דה קונינג פינת אגנס מרטין

האמנות הישראלית, בהכללה, ביכרה במשך שנים את האמנות האילמת. “ציור הוא ציור הוא ציור” טענו רבים, בשעה שקשקשנים חסרי מעצורים קישקשו את עצמם לדעת בניסיון להסביר כי יש דברים שאינם ניתנים לקשקוש. תערוכתו של בועז ברקני “מוקה” המוצגת בגלריה המדרשה, ולא פחות מכך הטקסט הנלווה של אוצר התערוכה בועז ארד, מעלים באוב את אותו עידן.

בתערוכה מציג ברקני שבעה ציורים מופשטים. חמישה גדולים ושניים קטנים. הבדים צבועים בשכבת יסוד באפור-סגול-ירוק קופפרמני, ועליו מופיעים פסים אנכיים בודדים בשחור, לבן ואפור שנוצרו במשיחות מכחול רחבות וארוכות. פעם היד האוחזת במכחול מתרוממת למעלה ופעם היא יורדת למטה, פעולות שמתוארות ע”י ארד כמבוצעות ב”מרחב שמסמן התנגדות לכוח המשיכה”. עבודתו של משה קופפרמן אינה נוכחת רק בצבעוניות של הציורים אלא גם בסוג האתיקה שלהם. קופפרמן יצר ציור של תהליך. הנושא שלו היה סך הפעולות שביצע הצייר במהלך עבודתו. ברקני מבקש לבצע מהלך דומה בטמפרמנט אחר. אם אצל קופפרמן חוזרות השכבתיות והתזזיתיות, אצל ברקני ניכר האיפוק – משיחת מכחול מרוכזת אחת, ועוד אחת בכיוון השני. וילם דה-קונינג פינת אגנס מרטין עם קורטוב ציור סיני.

בועז ברקני – ציור מתוך התערוכה

הטקסט הקצר של ארד גדוש במושגים כ”התנגדות”, “כישלון”, “גבולות”, “סינגולאריות”, “מפץ גדול”, “רגע של מברשת” (!), “מרחבים שבין אורך ואלימות או איטיות ומהירות או סמיכות ודלילות”, ולא פחות פומפוזי – “הווה שנע בין יקומים מקבילים”. הציור של ברקני, טוען ארד, מביע “צמצום שנלחם במינימליזם ומכאניות שנלחמת במכניזם”, ניסיון “להכיל את כל התקדימים אבל בו זמנית להיות א-היסטורי”, ולסיכום – ציור שמבקש להיות “רק הסדק הצר של ההווה בו הוא נוצר”.

קשה להאשים את ארד. ברקני מחייב אותו להתמודד עם ציור המעיד לכאורה על ציוריותו בלבד. משיכת המכחול היא משיכת מכחול היא משיכת מכחול, והיא אינה מתארת או מסמלת דבר אחר, אינה ממירה עבודה, תהליך או חומר בדימוי, ואינה מבקשת לייצג דבר מה מלבד עצמה. זו לא משיכת מכחול זנית, לא הפשטה לירית או גיאומטרית, וגם כציור פעולה זהו ציור המתקשה להציע דבר החורג מעצם היותו. על פניו נדמה שאין הרבה מה לעשות עם החומרים העומדים לרשותו האוצר מלבד תיאור פושר של אילן יוחסין משוער של משפחת המופשטים. אפשר גם לתהות מה גורם לצייר צעיר, בוגר המדרשה והתואר השני בבצלאל, לבחון מחדש את המסורת המשפחתית הזו ואיזה ערך מוסף הוא מעניק לה בשנת 2013. אולם עבודתו של ברקני אינה רפלקטיבית ביחס למסורת שבה היא פועלת, ותהייה על טיב הזיקות שבינה לבין לבין אבותיה עשויה לאלץ את הכותב להכיר בכך שבסופו של דבר הוא מתמודד עם גוף עבודות שמרוב רצון לצמצום נותר דל ומוגבל.

“מוקה” היא תערוכה שמחברת בין הפשטה למושגיות ולוקחת דווקא את המגרעות של השתיים. היא יוצקת את האווריריות הפוטנציאלית הטמונה במושגיות (“ציור שבוחן את מושג הציוריות”, “צמצום הבוחן את מושג הצמצומיות” וכיו”ב), לתבנית הסתומה והאילמת של המופשט, ויוצרת כך ציור טאוטולוגי – “הסדר הצר של ההווה בו הוא נוצר”, כאמור – שבהיעדר כל קריטריונים לשיפוט מלבד כוונתו – ואולי מוטב להשתמש בהטייה הרצינית יותר ולומר “התכוונותו” – של היוצר, אפשר רק להסתפק בקביעה המפוקפקת שהצלחתו טמונה בעצם קיומו.

מוקה – בועז ברקני
אוצר: בועז ארד
גלריה המדרשה, עד ה-28.9

פורסם בנוסח דומה ב”טיים אאוט”