשו עינינו ביחס לתופעה עצמה, ביחס לחומר המופיע למולנו. העומק הוא אשליה, לימדו אותנו: “הכל אינו אלא תופעה”. אין טעם ללכת לראות, עוד פחות מכך – לדמיין. כל שניתן למבט האנושי אינו אלא דימויַם השטחי של הדברים, צורתם החיצונית בלבד. “כיצד ספקנות העין הזאת רכשה לה נביאים כה רבים בזמן שהעולם כה יפה, יפה באופן כה עמוק, כה יפה במעמקיו ובחומריו?” שואל בשלאר. באמת, כיצד?

חלימת האבנים הולכת בניגוד לאיסורים של הפילוסופים. האדם החולם רוצה להגיע אל לב הדברים, אל החומר עצמו של הדברים. הדמיון שלנו יודע לתרגל כימיית מעמקים. יש בנו סקרנות טבעית לשהות בתוך הדברים. לראות פנימה. זה טבעי לנו, עוּבַּרִים לשעבר, ממש כמו גרעיני התפוח. “להחביא, זוהי הפונקציה הראשונה של החיים”, מזכיר לנו בשלאר. גרעין החיים הוא בתחילה כמוס. בצרפתית, “פנימי” ו”אינטימי” הן מילים נרדפות; דרוש קודם מה שהוא הכי פנימי, הכי עמוק (intimus בלטינית) כדי לכונן קִרבה. הפנימי הוא חמים, וביתי, הוא אישי, ופרטי. הוא נעים, וידידותי, יש בו רווחת קיום.

האושר שבאינטימיות: אנחנו מתחפרים עם התנועה שמציעה לנו האבן, ומגלים: יש עולם שמחלחל אל המעטפת הקשה מכולן, מעטפת הסלע. עולם ומלואו. האבן מקבלת את פנינו והנה אנחנו בפנים. אנחנו נכנסים ומתמקמים בין הנופים, בתוך משחק הגוונים והצורות. החלימה הזערורית הזאת מעניקה לנו את אוצרות הפנימיוּת של הדברים, שבתורם מעניקים לנו את העולם. האינטימיות הזאת זקוקה גם לדחיסות, לצפיפות, וגם להשתרעות העצומה, המרחבית. והנה, מתוך הפנים הדחוס, הולך ונפתח המרחב העצום. ככל שאנחנו מעמיקים בחלימה, הולך ומתעצם המרחב הפנימי שלנו.

האבנים מדברות אלינו בשפת התנועה הזאת שרוחשת בין הקטן לגדול, בין החוץ לפנים, בין הדחוס למרווח, ובינן לביננו, כמו שאומר ברטון, “תתרחש עד מהרה סדרה של החלפות מסתוריות במעין אוסמוזה, על דרך ההקבלה”.

6.3×15 cm Cotham Marble, Bristol – England., מאוסף אבני הנוף של יהושע בורקובסקי

III. לחלום עם גרעין היקום

לפני הכל, תדהמה, שאינה שוככת עם חלוף המפגשים. מה זה עושה לדמיון שלנו, לפגוש נוף באבן? מה מקור ההשתאות ? משהו קורה שם. אני מלטפת אבן אחת ואומרת לשוקי: “זאת שערורייה”. שוקי משיב בחיוך: “כל אחת פה היא חוצפנית לא קטנה”. שנינו צוחקים; כי אנחנו לא רק אוהבים את האבנים האלה, אנחנו מעריצים אותן.

איך הן עושות את זה? הציורים האלה יפים כל כך שאפשר לחוש חץ בלב. היופי נוגע עמוק ומעורר אותנו אל העולם. הציורים האלה הם מה שהם, איננו צריכים לפענח אותם כדי למצוא בהם משמעות; הם הפָּנים של העולם, כפי שהוא מתגלה למבט. העולם הוא מקום של יצירה, העולם הוא מעשה אמנות. יופי האבנים שזור ביופיו של העולם. ואולי זאת השאלה שצריך לשאול – איך זה שהעולם יפה כל כך? לא מדובר בדמיון שלנו. אנחנו לא מתפעלים מהדמיון שלנו, אלא מהדמיון של העולם.

אם אנחנו נפתחים עם הדמיון שלנו לדמיון של העולם, אנחנו מגלים שהאבנים האלה כלל אינן דוממות, ואינן אטומות, הן רוחשות חיים. הן נושמות את מה שאנחנו נושמים. המינרלים מציירים בסבלנות את המופע של העולם. הברזל נע, ומניע את הים. החמצן מצמיח עלים. תחמוצת המנְגן זורמת ובוראת הרים. הרים מכל כיוון. האם זה לא מעניין שאנחנו מוצאים בציורים האלה בעיקר הרים? אגמים והרים, ימים והרים, חורבות והרים, גבעות עם הרים, הרים עם הרים. בכל מופעי הצבעים, הצורות והמרקמים, הרים. כאילו היו זרעים המקופלים כלפי פנים, “זרעי הרים”. אותו תחביר, אותה שפה. בפנים ובחוץ, אותו דבר. שפת האדמה, שפת הסלעים, שפת ההרים. לעיתים אותו זמן שדרוש להר להינשא מעל לפני השטח, דרוש כדי להיחרט במעמקי האבן המציירת. אותה רוח חיים נושפת בהרים, מקימה אותם מעל פני האדמה, ומקימה אותם באבן.

