המיתוג הכוזב של אבנר בר-חמא

כמו שכל מי שצפה בפרק האחרון של העונה שעברה של “משחקי הכס” יודע – מלך שמכריז שוב ושוב על מלכותו, ספק אם הוא באמת מלך. זו המחשבה שעלתה בראשי למראה שער הספר “הר-שדה-בית”, העוסק בעבודות של האמן אבנר בר-חמא.

בשער הספר מופיע תצלום של בר-חמא, כשברקע מיצב התפוזים המפורסם שלו בצורת מפת ארץ ישראל. בכריכה הפנימית מופיעה עוד תמונה של האמן, הפעם פורטרט שציירה אביבה הובר. ואם לא די בכך, בספר עצמו מופיעים תצלומים של האמן כ-30 פעם.

גם הציטוטים המופיעים על כריכתו הפנימית של הספר, פרגמנטים מתוך מאמרים שונים, השאירו אותי באותה התחושה. לשם המחשה: “אבנר בר-חמא הוא אחד האמנים הפעילים והמשמעותיים בתחום היצירה היהודית העכשווית” (מבקרת האמנות ציפורה לוריא); “בר-חמא […] יוצר כשליח ציבור נוכח הקהל והאל” (המשוררת ועורכת הספר, חוה פנחס-כהן); “אבנר בר-חמא הוא הדמות הבולטת ביותר בפעילות למען הפרחת השממה האמנותית בציבור הציוני-דתי” (דוד שפרבר, כותב שורות אלה).

אבנר בר-חמא על רקע מיצב התפוזים בתצלום המופיע על כריכת הספר

עבודות פוטו-שופ מביכות

מובן שעניין זה אינו יוצא דופן כלל וכלל – אגו גדול ולא מתנצל עומד בבסיסם של פרויקטים אמנותיים רבים, ולא הייתי נדרש לכך אלמלא נדמה שהאגו הזה בעוכריו של הפרויקט, באשר הוא תופס את קדמת הבמה על חשבון דיון עומק בטיב האמנות ובמשמעותה. נדמה שפרויקטים שכאלה נדרשים מעצם טבעם ליצירת מרחק רב יותר בין האמן לעשייה, ואולי בכך טמונה חולשתו.

הספר ערוך כקובץ מאמרים שעוסקים בעבודותיו של האמן מחד, וכקטלוג נרחב עם תצלומי עבודות מאידך. בר-חמא הוא מאמני השוליים הבולטים בישראל, ומעולם לא הציג במוזיאון מרכזי. לעומת זאת, במרחב הציבורי מוצגות יותר מעשר עבודות פיסול מעניינות שלו. בספר מצוטטת מבקרת האמנות סמדר שפי, שציינה את בר-חמא כ”אמן שחורג בדרך כלל מהקונפורמיות הפוליטית השמאלנית שמאפיינת את סצינת האמנות”. התחושה היא שחרף העובדה שהספר מודע לשוליותו של האמן בשיח ובשדה, הוא מכוון לערער על כך.

המשוררת חוה פנחס-כהן, שערכה את הספר, מציגה את בר-חמא כמי שנע במהלך השנים מהשוליים החברתיים והתרבותיים של החברה בישראל לעבר המרכז, וממצבת אותו כאמן בינתחומי העומד כיום במרכז. למעשה מדובר בפרקטיקה יצירתית המכוונת למצב את האמן במקום מרכזי, והיא עושה זאת על-ידי כך שהיא קובעת שאכן הוא שם.

פנחס-כהן מזכירה בהקשר זה את אמירתו של חוקר האמנות והאוצר גדעון עפרת, ששאל: “האם לא נכון להכיר בעובדה שהאמנות היהודית החדשה נולדה ברגע הסרת הכיפה?”, ואומרת בצדק שעצם הזדקקותו של עפרת לדיון בסוגיה של הופעת אמנים דתיים מעידה על שינוי במפת האמנים בארץ. אלא שטענתו של עפרת, כמו של אחרים, היתה שהאמנות מבית-היוצר הדתי היא בדרך כלל אמנות גרועה. הספר הנוכחי, על עבודות הפוטו-שופ המביכות הכלולות בו, אינו מזים טענה זו.

