בניין וקניין

יחסי יהדות-אסלם ביצירתן של שלוש אמניות דתיות

הקונפליקט הישראלי-פלסטיני המלווה את מפעל כינון הבית היהודי-לאומי מראשיתו, קיבל ומקבל ביטוי מובהק בעולם האמנות המקומי, אלא שעולם הדת לרוב לא עולה שם. לעומת זאת, במרכז דיוננו כאן יעמדו היחסים המורכבים בין המרחב היהודי לעולם האסלאם, כפי שהם משתקפים ביצירה של כמה אמניות הפועלות מתוך המרחב היהודי הדתי בישראל.

היצירות שיעמדו במרכז הדיון מדגימות את האופן שבו הדיאלוג המתקיים בין מרחבים שונים ואף עוינים זה את זה, דהיינו, עולם הדתות והתרבויות של תושבי האזור –  משתקפים באמנות הנוצרת כאן. להלן נדון בעבודות שמשקפות זהות עצמית ברורה וחוט שדרה תרבותי, כאלו שאינן סותרות מבט מאתגר, מורכב ורב-ממדי ופתיחות כלפי ה”אחר”. האמניות  שנציג עוסקות  במתחים שבין התרבות היהודית לתרבות המוסלמית. מחד גיסא, עבודותיהן מחדדות את הדיכוטומיה ביניהן, אך מאידך גיסא  הן מחזקות גם את המצע המשותף שלהן.

בין יהדות לאסלם
בשנים האחרונות אפשר לזהות  בעולם הדתי ובעיקר בקרב מתנחלים דתיים ברחבי הגדה המערבית מגמה (שולית – יש לומר) של בניית דו-שיח וניסיון מודע להתקרבות מצידם לעולם הפלסטיני-מוסלמי – דיאלוג שמתקיים במובהק סביב נושאים דתיים. זהו תחום בהתהוות ואשר על כן הוא עדין לא נחקר וכמעט ולא פורסם: הארגון  הפמיניסטי הדתי “קולך: פורום נשים דתיות” מקיים קבוצות דיאלוג וקורסים משותפים לנשים יהודיות ומוסלמיות. הרב מנחם פרומן מתקוע מקדם דיאלוג בין-דתי עם אנשי החמאס; המשורר נחום פצ’ניק יליד קריית ארבע הקים את ארגון ארץ שלום;  המשורר אליעז כהן הקים את ירושלום והמשורר אלחנן ניר הקים ארגון שנקרא  אוהל אברהם ובמסגרתו  נפגשים לשיח רבנים ושייחים מאיזור חברון.

אמנם חוקר היחסים הבינלאומיים הנודע סמואל הנטינגטון טוען שבמאבק הציוויליזציות העכשווי בין האסלאם לנצרות, משתייכת היהדות לציוויליזציה המערבית-הנוצרית, אולם העולם היהודי הדתי לא תמיד נכנע להבחנות מקובלות אלה. חוקר הקבלה והשבתאות אברהם אליקים למשל, קרא לאחרונה לרפלקסיה שאולי תביא לשבירת המחיצות בין היהדות לאסלאם. לדבריו, “עלינו להתחיל מחדש לבנות את הקשר הרוחני שבין היהדות לאסלאם”. אליקים, המקורב בעצמו לחוגי מוסלמים סופים, טוען שהקרבה בין האסלאם ליהדות באה לידי ביטוי בכמה תפיסות ביהדות. בעולם הקבלה, למשל, עולם האסלאם קשור לספירת החסד, ואכן זוהי גם התודעה העצמית של מאמינים מוסלמים (“דת החסד”). אליבא דאליקים, אם לא נאמץ את גישה זו, נחיה במרחב קטן וצפוף, ומנת חלקנו תהיה מתח תמידי לקראת התנגשות ואסון.

