“יכולת לחזור לציור פיגורטיבי, לא?”

על גבי כמה ציורים מופשטים מהשנים 1988-1989 כתב משה גרשוני “יכולת לחזור לציור פיגורטיבי, לא?”. לדבריו השאלה מופנית אל מארק רותקו, כאילו מציעה לו לוותר על המאבק הנואש להפשטה נשגבת ומינימליסטית, הפשטה שמעבר להבחנות בין דתי וחילוני, נוצרי ויהודי. אולי, אילו חזר רותקו לציור פיגורטיבי, הייתה נמנעת ההתאבדות שלו, או כפי שניסח זאת גרשוני “אולי היה חוסך את הסכין-גילוח”.

אכן, בשנות השישים של המאה העשרים הגיע לשיאו המאבק בין ההפשטה שלאחר מלחמת העולם השניה, לבין הפיגורטיביות שחזרה לעולם האמנות בדמות הפופ. המאבק האישי של רותקו, עניין של חיים או מוות, נגזר אולי ממאבק בין ההרואיות חמורת הסבר של המודרניזם, לבין מי שבדיעבד מבשר את הפקחות והמפוכחות של הפוסט. ההפשטה הנשגבת שאפה לייצג את מה שמעבר לכל ייצוג, בעוד הפיגורטיביות הפופית חוגגת את ההדוניזם של הייצוג (המסמן) במנותק ממשמעות המיוצג. מדוע היה המאבק הזה כה חשוב לגרשוני שלושים שנה מאוחר יותר? הרי בשנות השמונים יכול היה להיות פיגורטיבי, מופשט או גם וגם (כמו גרהארד ריכטר או דויד ריב, למשל). או במילים אחרות, מדוע לא יכול היה גרשוני עצמו לחזור לציור פיגורטיבי? מדוע הצניע את רישומיו הפיגורטיביים, ומדוע לא חיפש דרך לשלב מוטיבים פיגורטיביים בציוריו החופשיים יותר?

גם אם זאת שאלה מופרכת מסוג “מה היה קורה אילו..?”, היא מעוררת מחשבות. ראשית, מה לגרשוני ולרותקו? התשובה היא בצירוף יהודי-אחרי השואה-מחפש תשובה-מתאבד. גרשוני מסמן במחוות לרותקו מפתח, או נקודת מבט אפשרית, לציוריו.

משה גרשוני, “יכולת לחזור”, 1988

מה קרה לציור של גרשוני החל מראשית שנות התשעים, זמן קצר אחר הפנייה לרותקו? הוא נהיה יותר ויותר דכאוני, סטאטי ומונוכרומטי. הוא נהיה רותקואי. הדרמה של שנות השמונים פינתה מקום למפגשים דיפוזיים בין כתמים, לשדה של ניואנסים. הן ברמה האישיותית והן ברמה האמנותית נתקל גרשוני באותה בעיה בה נתקל רותקו לפניו, וגם אם לא הגיע לסכין-הגילוח, הוא הרבה לדבר עליו. משנות התשעים והלאה גרשוני כבר לא יכול היה לחזור אל “השביל שלא נבחר”, אבל בשנות השמונים כנראה השאלה היתה רלבנטית יותר. אני משער שגרשוני היה בצומת, גם אם אולי לא ניסח את הדברים לעצמו במילים שאני מנסח אותם כעת.

