נעמי אביב, אוצרת עצמאית

את מאמרה המכונן על אוצרות פואטית, שנכתב לרגל זכייתה בפרס האוצר לשנת 2011, מאמר שגם העניק את כותרתו ליום העיון הזה, פתחה נעמי אביב, באופן מפתיע, בזכרון ילדות. אין זה דבר של מה בכך; לעתים נדירות חשפה אביב טפח מילדותה הכפרית ומבית הוריה, שאותו עזבה בגיל צעיר. העובדה שעשתה זאת הפעם מלמדת עד כמה עבודת האוצרות היתה קשורה אצלה בגרעין נפשי פנימי ואינטימי. אביב העלתה זיכרון הקשור בהכנסת האורחים המיוחדת של אביה, כשאסף לביתו בערב שבת זוג תיירים זרים, דוברי אנגלית, שתעו בדרכם. וכך כתבה:

“אבא החל לקדש את היין והשולחן הלך ונגדש. את מלאכת האירוח הוא מילא כאילו היה כהן המנחה איזה טקס בבית-המקדש. אמא בישלה, והוא תיווך והטעים והצביע על מקורות ותיאר את תהליך הבישול והגיש לכולם, ואז קשר ברכה והתחיל לאכול. אני, כאמור, עם כל הכבוד לאקזוטיקה, התעקשתי על עמדת סירוב עקרונית. לא להכל. חוץ מאשר למה שאבא מגיש אל פי”.

אביב ראתה בזכרון הארוחה הזו השראה לכך ש”בכל תערוכה יש משהו מאותה הכנסת אורחים נדיבה ומאותו דחף לחבב על הצופה את מלאכת היצירה של מישהו אחר”. כאילו האוצֵר הוא אב-גדול המקדש על מבחר של עבודות אמנות המוצגות על שולחן הקודש, והתערוכה אינה אלא אירוע חגיגי שמקדש את החולין. ורוח הנדיבות מרחפת מעל הכל.

אך אני היום מבקשת לחלץ מסיפור הזיכרון הזה דווקא את עמדת הסירוב העקרונית של הילדה נעמי בת השבע, או שמונה, היושבת אל השולחן העמוס כל-טוב ואומרת: “לא להכל”. אביב מצאה לנכון להזכיר את הסירוב הילדותי שלה בטקסט שכתבה, והעלתה בי תמיהה: מהיכן מגייסת ילדה שכזו עמדה נחרצת כל-כך? איזו אישיות מתגלה מתוך הסיפור הזה? בדברי הקצרים אבקש לצאת מן הרגע הזה בטקסט של אביב ולעקוב אחרי הדחף לסרב ולהביע התנגדות, שהיה חלק עמוק ממנה ומאישיותה, ליווה אותה אל תוך בגרותה, בַּשל והחליף צורות ומבעים, והתעצב לתוך השקפת עולם פוליטית עקרונית, מודעת לעצמה ומוכנה לשלם את המחיר הנגבה מאלה שיודעים להגיד: “לא”.

ה”לא” של הילדה ליד השולחן הפך לסוג של סירוב לכל ה”כן” הגורף של החברה הבורגנית: לא להשלמת תואר אקדמי מתקדם או לקריירה מכובדת של איש אקדמיה, לא למשרה מוסדרת במוזיאון ממוסד, לא לכתיבה אקדמית מצוחצחת, עמוסת ז’רגון מקצועי, לא לרצינות למדנית נטולת הומור ועוקצנות, וגם לא למסגרת מהוגנת של חיי נישואים, לא לצבירת סממני קביעות וביטחון – לא לאורך כל הדרך. “לא להכל”, שצמח מתוך ההתרסה הילדותית אל הדיאלקטיקה העמוקה והבוגרת של האדם המורד. “מיהו האדם המורד?”, שאל אלבר קאמי במשפט הפתיחה המפורסם של ספרו, “האדם האומר לאו. אולם, אף שהוא מסרב, אינו מוותר: הריהו גם אדם האומר כן, עם התעוררותו הראשונה”. האוצרות הפואטית של אביב היתה אמירת ה”כן” שלה לחברה, אמירה שקיפלה בתוכה את ה”לא”.

נעמי אביב הגדירה את עצמה כאוצרת עצמאית. שם התואר “עצמאית” היה בעל משמעות ראשונה במעלה לגביה: “כותבת שורות אלה מבקשת להאיר את זן האוצר העכשווי העצמאי אליו היא משייכת את עצמה מאז שנת 1990 ועד היום”, כתבה ב-2011, באותו מאמר, ויצרה הקבלה הדוקה בין המונח “אוצרת עצמאית” לבין פרקטיקה של “אוצרות פואטית”: האוצר העצמאי, שנולד לעולם בהשראת פעילותו של האוצר העצמאי האגדי הרולד זימן במחצית המאה שעברה, הוא אותו אוצר ש”משכיל בנסיבות מסוימות ומבורכות להפעיל את האפשרות הפואטית של האוצרות העכשווית”. במלים אחרות – אם אנחנו רוצים להאיר הערב את מעשה האוצרות של נעמי אביב כמעשה פואטי, עלינו ראשית לכל להבין את משמעות פעילותה כאוצרת עצמאית ובלתי תלויה.