דומה כי האמור לעיל מהווה מצע לחיבור המחודש שהאמניות היהודיות-דתיות (והאשכנזיות, יש לומר) שנציג להלן, מבקשות ליצור. אם כן, לא רק  ה”מקום” או הקונפליקט היהודי-ערבי עומדים ביסוד הדברים (למרות שאלה נושאים מרכזים שם), אלא בעיקר  הרצון לנכס מחדש מרחב תרבותי מקומי משותף (אמנותי, דתי וקונקרטי גם יחד)  שבו הדת והתרבות מהווים מצע משותף לחיבור ולא רק  סלע מדון, מחלוקת וקונפליקט.

רות קסטנבאום בן-דב – תרבות מארחת
סדרת השטיחים-פרוכות של האמנית רות קסטנבאום בן-דב  (נ. 1961),  צוירה בשמן על בד בין השנים 2005-2003. לדברי האמנית סדרת עבודות זו בשם “שטיחי תפילה”, היא וריאציה על פרוכת מהמאה השבע-עשרה הכלולה באוסף המוזיאון היהודי בניו-יורק. הפרוכת עשויה כשטיח מוסלמי ומזמנת מפגש בין מזרח למערב ובין יהדות לאסלאם. השילוב הזה משמש את האמנית להתמודדות חזותית עם ההתנגשות בין שתי דתות הטוענות לאמת בלעדית, ובייחוד עם ההתנגשות שמתרחשת במרחב הארצישראלי המקומי סביב שאלת הבעלות על האדמה.

את הפרוכת המקורית מהמאה השבע-עשרה עליה מבוססת הסדרה הקדיש אב לבתו שנפטרה. הקדשה זו מקבלת משמעות מצמררת בעבודות של קסטנבאום בן-דב. עם התפתחות הסדרה הפרוכת כאילו עוברת טרנספורמציה: מפרוכת לשטיח, לחלון, לנוף ולבסוף לפיסת אדמה. שתי דתות זוכות לתהודה בסדרה זו, ושתיהן טוענות לאמת ולבעלות מוחלטת על אותה כברת ארץ. הטקסטים שעל הפרוכות, הלקוחים מתפילות ומכתבי הקודש היהודיים ומוצגים בתרגום לערבית, מעצימים את התחושה ששני העולמות הללו שזורים זה בזה באופן הדוק.

הפסוקים המצוטטים ב”שטיח תפילה 2″ בעברית ובערבית, מקורם בתפילת “עלינו לשבח” הנאמרת בסוף כל אחת משלוש תפילות היום  היהודיות. תפילה זו נעה בין אמירות אוניברסאליות כמו “עלינו לשבח לאדון הכול לתת גדולה ליוצר בראשית”, ובין אמירות שוביניסטיות וגזעניות המייצרות הפרדה וקיטוב בין הדתות: “שלא עשנו כגויי הארצות ולא שמנו כמשפחות האדמה. שלא שם חלקינו כהם וגורלנו ככל המונם”; “שהם משתחווים להבל וריק ומתפללים אל אל לא יושיע”.  המשפט “ואנחנו כורעים ומשתחווים ומודים” שמקורו באותה תפילה – ומופיע בראש העבודה, מתקשר לצורת הפולחן המוסלמית היומיומית דווקא. במקום שבו מופיע שם האל בעברית בפרוכת המקורית, מופיע בעבודה של קסטנבאום בן-דב שם האל בערבית.

ב”שטיח תפילה 5″  המבט לנוף הופך למבט תקריב אל האדמה שעליה ניבט צל של דמות כורעת החוזרת בסדרה. הטקסט שבמסגרת לקוח מברכת הנהנין, שבה מודים על “ארץ חמדה טובה ורחבה שרצית והנחלת לאבותינו…”. לדברי האמנית: גם הברכה הזאת מורכבת מביטויים הנוגעים לכל מי שחי על האדמה הזאת, לצד ביטויים המצביעים על מוקדי הסכסוך: “רחם נא… על ירושלים עירך ועל ציון משכן כבודך”. השילוב בין אדמה לצל המלבני ב-“שטיח תפילה 6”, שלדברי האמנית מסמל קבר של תינוק (מוטיב השאול מההקדשה שעל הפרוכת המקורית), מחזיר את הצופה מן האוטופיה למציאות הקשה.