בשנים 1984-1985 אירח גרשוני כל יום ג’ קבוצת ציירים לכמה שעות של רישום מודל מהתבוננות (בין החברים הקבועים בקבוצה היו רלי דה פריז, אירית סגולי ושיר שבדרון). כאמור, הוא לא הציג מעולם את הרישומים האלה. הרישומים הפיגורטיביים, שהוצגו לראשונה לפני מספר חודשים בגלריה גבעון, הם השביל שלא נבחר. על חלק מהם הוסיף גרשוני, מסביב לרישום הדמות, סימני שאלה, ספירלות, רקפות פרועות ומרוטות – דימויים שהיו חלק מהשפה הציורית שלו. השפה הזו, שאמנם יש בה כמה סימנים קבועים, קרובה יותר אל ההפשטה, לפחות בהשוואה לרישום מהתבוננות. היא נובעת מרובד אחר של סימבוליזציה. כלומר, לאחר סיום הרישום הפיגורטיבי הוסיף לו גרשוני כמה הרהורים פואטיים יותר, הפגיש בין פיגורטיביות והפשטה. מדוע ייבא מוטיבים מהציור אל הרישום ולא עשה גם ההיפך? מדוע לא חזר לציור פיגורטיבי? יתכן שברישומים האלה הוא בדק את האפשרות, והחליט שלא. יתכן כי אילו המשיך בכיוון זה היה מגיע לאזור של תומרקין וליפשיץ, ואת זה הוא לא רצה. לכיוון של אורי רייזמן אותו העריץ הוא ידע שלא יוכל להתקדם. לא הייתה לו הצבעוניות שלו, למרות שלפחות באשר לשימוש בצהוב, רייזמן היה מורה דרך עבורו. בציור של רייזמן יש קרבה למוות, ציור מתאבד, כאילו הימר הצייר בנפשו על הציור הזה, וגם גרשוני שאף לריכוז אנרגיה טוטאלי בכל ציור מחדש. רייזמן היה חשוב באותו מרחב בו הייתה משמעות גם לדכאון ולאינטנסיביות הרגשית של רמברנדט, של רותקו ושל אביבה אורי, עוד ציירת שהעריץ. הציור של גרשוני בשנות השמונים נע קרוב לקוטב המאני, אולם האיום הדפרסיבי מלווה אותו כצל. הקוטב המאני מתבטא בדרמטיות ובעושר העצום שלו בעשור זה, עושר צורני ורעיוני ששינה את מהלך תולדות האמנות בארץ. המאניה מקרבת אל חויית ההתגלות, אל הציור כאפיפניה. אולם הרובד הדכאוני כאילו שזור בזה המאני. במיטב הציורים יש הן אקסטזה של התגלות והתעלות, הן חרדה של התפרקות והתאיינות. מכאן לדעתי ההזדהות העמוקה של גרשוני עם רייזמן ואורי, שבמיטבם גם הם מצליחים לכרוך יחד את המאני והדפרסיבי, את ההתגלות הקוסמית עם צמרמורת חרדת הבשר. ואולי יש דרך אחרת לנסח את המכנה המשותף הזה: שלושתם, רייזמן, אורי, וגרשוני של שנות השמונים משלבים את הדרמטי-המוחצן, עם תחושת סוד אינטימי בלתי מפוענח.

רישום פיגורטיבי של משה גרשוני, צילום: איתמר לוי

ברישומים הפיגורטיביים מתחיל לקרות משהו שונה. גרשוני חייב לשכוח קצת מהמתח המאני-דפרסיבי שלו ולהתבונן באחר/ת. הוא מקורקע. עם זאת, כל הייצריות שלו מתועלת אל תוך האחר הזה. העירומים של גרשוני רוטטים ממיניות, לא רק מיניות של חפינה ובעילה אלא גם מיניות של גועל וזוועה (בעיקר לנוכח הערווה החשופה). אולי אילו היה גרשוני חוזר לציור פיגורטיבי היה עליו למתן את המימד הנשגב בעבודתו, ולהדגיש כנגדו את המימד הפסיכולוגי, שבין אדם לאדם ולא בין אדם למקום. ולוותר על החזון הזה הוא לא היה מוכן. ובמילים אחרות, הוא העדיף להמשיך ולנסות לייצג בציוריו את מה שאינו ניתן לייצוג, מאשר לייצג את מה שאפשר.

הרישומים הפיגורטיביים של גרשוני שייכים במובהק לקוטב הפסיכולוגי-האינטימי, גם כאשר יש בהם נופך של התגלות אפיפנית. בתוך הגאות היצירתית של אותה תקופה סביר להניח שגרשוני גישש גם לכיוון הפיגורטיבי-מופשט הזה, אך לא בחר בו. כמה שנים מאוחר יותר, כאשר הוא כבר נע לכיוון הדפרסיבי, הוא שואל בדיעבד האם הוא יכול לחזור לציור פיגורטיבי, וברור שהתשובה היא לא. עם זאת, מכל מכלול עבודתו, הציור שהיה תלוי שנים רבות בביתו (מעל מתקן מי השתייה) היה רישום בו גבר עירום בוקע מתוך פריחה חושנית, רישום שכאילו מנכיח בצורות שונות את השביל שנבחר ברמה הביוגרפית אך לא נבחר במהלך האמנותי.