נעמי אביב

  • מוזיאון הטבע והאדם

    “כמו מהלכים אמנותיים אחרים שהתרחשו בעין הוד משנות השמונים ואילך, גם הביאנלות לפיסול נדחקו מהתודעה – הן הושמטו ממחקרים והרצאות על אודות פיסול ישראלי, אולי נצרבו בתודעה כהפנינג ותו לא, נעדרו ממחקרים על אמנות במרחב הציבורי ולא התבלטו במיוחד בפורטפוליו של האמנים שהשתתפו בהן. עכשיו הן עושות קאמבק”. צאלה קוטלר הדרי על הביאנלות לפיסול בעין הוד

  • הפראים החדשים

    ״כל מהלך וכל עניין שהתהווה בתהליך היצירה, היה נדמה שהיא מבינה לעומקו. ידיעותיה היו עצומות. ואף על פי שהייתה בה מידה רבה של ביקורתיות, שיפוטיות ואפילו ארסיות, היא נהגה בסופו של דבר לקבל, להכיל ולחבק. יכולת מופלאה זו, הניבה תמיד שיח כן ואמיתי, שקוף, בלתי אמצעי ובלתי תלוי״. יוסף קריספל על נעמי אביב

  • שדים וסרבנים: על מרחב האוצרות של נעמי אביב

    ״נעמי ביקשה לעסוק במה שכינתה ׳היער המאיים שנראה מנגד׳, ביקשה לחשוף את היסוד הברברי שעומד מחוץ לתרבות, ולכן נתפס כאויב האולטימטיבי של הסדר החברתי באשר הוא. מאחר שלשם היא כיוונה את מבטה, היא לרגע לא השלתה את עצמה, גם לא את הצופים והמבקרים בתערוכותיה, שהמציאות שלווה ונעימה ויש סיבה טובה לצפות ממנה לימים יפים יותר״. טלי תמיר על נעמי אביב

  • פיה הפעור של מדוזה ומהו מדוזיזם

    ״מדוזיזם קורה בשבריר השנייה שבה רואים ציור. המבט הראשון. זהו רגע של אימה ושל עונג שאי אפשר ולא צריך להתגונן מפניו. זהו רגע גרוטסקי שמשחרר את הצופה מכל מה שלמד, ידע וכיבד. הוא נשאב ונבלע בפתחו של הציור ואז נלקח למסע מטלטל בקרביו. מדוזיזם הוא הנכונות להשאב דרך פ-תח הציור והיעדר הפחד מפני ההתמרה״. יצחק לבנה כותב על נעמי אביב

  • אוצרת על הסף: הימנעות כאסטרטגיה פמיניסטית בפעולת האוצרות של נעמי אביב

    “המפגש בין שלומית אלטמן ונעמי אביב בנה עולם של אבסורד וספק שהאמנות, כמו הקיום, נתפסת בו כדבר הכי מיותר בעולם”. אסנת צוקרמן רכטר על הקשר בין אוצרת לאמנית

  • מחשבות על צילום (אחד)

    “התחושה העולה מקריאת הפרשנויות שהוצעו עד כה היא כזו ה’נועלת’ את המשמעות של היצירה בתוך ההקשר הפוליטי-מגדרי של מאבק ודיכוי, בלי לבחון מסרים אחרים שעשויים למסור נוכחותה של אשקר במרחב הציבורי והתצלום נשוא דיוננו”. עידו כהן מתבונן מחדש בדיוקנה העצמי של אניסה אשקר, “החירות מובילה את העם”

  • נעמי אביב, אוצרת עצמאית

    “‘אין סיבה לעשות אמנות אלא כדי להביע עמדת התנגדות’, אמרה לתלמידות האוצרות הצעירות שישבו מולה. ‘אם אתה לא מתנגד לכלום, אז למה לך לעשות אמנות? אם אתה עושה אמנות – אתה מורד, אתה מוחה, אתה לפחות מביע מחאה. אחרת – למה לעשות את זה בכלל?'”. טלי תמיר על יסוד ההתנגדות בכתיבתה ובמחשבתה של נעמי אביב, במלאת 3 שנים למותה

  • האפשרות הפואטית של האוצרות

    “מה שמלהיב באוצרות היא העובדה שמדובר בהבניה של חילופי רעיונות בעלי ערכים אסתטיים ויחסי שיתוף מורכבים שנועדו לייצר טענה תרבותית חדשה, טענה עצמאית ואפילו שונה במהותה מעבודות האמנות המרכיבות אותה”. נעמי אביב, שהלכה השבוע לעולמה.

  • רוח הרפאים של הצורה

    את תֽזמור קולותיהם של שלושה טמפרמנטים שונים ואת יחסי הגומלין ביניהם ניתן לחוות רק בחלל הגלריה – מקום בו מציעות עבודותיהם של גבע, גולומבק וקופפרמן המוצגות יחדיו שדה משמעות חדש, שהוא מעין ממוצע מדומיין של שלושה ערכים מוסכמים באמנות הישראלית.

  • לציֵיר, אין אפשרות אחרת

    “השאיפה לצייר היא השאיפה אל האמת, והשאיפה אל האמת נשענת על היכולת לצייר ולספר ברישום את מה שהעיניים רואות”. נעמי אביב בשיחה עם אברהם פסו.

  • פרס לאוצרת נעמי אביב

    משרד התרבות הכריז על זכייתה של נעמי אביב בפרס האוצר לשנת 2011 בשווי של 50,000 ₪.

  • האקדמיה החופשית

    יצירותיה של סיגל פרימור שואבות את ההגיון הפורמליסטי שלהן מההיסטוריה של האמנות והפיסול המודרניים (קונסטרוקטיביזים רוסי, מינימליזם וקונספטואליים), אך התחביר שלהן מצטיין בהבעה בארוקית פוסט-מודרניסטית בעליל.

  • בשאיפה למשמעות פעורה

    התיזה העומדת ביסוד התערוכה “ניאו ברבריזם” חזקה באופן לא פרופורציונלי ביחס לתצוגה עצמה.

  • תקשורת אמנים

    קבוצתיות בירושלים, זוגיות באשדוד ובגבעתיים – הערות על תערוכות מהזמן האחרון.

  • תמר גטר ומעגל הגיר הגרוטסקי

    המאמר הוסר לדרישת מוזיאון תל-אביב. עם הקוראים סליחה. מערכת ערב-רב

אלפי מנויים ומנויות כבר מקבלים את הניוזלטר שלנו
ישירות למייל, בכל שבוע
רוצים לגלות את כל מה שחדש ב
״ערב רב״
ולדעת על אירועי ואמנות ותרבות נבחרים
לפני כולם
?