עולם שכונה

“אנשים מגיעים לדרום, ומאבדים את הצפון” (ע. ר.)

“מנקודת המבט שלי, אי אפשר יותר להפריד בין הפוליטיקה העולמית והפוליטיקה השכונתית. העיקרון של השתיים צריך להיות זהה  והוא שכל בני האדם רצויים בכל מקום”. שרון רוטברד כותב על הווילה שבג’ונגל והג’ונגל שבווילה, ועל התביעה המוסרית שמציבות הקטגוריות הללו בפני בן המאה ה-21. מתוך גיליון “עיר עולם“

כמו כל עיר בעולם, גם תל-אביב רצתה להיות “עיר עולם”, וכמו הרבה ערים אחרות בעולם, גם היא קיבלה את העולם בתוך העיר.
המורה שלי, פול ויריליו, אהב לצטט אמרה של ראש עיריית פילדלפיה מתחילת שנות השישים: “מעתה גבולות המדינה עוברים בתוך העיר”. אם איני טועה, ויריליו מעולם לא נקב בשמו של אותו ראש עיר, אבל הוא חזר על האמרה הזאת פעמים רבות כל כך עד שהיא הפכה בעצם לשלו. הגבול בתוך העיר לא היה חידוש מוחלט, אפילו תל אביב היתה מחולקת במשך 30 שנה, עד מלחמת העצמאות. אבל כשחושבים דווקא על פילדלפיה של תחילת שנות השישים או על פריז של שנות השמונים, האמרה הזאת מצטיירת ככמעט פרנואידית באפוקליפטיות שלה. בתחילת שנות השישים כבר היו בעולם כמה ערים מחולקות – ברלין, לונדונדרי, ירושלים – פילדלפיה ופריז לא נמנו עימן. מאז אותן שנים שעמדו עדיין בסימן הגיאו-פוליטיקה של המאה ה-19, זו של המדינות, העולם השתנה לא מעט, ובהרבה מקומות בעולם פחתה חשיבות הגבולות בין מדינות: בימינו הגבולות מתמקמים באופן כללי על פי אותו קו משווה פוליטי המפריד, על פי “מפת הפנטגון החדשה” של תומס ברנט, בין ה”ליבה” וה”פער”, שני האזורים המרכיבים כיום את העולם. הגבול בין הליבה והפער יכול להיות ורצוי שיהיה גבול מדיני, אבל גם זה לא הכרחי, אפשר למצוא אותו בכל מקום ובכל קנה מידה, בכניסה למטוס, בכניסה למועדון הלילה.

עדיין יש כמובן מדינות, אבל הן עושות הרבה פחות דברים, מצבן והגדרתן ברורים הרבה פחות והן לכודות בשלל סתירות מרחביות וסכסוכים פנימיים על רקע החלוקה האזורית הזאת. במידה שמדובר במדינות המוגדרות כ”ליבה”, הן מקיימות ביניהן יחסים קרובים של שיתוף פעולה ותיאום, ובמקרים רבים הגבולות ביניהן שקופים או אפילו לא ממש קיימים. תפקידן של המדינות, לפחות של אלה המרכיבות את ה”ליבה”, הוא לפתור באופן מקומי את הסתירות המרחביות בין שני חלקי העולם. כלומר, רוב המדינות המפותחות כיום אם לא כולן הן למעשה קבלניות המשנה של מפעל גלובלי אחד של חלוקת העולם לשניים. המחיר של המפעל הגלובלי הזה הוא שברגע שמחלקים את העולם לשניים, זה קורה מיד בכל מקום בעולם. מעתה אלה לא הגבולות של המדינה שעוברים בתוך העיר, אלא הגבולות של העולם.

תדי קרוז, ארכיטקט קליפורני יליד גואטמלה שפועל במרחב שבין סן דייגו וטיחואנה וחוקר את המתחולל מסביב לאותו קו משווה פוליטי, טוען כי “המאה  העשרים היתה המאה של העיר, המאה העשרים ואחת תהיה המאה של השכונה”. אפשר אם כך לשכלל עוד קצת את האמרה של ויריליו : מעתה הגבולות של העולם עוברים בתוך השכונה.