בסדרת העבודות “זֶכֶר” משתמשת קסטנבאום בן-דב במנהג היהודי להשאיר בבית חדש שטח חשוף מצבע בגודל אמה על אמה, זכר לחורבן בית-המקדש. השטח מסמל את החלל הריק שיצר החורבן, והמאמינים מצפים כי יתמלא. בעבודה  “זכר 1” מציבה האמנית לצד הריבוע האפור המדמה את השטח החשוף מטיח, ציור של כיפת הסלע, המאזכר מנהג דומה הרווח בעולם המוסלמי – לעטר את הבית בציור או באריח מצויר בדימוי מסוגנן של כיפת הסלע.

העבודה “חורבן/בית”  מאותה סדרה, מורכבת ממסגרת עץ ובתוכה ארבע-עשרה ציורים. שתים עשר מהם מסודרים בשני טורים של ריבועים – דהיינו בשישה זוגות, זה מתחת לזה, ושניים מתוכם הם מלבנים המוצבים בתחתית העבודה. הדימויים משתנים ממקדש לבית, לפנים ולבסוף לאדמה, וההתפתחות שלהם מקבלת ביטוי גם בצבעים, הנעים מהגוונים הכחולים דרך צבעי העור והבשר ועד לגוני האדמה. לדימויים בימין העבודה יש מקבילות בשמאלה: מול ציור הרומז לקיר לא מטויח (סמל החורבן), ומתחת לו דימוי מעורפל של המקדש, מופיעים ציורים עמומים של כיפת הסלע, שצורתה מעטרת כאמור את בתיהם של מאמינים מוסלמים רבים.  בזוג הציורים הבא הדיכוטומיה מתחלפת, והמקדש מופיע במעומעם מול כיפת הסלע הנמחקת. כך מוסיפים הזוגות לתאר חורבן ובנייה, מחיקה וקיום: הבית הפרטי (היהודי), שנבנה על שרידיו של בית אחר (הפלסטיני); בית הרוס מול פניו השלמות של ה”אחר”, וכן הלאה. בהמשך הניגודים נעשים ברוטאליים יותר. האמנית מספרת כי בתחילה תכננה להציב זה מול זה שני ציורים: פניה השלמות ופניו המושחתות של ה”אחר”, אולם לא הייתה מסוגלת לעשות זאת ולכן לבסוף היא שמה את פניה שלה פעמים בשני מצבים – שלמים ומושחתים (פעם עם עיניים בהירות ופעם עם כהות). החלוקה לשני טורי הריבועים נשברת במלבנים בסיום משותף, שבו נשאר רק תיאור של האדמה, שוממה ויבשה.

נחמה גולן – בניין וקניין
נחמה גולן (נ. 1947), עושה ביצירתה שימוש רב בטקסטים דתיים מודפסים ועוסקת לא פעם ביחס שבין התרבות היהודית לתרבות המוסלמית. בעבודה “הרי את מקודשת”, אותיות עבריות הממולאות בטקסט בערבית, מעוצבות כטבעת על האדמה ומרכיבות את תחילת המשפט הנאמר בטקס הנישואין היהודי: “הרי את מקודשת…”. העבודה נעה בין כמה רבדים של פרשנויות: גולן מעמתת כאן את קדושת ברית הנישואים עם קדושת האדמה. מקדמת דנא התקשרו הנישואים עם בניית האומה. קדושת האדמה והאקט המטפורי של בעילתה הם דימויים שהיו נפוצים בתרבות היהודית הציונית, והם סימלו הערצה, כיבוש ובנייה; השימוש בשתי השפות, עברית וערבית, מבטא מציאות מורכבת של שני עמים הטוענים לקניין על אדמה אחת.