אבנר בר-חמא – “השם גבולך שלום חבל עזים ישביעך”

“חידוש בנוף האנדרטאות בארצנו”

לצד מאמרים בינוניים למדי יש בספר גם כמה מאמרים מצוינים, ובכל זאת נדמה שהעיקר חסר. כדי למצב אמן כשחקן מרכזי בשדה, ככזה המכוון לייצר אלטרנטיבה לו, או אפילו פשוט כאמן טוב, נדרש קודם כל מאמץ של חשיפת האיכויות הטמונות בעבודות. אכן, לא פעם סך המחקר, על חשיפת ההתכתבויות, הרפרורים, ההקשרים האיקונוגרפיים, ההזרות והצעות פרשנות אינטליגנטיות, מתגבשים לכדי הצבעה על איכות משמעותית, או בלשונה של העורכת: “לפעמים הבנת עבודה תלויה בהבנתו של המתבונן את הקונטקסט התרבותי של האמן”. משהו מעין זה אכן עולה בספר.

אלא שיסוד המוסד של העשייה והכתיבה בשדה האמנות (ופחות מכך בשיח האקדמי) הוא שיפוטי טעם וערך שמקבלים ביטוי בעיקר בחשיפת ה”פונקטום” (המושג כאן בהשאלה כמובן) – אותו רגע משמעותי ומיוחד שהופך יצירה מסתם תרבות חזותית לכדי עבודת אמנות. כאן נדרשים כישורים, רגישויות ודקויות, כמו גם כשרון כתיבה מעבר למחקר פשוט שמאפיין ואף ממשמע חומרי צורה ותוכן. עמידה על אותו “סוד” – אותו רגע ייחודי ומשמעותי שעבודת אמנות טובה מייצרת – היא עיקרו של האקט של חשיפת איכויותיה.

אפשר להכביר תלי תלים בהסברת ההקשרים שבין יצירת אמנות למרחבי שיח ותרבות אחרים; אפשר גם להאריך בניתוח איקונוגרפי ואיקונולוגי ובהצגת הטיפול בחומרים ועיצובם או בפרשנות שמייצר האמן לחומרי עבר והצגתם על רקע עולמות תרבותיים שונים. אבל ללא אותה פעולה עדינה שבה ניצב הצופה אל מול עבודה ועומד על אותו רגע ייחודי ומשמעותי שאין שני לו, העשייה הזאת תישאר חסרה.

עשייה מעין זו בולטת בחסרונה בפרקי הספר. למשל, ציפורה לוריא זצ”ל, במאמרה בספר, ציינה שאמירות מדרשיות-טקסטואליות ועיוניות מתגלגלות בעבודתו של בר-חמא והופכות למרכיבים חזותיים. בהערת שוליים היא מציינת שבכך תורם האמן תרומה נכבדה לשאלת היחס בין טקסט לתמונה באמנות הישראלית. אבל הכותבת לא הסבירה כיצד הגלגול של טקסט לכדי תמונה בעבודתו של בר-חמא יוצר תרומה משמעותית מעבר למה שנפוץ מאוד בקאנון האמנות המקומית.

כותבת אחרת בקובץ, אביבה וינטר, מציינת אנדרטה אחת של בר-חמא כייחודית; “חידוש בנוף האנדרטאות בארצנו”, כדבריה. היא אפילו מביאה בהערת השוליים סימוכין לכך, אבל לא מסבירה מה ייחודי באנדרטה הזאת. כאשר הכותבת כבר מסבירה את שונותו של בר-חמא, נדמה שמוטב היה אלמלא עשתה כן. היא נכנעת לקלישאות בלא לנסות להציג את השדה על מורכבותו.

אינו משאיר שאלות פתוחות

ביחס למיצב משנת 2000 (אחד מהטובים שלו), שבו יצק בר-חמא בחזית בית-האמנים בתל-אביב תשתיות לקברים, מילא אותם באדמה ולבסוף הזמין את הציבור לשתול בהם פרחים, היא טוענת ש”בר-חמא אינו משאיר את השאלות פתוחות, אלא מציע דרכי התמודדות”. הכותבת מנגידה בין אמנים ישראלים רבים שמביעים “כעס והתרסה כלפי המציאות בארצנו” לבר-חמא, שאצלו “הפרדוקס כמו נעלם, והמציאות הופכת להיות שלמה, על כל מורכבויותיה”.