השכן (א’)
בזמן האחרון אחד השכנים שלי לא אומר לי שלום. הוא לא אמר לי למה, אבל אני יכול לנחש. אנחנו מנהלים שיחה, אבל למרבה הצער היא דמיונית.  כמו בבדיחה על האיש שהיה לו פנצ’ר באוטו באמצע המדבר והוא מגלה שאין לו ג’ק. הוא הולך כל הלילה כדי למצוא ג’ק, ועם כל צעד ושעל הוא רק חושב כמה רחוק הוא נאלץ ללכת ואיך ינצלו את מצבו ויסחטו אותו וכמה יקר עוד יעלה לו הג’ק הזה, עד שלבסוף הוא רואה מרחוק בית קטן עם אור קטן וכשהוא מגיע אליו והדלת סוף-סוף נפתחת, הוא אפילו לא אומר שלום ולא שואל שום דבר ומיד צועק, “אתה יודע מה – אתה יכול מצדי לדחוף את הג’ק שלך לתחת”.

וילה וג’ונגל
בהנחה שנעשו בהם שימושים שונים – אקדמיים, צבאיים, פוליטיים – נראה שעמימותם הטכנוקרטית של המושגים “ליבה” ו”פער”, שאמורים לתאר את יכולת השתלבותן של המדינות בגלובליזציה, נובעת ממגבלות שונות החלות על שיח זה או אחר בארצות הברית. אולם למעשה, מדובר בניסיון לתאר מציאות קיצונית באסימטריותה ובנפיצותה: מצד אחד חברות פתוחות, עשירות ומפותחות, ומצד אחר חברות סגורות, עניות ונחשלות. הנייטרליות של המושגים הללו רחוקה מלהסגיר את הניגוד העמוק שבין שני חלקי העולם ואת האלימות הנוראה השורה על היחסים שבין חלקי העולם שלא נולדו אתמול ולא צמחו מהאוויר ושלפעמים נושאים עימם מטענים היסטוריים עתיקים וכבדים של סכסוכים אתניים, דתיים וטריטוריאליים.

בעברית, אפשר בקלות לוותר על צחות הלשון האמריקאית  ולתרגם את זה לאהוד-ברקית פשוטה: “וילה” ו”ג’ונגל”.
המינוח של אהוד ברק אפילו מדויק יותר, בגלל האופי הרשתי והא-טריטוריאלי של המציאות הזאת. בכל מקום  אפשר לבנות וילה, וכל מקום יכול להפוך לג’ונגל. השינויים האלה יכולים לקרות בכל רגע. אין מדובר כאן עוד על היערכות סימטרית וקבועה של שתי טריטוריות שקולות זו לזו, רציפות ונפרדות זו מזו, “עיר לבנה” מול “עיר שחורה”, אלא במה שיכול להצטייר כסדרה של ארכיפלגים לבנים ושחורים (או כחולים ואדומים, כפי שהראה איל ויצמן במיפויה של הגדה המערבית): יש הרבה איים של ג’ונגל בתוך הווילה, ויש הרבה איים של וילה בתוך הג’ונגל.
כמו אותם איים בפרויקט “העולם” בדובאי, קווי המתאר של האיים הללו מטושטשים ומסיסים, שכן הגבולות מוקמים ומוסרים אד-הוק באינספור דרכים, מקומות ומצבים.  הדימוי של ארכיפלג מפשט את הטופוגרפיה ואת התבליט של המציאות לדימוי דו-ממדי וקפוא. קווי המתאר האלה הרי אינם מתאפיינים דווקא בחלוקה בין יבשה ומים והם משתנים ללא הרף. לכן אולי לא במקרה גם מפעל ההתנחלויות בגדה המערבית וגם אוכלוסיית מבקשי המקלט בתל אביב – שני הביטויים המקומיים המובהקים ביותר של חלוקת העולם לשניים – זכו בדיוק לאותו כינוי, “גידולים סרטניים” – מטאפורה שהיא בה-במידה נבזית וסרת טעם, אך שמתיימרת לתאר במדויק יותר את המורכבות המתעצמת של התופעה, את דגמי ההתפשטות המסובכים של התצורות המקומיות שחלוקת העולם הזאת יוצרת, את הפחד מהשתוללותם של תהליכים סטיכיים ולא ידועים, מאובדן מוחלט של השליטה במקרה אחד או של השלטון במקרה האחר, את הכמיהה לפתרון רדיקלי (הסרת הגידול). הדימוי הזה של גידול סרטני גם מסגיר את שורשיה הביולוגיים, הגזעיים והאתניים של החלוקה הזאת.