בעבודה אחרת מופיעה חופת אותיות המכסה את פני האדמה, וזו מזמינה למחשבה על אודות חשיבות הקניין לעומת שלמות הבניין . שמה של העבודה “דמעות של אדמה” מזכיר את שירם הפופולארי של דן מינסטר ויוני רכטר “דמעות של מלאכים”, שהפך למעין המנון בטקסי יום הזיכרון. בעבודה מופיעות שתי דמויות של מלאכים עשויים פוליאסטר ושברי זכוכית, שחבלי תאורה חשמליים מושחלים בהם. מגן דוד וסהר עם כוכב מבחינים בין המלאך ה”יהודי” למלאך ה”מוסלמי”. המלאכים משמשים כאן מתווכים המרחיקים את העדות מן הספירה האנושית לספירה שמימית שבה מתאחדים זיכרון וגורל היסטורי של שני עמים שנידונו לחיות יחד.

בעבודה “אב המון גויים נתתיך…” (על-פי בראשית י”ז, ה’) בוחנת גולן את הקשר המיתולוגי בין הדתות. העבודה מאזכרת את המיתוס של האבות והאמהות המשותפים לשתי האומות. כתפיות, המשמשות להחזקת המכנסיים, משמשות כאן  מטפורה לבניין משותף של מסורת שעלולה להתרופף בלי האחיזה החזקה והמשותפת של שני הצדדים.

אנדי ארנוביץ – מלבושי פיוס
בשנת 2001, במהלך האינתיפאדה השנייה, יצרה אנדי ארנוביץ (נ. 1959) פריט לבוש בלתי לביש לחלוטין – כמטפורה לרגישות אימהית. לדברי האמנית העבודה  נועדה לסמל את רצונן האוניברסאלי של כל האימהות להגן על ילדיהן מפני אלימות. המלבוש הקטן עוצב בסגנון בגדים טקסיים של ילדים באפגניסטן. האפוד עוטר בפרקי תהלים, בתפילת הדרך, בקמעות מגינות  ובלחשים קבליים. הנושא הזה פוּתח כאשר בשנת 2009  יצרה ארנוביץ  את “אפוד תפילות”  כאילו כתשובה יהודית לחגורות הנפץ המשמשות לוחמים-מתאבדים מוסלמיים (שהידים). האפוד שלה עשוי דפים מסידורי תפילה בלויים שהיא קנתה בשכונה החרדית מאה שערים בירושלים. היא גלגלה כל דף בקפידה רבה, ועטפה כל מגילה בחוטים שאותם קשרה אחד לאחד לנייר היפני שיוצר את האפוד. מאות רבות של מגילות סדורות בשכבות צפופות, מנוגדות באורח חריף לברגים ולמסמרים הארוזים בגלילים סביב חגורות הנפץ של המתאבדים.

בסדרה “מלבושי פיוס” מכוונת ארנוביץ לעורר דו-שיח (גם אם רק סימבולי בעיקרו) בין יהודים- ישראלים ופלסטינים באמצעות יצירה משותפת של “טלית קטן” (ציצית). ארנוביץ: “הלכתי לשוק הערבי העתיק בירושלים ושאלתי שלושים רקמות מחברי מאזן, ערבי אזרח ישראל. מקורן של הרקמות הללו בכפרים פלסטיניים שונים. כיוון שהן היו עתיקות ויקרות-מציאות, לא רציתי לחתוך אותן, ולכן לקחתי אותן למערב ירושלים, אל בית-דפוס יהודי מודרני, שם סרקו אותן והדפיסו אותן בהדפסה דיגיטאלית על פשתן. לאחר מכן החזרתי את הרקמות המקוריות ולקחתי את הפשתן הסרוק אל אברהים, ערבי ישראלי שבבעלותו חנות בדים. קניתי כותנה שחורה שיוצרה במצרים והוא לקח את הכותנה ואת הרקמות הסרוקות למתפרה ברמאללה, שם תפרו אותן פלסטינים. כשהן הושלמו, נתתי אותן לגבר ישראלי צעיר שקשר עבורי את חוטי הציצית. לכל אורך התהליך עבודת האמנות עברה מידיהם של יהודים לידיהם של ערבים, ומידיהם של ערבים לידיהם של יהודים וכך הלאה. היה לי חשוב מאוד שהבגדים יהיו במידה קטנה, שכן חינוך לשלום מתחיל בגיל צעיר”.