נדמה שכותרת המשנה של הספר – “מסע אל השיח היהודי-ישראלי”, מציעה ברובדה הסמוי שיצירתו של אמן דתי-ציוני (ימני) וניאו-שמרן גאה, היא ודווקא היא מסע אל “היהודי-ישראלי”, וזו מעלה על הדעת אותו פרס ממשלתי מגוחך ל”יצירה ציונית” שיצרה שרת התרבות.

כותרת מדויקת יותר לספר תהיה משהו בסגנון: “מסע אל השוליים של שדה האמנות הישראלית”, אבל כשמדובר בחתירה למיצוב ולמיתוג מחודש, מי ירצה לשים לצד תמונתו כותרת שכזאת? מסעות אל השוליים יכולים להיות המסעות המרתקים ביותר, אבל לרוב הם יהיו כאלה רק אם הם עמוקים, מדודים ומדויקים, וככאלה הם המצדיקים את עצמם.

“הר-שדה-בית: מיצבי מצב 1995–2013 – אבנר בר-חמא, אמן בינתחומי, מסע אל השיח היהודי-ישראלי” (עורכת: חוה פנחס-כהן), הוצאת ראובן מס

גרסה מקוצרת של המאמר פורסמה במקור באתר בית אבי חי

4 תגובות על המיתוג הכוזב של אבנר בר-חמא

אני מסכימה עם דוד
ש”אגו גדול ולא מתנצל עומד בבסיסם של פרויקטים אמנותיים רבים, ולא הייתי נדרש לכך אלמלא נדמה שהאגו הזה בעוכריו של הפרויקט, באשר הוא תופס את קדמת הבמה על חשבון דיון עומק בטיב האמנות ובמשמעותה. נדמה שפרויקטים שכאלה נדרשים מעצם טבעם ליצירת מרחק רב יותר בין האמן לעשייה, ואולי בכך טמונה חולשתו.”
לאמנים יש לפעמים אגו גדול ולעיתים קרובות, כוון שנמצאים עמוק מאד בתוך העשייה האמנותית שלהם, הם חסרים את הפרספקטיבה ואת היכולת להוציא עיקר מתפל, הם מתפתים לזרוק הכל לחלל הגלריה, או לדפי הספר. כאן נכנס תפקידו של האוצר , או העורך. הוא זה המחוייב ליצור מרחק בין היוצר ליצירה, למקד ולהצביע על עיקר , העבודות הטובות, ולוותר על התפל,העבודות הפחות טובות.
זה לא נעשה כאן.
וזה חבל כי לאבנר יש הרבה מאד עבודות טובות והוא מונע ע”י אידיאולוגיה שהוא מאמין בה באמת ובתמים.ובעבודות הטובות נוצר אותו “פונקטום” שקורה ביצירת אמנות טובה.

אני חושב שהדעות השמאולניות והאגו של דוד שפרבר הם שמפריעים לו לראות את האמנות של בר חמא, בצורה אוביקטיבית אמנותית

למה מיתוג כוזב, האם כוון שלא סומן בידי קליקה שכרגע הכח בידיה , ואולי מחר תרד מהבמה. מיתוג בעולם האמנות שבו אין כללים ברורים של מה טוב ומה רע ומהם הקריטריונים לאמנות טובה, הוא תלוי הטעם האישי של הכוחות הפוליטיים הפועלים באותו זמן נתון בשטח. כוח פוליטי שלעיתים הוא אלים ובריוני.ומופעל על ידי אמנים די בינוניים. לכן הייתי נזהרת לדרג אמן על סמך “מיתוג” כזה או אחר.אבנר בר חמא הוא אמן רציני, עקבי, אוטנטי שלא מזייף,
ובטח לא פחות “טוב” מאילו שממונים על המיתוג בעולם האמנות.

אני חושב שהכתבה היא מעניינת וזהירה גם יחד.
דוד שפרבר כותב ומציין את דעותיו הפרטיות אך מעיד שהן שלו ולא מחייבות ומאידך מפתח דיון על הספר ומטרתו ופחות ביקורת על העבודות המופיעות בו מבחינה אמנותית.
אני כשלעצמי מסכים וחושב שזה באמת בעוכרי הפרויקט.