ומכיוון שהתופעה הזאת מתחוללת בעוצמה רבה כל כך, כל הזמן, בכל מקום ובכל קנה מידה, קשה לעקוב אחריה וכמעט שאי אפשר למפות אותה. הגיאוגרפיה החדשה הזאת של העולם משנה את צורתה ואת זרימתה בהתאם למגבלות, להגדרות ולגבולות בזמן נתון, ולפיכך יוצרת צורך מתמיד לבנות אותם מחדש.

עולם הווילה ועולם הג’ונגל
איך שלא נקרא לו, אותו מפעל גלובלי של חלוקת העולם לשניים העומד ביסודה של האסטרטגיה האמריקאית (והאירופית, והישראלית) זה יותר מעשור, קורה בכל מקום, כל הזמן ובכל קנה מידה. הוא אינו עוסק בחלוקת העולם לטריטוריות, אלא בחלוקת העולם לגופים. הרעיון פשוט: בכל העולם צריכה להיות תנועה חופשית של מידע וסחורות, אבל לא של בני אדם. מדובר בעצם במשטר בן שני מעמדות: גופים שחיים בווילה וגופים שחיים בג’ונגל. כשזיגמונט באומן כתב על שני מעמדות, ה”גלובלים” וה”לוקלים”, החלוקה הזאת עדיין חפפה במידת-מה איזושהי גיאוגרפיה עולמית ברורה שיש בה צפון ודרום, מזרח ומערב. כיום הטריטוריות מתארגנות אד-הוק על פי הצורך, כך שבסופו של דבר יש עולם אחד לווילה ועולם אחר לג’ונגל, ובהרבה מקרים הם באותו מקום.

בעולם הווילה אפשר לחיות עד מאה ועשרים, בתנאי חיים משופרים, עם סדר וביטחון, האזרחים נהנים בו מזכויות פוליטיות ואזרחיות וכל אחד יודע מיהו. בעולם הג’ונגל, נשים ותינוקות מתים בלידה ואנשים מגיעים לשיבה בגיל ארבעים, שולטים בו רעב, מלחמות ומגיפות, חייו של אדם חשובים בו כקליפת השום, אף אחד לא יודע מי נגד מי.

בתוככי עולם הווילה אין שום קושי לאזרחים לעבור בחופשיות או כמעט בחופשיות ממקום למקום, לסייר, לתייר, להתגורר, להגר. למעשה, לא זאת בלבד שאנשים יכולים לעבור ממקום למקום, אלא שבמקרים רבים אפילו מעודדים אותם לכך באופנים שונים: תיירות, חילופי סטודנטים, עידוד הגירה מסוימת למדינות מסוימות, חילופי ידע ותרבות, יחסי מסחר, פתיחת סניפים, שלוחות וחברות-בת, רילוקיישן וכיו”ב. המיתוס של המסע וההרפתקה של ההגירה תופסים מקום מרכזי באורח החיים ובתרבות של עולם הווילה. בסדר העולמי הזה, לאזרחי עולם הווילה יש גם זכות מלאה לבקר בכל מקום בעולם הג’ונגל, תוך הסתייעות בתשתית ובלוגיסטיקה שהם מביאים מהבית. אם הם רק רוצים, הם יכולים לנסוע לספארי באפריקה, לטיול תרמילאים בדרום אמריקה, למשימה הומניטרית בהאיטי, או למסע מסביב לעולם בשמונים יום. הם יכולים, אם הם רוצים ובמידה שהתשתית והאמצעים שלהם מאפשרים להם, להתגורר בכל וילה בכל ג’ונגל שהם בוחרים. למעשה, הם אפילו לא צריכים להשתקע, כי הם ממילא יכולים לקחת את הווילה שלהם איתם לכל מקום בתוך הטלפון הסלולרי שלהם, שנהיה חכם מיום ליום, או בכרטיס האשראי והדרכון המערבי שלהם שיהיו במוקדם או במאוחר ביומטריים, כלומר בקצות האצבעות או בתוככי גופם. אם חס וחלילה מתעוררת בעיה (חטיפות, לקיחת בני ערובה), ולו במקום הנידח ביותר, לתושבי עולם הווילה יש את הזכות המלאה להאמין שבמידת הצורך יגיע חילוץ בדמות חיל הפרשים או סיירת מטכ”ל.