סיכום: טקסטים אמביוולנטים והמבט היצרני
האמניות שהצגנו במאמר קצר זה נמנות על החברה הדתית, ושייכות באופן מובהק לעולם הישראלי-ציוני. ההסטוריון זוהר מאור ערער לאחרונה על  מערכת ההבחנות המקובלות בין מה שמתואר בדרך כלל כ”דרך המלך” הציונית לתפיסות ימניות “משיחיות” שנתפסות לא פעם כאנטי ליברליות. מאור הראה כיצד דווקא בבסיס תפיסות מתונות ושוחרות שלום כגון זו של תנועת “ברית שלום”  (שפעלו לכינון מדינה דו-לאומית) עמדו בעבר דווקא  תפיסות משיחיות ואתניות.  לטענתו דווקא תפיסות ימניות כגון זו של תנועת  “גוש אמונים” הובילו בעבר לתפיסה פוליטיות מתונה ושוחרת שלום. באופן דומה, העבודות של יוצרות דתיות מעין אלה שהוצגו במאמר מערערות על הדיכוטומיות המוחלטות המקובלות שבין ימין לשמאל בישראל.

חוקר התרבות והספרות יורי לוטמן תיאר טקסטים אמביוולנטיים ככאלה המשלבים דגמים היסטורים, תרבותיים ואידיאולוגים שונים. הסוציולוג הומי באבא מתאר את השיח הלאומי כשיח אמביוולנטי שאינו יכול להדחיק לחלוטין או להתעלם מהקולות האחרים המושתקים במסגרתו. המנעדים שבין המבט על ה”אני” ל”אחר” שעלו  בעבודות שהצגנו מתקשרים לתובנות אלה, ולא פחות מכך הם מעלים על הדעת את מה שכינתה חוקרת הקולנוע קאז’ה סילברמן מבט יצרני. על בסיס הנחות של לקאן מתארת החוקרת את הראיה היצרנית ככזאת המאפשרת למתבונן ליצור דיאלוג עם הזולת שבו –  להפוך לשלו את מה שאחרת היה דוחה באלימות ולהכיר כאחר את מה שהוא רואה בדרך כלל כאני. לדברי סילברמן הראיה היצרנית מכניסה למאגר הזכרונות של המתבונן את מי שאינו הוא ומאפשרת לו כך להשתתף בתשוקות, במאבקים ובסבל של אחרים, לזכור את זכרונותיהם להיפגע על ידי כאבם ולאפשר לעברם להדהד בעבר ובהווה שלו.

באותו האופן – אף כי האמניות הדתיות שעבודותיהן נדונו במאמר זה, אינן דו-משמעיות בעניין דתיותן והן נטועות עמוק במסורת, הן יוצרות יצירות הקוראות לדו-שיח בין התרבויות היהודית והפלסטינית. במסגרת זו יחסי יהדות-אסלם מקבלים מימד שונה מהמקובל. מתח, חוסר אמון ומאבק מחד, או ויתור על נרטיב ושלדת זהות מאידך, מומרים בהצעה ליצירת מרחב תיאולוגי, אמנותי וממשי משותף – מרחב שאינו מטשטש גבולות ומחלוקות  אלא מכוון ליצר שיח על יסוד הבנה מעמיקה שלהם.

שלוש האמניות המצוינות הללו מצאו דרך לכלול את ה”אחר” בראיית העולם היהודית המסורתית שלהן. הן עוסקות במתח הקיים בין היהדות והאסלאם, ואינן  מטשטשות את ההבדלים בין שתי הדתות – אולם, עבודתן מדגישה גם את ההיבטים המשותפים להן. האמניות הללו אם כן, מביאות רגישות הומניסטית עמוקה לבחינה שלהן את הקשר היהודי-אסלאמי.