בסין יושבים עם האבנים האלה למדיטציה. יושבים ומתבוננים בנופים זרים, בלתי צפויים. יוצאים לטיול בעולם בתוך האבן, כמו סיור גיאוגרפי במחוזות בר בלתי מוכרים. אבל יותר מאשר התוודעות אל נופים חדשים, האבן מעניקה לחולם התוודעות אל יחסי הגומלין השוררים בעולם בין כל הדברים כולם. היא חושפת את ההרמוניה שבין העולם החיצוני לעולם הפנימי, את ההתכתבות הבלתי פוסקת שבין המיקרוקוסמוס למקרוקוסמוס. ביוון העתיקה קראו לזה “הסימפתיה שבין כל הדברים”, כלומר ההבנה שכל הדברים בקוסמוס שזורים זה בזה ולכן מקיימים ביניהם קשרים פנימיים.

יש הכל בכל. יש נהרות באבן, יש שמיים באדמה. יסודות היקום מופיעים בכל מקום; בכל פינה. אלה יסודות היקום, ואלה גם יסודות הדמיון שלנו. לחלום עם האבנים האלה מזכיר לנו את השפה של החומר שממנו עשוי השלם, שאנחנו חלק ממנו.

האבנים האלה משיבות אותנו אל החומר של העולם עם אהבה בלב; בזכות הפעפוע בין הפנים לחוץ אנחנו מוצאים מנוחה בחיק החומר; ואם מקשיבים לרמזים האטימולוגיים, מבינים את פשר המנוחה, שכן אנחנו נחים למעשה בחיקה של אמא (mother), אמא-חומר (matter), בחיק מקור כל המקורות (mater). אנחנו חולמים יחד עם האבנים על גרעין כל היסודות, גרעין כל התופעות כולן; אנחנו חולמים את הסיפור של העולם, עולם שאנחנו משתתפים בו, עולם שאנחנו חלק ממנו, יסוד מיסודותיו.

12×14.5 cm Pietra Paesina, Florence – Italy , מאוסף אבני הנוף של יהושע בורקובסקי

המסה חולמת עם אבנים של מור קדישזון וצילומי אבני הנוף הנלווים לה מופיעים ב- אבני נוף / אבני מסע, חוברת–אמן של יהושע (שוקי) בורקובסקי, בהפקת קופסה שחורה, ינואר 2022. אבני נוף / אבני מסע הוא תיעוד של אוסף אבנים ייחודי ונדיר של בורקובסקי ש’הפך’ למחזור עבודה עצמאי, מקביל למחזור ציורי “אבני החלימה” המופיעים בעבודתו החל משנות התשעים.

בתרבות הסינית “אבן חלימה” או “אבן מסע” היא אובייקט המעורר התבוננות ועיון פנימיים, מדיום של הרהורים, מדיטציה והרמוניה בין האדם לטבע. מקורן של האבנים ברמה הגבוהה של יונן – חבל ארץ בדרום מערב סין, במורדות הרי ההימלאיה. האבנים, או ליתר דיוק, חתך מלוטש שלהן, מפגישות את המתבונן עם צורות טבעיות שעל פניהן מפליג הדמיון לעולמות אחרים. בתרבות המערבית, מתקופת הרנסנס ובעיקר מזמן שלטון בית מדיצ’י בפירנצה, ה’Paesine’ או “אבן הנוף” האיטלקית היא המקבילה ל”אבן החלימה” הסינית. מקורם של אבנים אלה בהרי טוסקנה שבאיטליה, ובהרים סביב לעיר פירנצה. במשך מיליוני שנים חלחול מים, תנועות טקטוניות וריאקציות כימיות של מינרלים (ברזל ומנגן) ותרכובות שונות יצרו בתוך סלעי הגיר צבעים, נופים וצורות מרהיבות. רק חיתוך וליטוש שלהן, הנשען על ידע ומסורת בת מאות שנים, עשוי לגלות את המראות הנפלאים החבויים בהן. המראות הנגלים בהן של ימים סוערים, איים, נופי חורבות, הרים והרי געש, הפכו אותן לחפץ נדיר ומבוקש לתצוגה ב’חדרי הפלאות’ שהחלו להתפתח באירופה בתקופה זו. בשלהי המאה ה-18 ובמהלך המאה ה-19 העניין בהן הלך ודעך.

André Breton, Langue des Pierres, in: Le Surrealisme, meme, n° 3, automne 1957

Gaston Bachelard, La terre et les rêveries du repos, editions Jose Corti, 1948

James Hillman, Concerning the Stone: Alchemical Images of the Goal, in: Alchemical Psychology, Uniform Edition Vol. 5, Spring Publication, 2014