“אני מתעקשת על עצמאות במשך תקופה מאוד ארוכה”, אמרה בראיון לעיתון “מעריב” שנתיים לפני מותה. “אני שמחה לפעמים לעבוד כפרילנסרית במוזיאון ולפגוש צוותים מיומנים […] אבל אם אנחנו נוטים לחשוב על אמנות כתחום שיש בו עדיין חירות, כאוצרת התפקיד שלי הוא לממש אותה או לעזור לאמנים לממש את החירות שלהם”. אביב שמרה על חירותה בגופה ובנפשה, גם אם משמעות הדבר היתה שהיא חייתה באורח חיים נטול הגנה. החירות בעיניה היתה מרחב משותף לאוצרים ולאמנים שבו הם חשבו יחד על אמנות. היא לא הבינה את תפקידה כמי שפועל מתוך גוף ממוסד ויוצא אל עולם החירות שבחוץ: “אוצר אם כן הוא פיגורה של סוכן, מעין צינור, מדיום או מחבר, המתפתח באופן טבעי ואורגני לצד האמנות והאמנים והוא נכון לפעול לטובתם”, כך כתבה וכך חיה, ומעולם לא חצתה את הקו וניסתה, למשל, להשיג לעצמה, כפי שנאמר, משרה קבועה של אוצר מוזיאלי. היא הקפידה לשמור על הידע הרב שלה כידע חי ומשתנה כל הזמן, ידע אורגני שמהול בחוויה ובהתנסות, בדיאלוג תמידי ובמפגש קרוב עם אמנים ועם אמנות, ולעולם לא מידע חנוט במגירות וברובריקות אקדמיות, ולא כזה הנח על זרי הדפנה של תארים רשמיים.

האחריות המלאה שאביב לקחה על מרחב החירות של האמנות ועל עמדת העצמאות של האוצר קיבלה את השראתה גם מהוגים ומתיאורטיקנים של המאה ה-20 שעיצבו וניסחו את עמדת הסירוב המודרנית. לא רק קאמי ב”אדם המורד”, שכבר הזכרתי, אלא גם חנה ארנדט, שהציבה את העמדה העצמאית, היחידאית, כמהותית לתפיסת עולמו של כל אדם המודע לחובתו המוסרית ומקיים עם עצמו “אותו דיאלוג סוקראטי דמום” שאחד מביטוייו הוא “מחשבה עצמית פעילה ונועזת”, שאינה תלויה בגורמים חיצוניים ואינה מצייתת להם. במכתבה המפורסם לגרשום שולם מתייחסת ארנדט ליסוד הזה במחשבתה שלה:

“מה שמפריע לך הוא שטיעוני וגישתי שונים מאלה שהורגלת בהם; במלים אחרות, הצרה היא שאני עצמאית. בכך, רצוני לומר, מצד אחד, שאיני שייכת לשום ארגון ושלעולם מדברת אני בשמי שלי, ומצד אחר, שיש לי אמון רב ב’מחשבה עצמית’ ושאני מאמינה שלא קיימת אידיאולוגיה, דעת קהל או אמונות אשר יש בכוחן לשמש לה אי-פעם תחליף” (“כתבים יהודיים”, 38).

ארנדט הבינה את העצמאות הזאת לא כתכונה מולדת, אלא כעמדה נרכשת המודעת לעצמה. בנתחה את החיים היהודיים בחברה הזרה, בגולה, היא הבחינה, בהשפעת חשיבתו של ברנרד לזר לפניה, בין “טיפוס ה-parvenue” – מונח שתורגם לעברית כ”מגיען” – אחד שרוצה להגיע למטרתו גם אם ייאלץ להסוות את זהותו או לוותר עליה כליל, לבין “טיפוס ה-Pariah, “המנודה המודע”, שמוכן לשלם את מחיר זהותו ולשאת עליו את זרותו ואחרותו בגאון. בעוד שה”מגיען” פועל, כביכול, מן המרכז המוסכם ושואף להיטמע בתוכו, ה”מנודה המודע” פועל מן השוליים והופך אותם לנקודת מבט מאתגרת, הנאבקת על זכויותיו במיקום שבחר בו. עמדת הסירוב של אביב, המאתגרת את המרחק בין מרכז ושוליים ואינה מעוניינת מראש להיטמע במנגנוני הכוח של המרכז, דומה לעמדת המנודה המודע, הפועל ללא פשרות, מודע למיקומו ויודע כיצד לפעול מתוכו.

אך מפעל חייה הגדול של חנה ארנדט היה לתרגם את עמדת החירות והעצמאות הפילוסופית, או את “המרד המטפיזי” העתיק, לעמדה פוליטית ישירה ולפעולה נוקטת-עמדה במרחב הציבורי. בהקשר זה היא הציבה בראש הפירמידה המוסרית את האקט המוצהר, הפומבי, של סירוב מצפוני, וראתה בו מימוש נעלה ביותר של הרוח האנושית העצמאית, המכריעה באופן אוטונומי בין טוב לרע. פרופ’ עידית זרטל, במאמרה המתייחס לארנדט “ציות ומרי ב’ימי אופל'”, הדגישה שסרבן המצפון זכה במעמדו המיוחד בחשיבתה של ארנדט בזכות עצמאותו המחשבתית ובזכות ויתורו על הסכמה של אחרים ועל שיוך לקבוצה: “הסכמה של אחרים תהיה תמיד משנית להחלטה האישית המצפונית של הסרבן, המתלבנת בינו לבין עצמו”, כתבה זרטל בשם ארנדט והדגישה שהכרעה עצמאית זו, לאחר שקיבלה משמעות פומבית, היתה בעיניה מעשה פוליטי מדרגה ראשונה, שיש בכוחו לייצר הכרה חדשה, ואולי אף לשנות את העולם באמצעות פעולה. אך בעוד שארנדט הדגישה את הסירוב הפוליטי במרחב הפומבי הכללי, היה זה אלבר קאמי שחיבר בין נקיטת עמדה כלפי העולם לבין מעשה האמנות: “החל ברומנטיזם”, כתב, “לא יהיה עוד תפקידו של האמן יצירת עולם בלבד, או התפעלות מהיופי כשהוא לעצמו, אלא גם הגדרת עמדה. עתה האמן הופך להיות דגם, והוא מציע ליטול ממנו דוגמה: האמנות היא מוסרו. עימו מתחיל עידן מכווני המצפון”.

האוצרות של נעמי אביב, הכתיבה שלה, החשיבה שלה והבחירות האמנותיות שעשתה היו ספוגות בחובה המוסרית לחשוב מחדש ולהפעיל פרקטיקה ביקורתית כלפי החברה וכלפי המציאות הקיימת. היא מהדהדת את מחשבתו של תיאודור אדורנו כשהיא מזכירה לתלמידות שריאיינו אותה ב-2012, בעניין הקשר בין אמנות לחברה, שיצירת האמנות כמוה כמפץ פנימי הפועל על חברה תכליתית ומוטת-מטרה. בעצם היותה נטולת תכלית ונעדרת הכרחיות לוגית, מייצרת עבודת האמנות עמדת התנגדות כנגד המנגנון הקיים. “אין סיבה לעשות אמנות אלא כדי להביע עמדת התנגדות”, אמרה לתלמידות האוצרות הצעירות שישבו מולה. “אם אתה לא מתנגד לכלום, אז למה לך לעשות אמנות? אם אתה עושה אמנות – אתה מורד, אתה מוחה, אתה לפחות מביע מחאה. אחרת – למה לעשות את זה בכלל?”. אמונתה ביכולתה של האמנות לרפא את חוליי החברה או לפחות להצביע עליהם היתה קשורה גם בעניין הרב שהיה לה בעבודתו של ג’וזף בויס, נושא שיעלה גם הוא הערב אצל כמה מן הדוברים.

אביב לא היססה להוביל את כוח הסירוב עד לקצה הפוליטי, להטעין אותו בחומרי נפץ של התנגדות ומחאה, ללא מורא. היא עסקה במושג “השדים” כביטוי לכל הפחדים האפלים של התרבות ושל יחסי פולניה-ישראל בתערוכה בשם זה שהוצגה בוורשה ובבת-ים. היא הציעה את המונח “מפלצת הזהות העצמית” בדברה על פוטנציאל העיוות והשיבוש האורב לכל נרקיס ולכל מדוזה בהצעה המרתקת שלה לתערוכה “נרקיסים ומדוזות” ודיברה על משמעות “ביצי החופש השחורות” בהקשר למציאות היומיומית העגומה בעכו של אניסה אשכר.

אך האמירה המפורשת ביותר שלה, שחיברה באופן מבריק בין הפואטי לפוליטי, נאמרה בתערוכה “ניאו-ברבריזם” ב-2012. שם היא פיתחה עד אבסורדום את רעיון “שיח הבגידה” כשלילה של “שיח הנאמנות” הנכפה על אזרחי המדינה ותובע מהם התרפסות בארצם שלהם, במקום שבו אזרחותם צריכה היתה להיחשב כמובנת מאליה. בכל התערוכות והטקסטים האלה הפעילה אביב, באומץ ובנחישות, את עמדת ההתנגדות העקרונית מול מוסדות האמנות ומול מוסדות המדינה, והציעה תהליך ניקוי וטיהור של “הגוף המתקומם”. היא עשתה זאת בחללים שוליים, מחוץ למוזיאונים הגדולים, בכתיבה זורמת, מצחיקה ומפחידה, בנכונות לקחת אחריות על הכל, תוך שמירה תמידית על עמדת המוצא: נעמי אביב, אוצרת עצמאית. תהא רוחה החופשית השראה ומופת לכולנו.

הדברים נאמרו בשנת 2014 במסגרת יום עיון לציון שנה למותה של נעמי אביב, ומפורסמים כעת במלאת 3 שנים למותה