המצב האידאלי בווילה הוא שיש גמדים לא-נראים שדואגים שהיא תמיד תהיה נקייה. ככל שדיירי הווילה עשירים יותר, כך הם רואים פחות את הגמדים. אבל במקומות אחרים, המפגשים וההתנגשויות בין שני העולמות דווקא הולכים ומתרבים, האשליה של הפרדה מתפוררת, ויחד איתם הולכים ומתרבים הסתירות והפרדוקסים

מהעבר האחר, בעולם הג’ונגל, פני הדברים שונים מקצה אל קצה: כשאנשים בעולם הג’ונגל זזים ממקום למקום זה קורה בדרך כלל בגלל כורח שנכפה עליהם. בעיקרון, גופים של בני אדם שאמורים לחיות בעולם הג’ונגל אמורים להישאר בו. למעשה, לא כל כך חשוב איפה הם יהיו ואם הם בכלל יהיו אלא בעיקר איפה הם לא יהיו. בכל מקום שבו הם צריכים לא להיות יש גדר, מחסום, שין-גימל, עובד אבטחה, שוטר משטרת גבולות או סלקטור שבודק מי יעבור ומי לא. יש מקומות שכמובן קשה יותר להגיע אליהם כי הם מופרדים באמצעות מכשול טבעי (אירופה והים התיכון, אמריקה והאוקיינוס האטלנטי), ויש מקומות חשופים וקרובים יותר. המעבר מעולם הג’ונגל לעולם הווילה יכול להתרחש רק בהתגנבות יחידים, והוא רצוף מכשולים ומחסומים שעם הזמן רק הולכים ומשתכללים. הקושי העיקרי במעבר הזה נעוץ בעובדה שבעצם הגבול לא נמצא בשום מקום, מכיוון שהגבול של עולם הג’ונגל נמצא בתוך הגוף, והגוף, איפה שהוא לא נמצא ולאן שהוא לא הולך, לוקח את הגבול איתו. או במילים אחרות, גם אם הגוף שוחה את כל הים שבין לוב ואיטליה, או צועד את כל הדרך במדבר מאריתריאה ועד תל אביב, הוא תמיד לוקח את עולם הג’ונגל איתו, וברירת המחדל שלו היא שהיכן שלא יהיה, הוא תמיד יהיה בג’ונגל, מחוץ לעולם, מחוץ לווילה, בגלות.

מכיוון שאחד המרכיבים העיקריים במשטר הזה הוא האשליה שניתן לקיים את ההפרדה, חלק גדול מהלוגיסטיקה מוקדש לתחזוקת אשליית ההפרדה, למראית העין שלה. המצב האידאלי בווילה הוא שגמדים לא-נראים דואגים שהיא תמיד תהיה נקייה. וככל שדיירי הווילה עשירים יותר, כך הם רואים פחות את הגמדים. אבל במקומות אחרים, המפגשים וההתנגשויות בין שני העולמות דווקא הולכים ומתרבים, האשליה של הפרדה מתפוררת, ויחד איתם הולכים ומתרבים הסתירות והפרדוקסים.

למרות המאמצים שמושקעים בכל מקום בהקמת מכשולים פיזיים (ספינות פטרול, מצלמות מעקב, חומות הפרדה, חומת הגבול עם מצרים) ההפרדה הטריטוריאלית או הגיאוגרפית נעשית קשה יותר מיום ליום, אם לא בלתי אפשרית. האמצעים לכפות את ההפרדה ולחלק את העולם לשניים נעשים מסובכים ומשוכללים יותר, האבטחה והפיקוח נעשים מדע.
בשנות החמישים והשישים, כשהעיר הלכה והתפרקה למרכיביה הפונקציונליים, והרחוב העירוני הפך לרשת של שיכונים, מרכזי תעסוקה ומרכזי קניות שחוברו על ידי כבישים מהירים, כינה גי דבור את האורבניזם, מדע תכנון הערים האזרחי כביכול (והמדעי כביכול), “הטכניקה של ההפרדה”.

בימינו, הטכניקה של ההפרדה מתרחשת באינספור מדיומים, דיסציפלינות וטכנולוגיות. חלקם עוסקים עדיין בעיצובו של המרחב במצבים שונים, בקני מידה שונים ובטווחים שונים, אבל נוספו להם ארסנלים שלמים של טכנולוגיות מתחומים שונים ומשונים שיעדן העיקרי הוא לאו דווקא הפרדה מרחבית אלא חד וחלק הפרדה פשוטה, בין גופים, בין בני אדם. הגישה להפרדה והיכולת לעשות שימוש באמצעיה, הן כמובן עניין של כסף, כוח ומעמד – וילה זה דבר שיש לתחזק אותו, למגן אותו ולהגן עליו. ככל שמופעלות פחות יכולות כאלה, המפגשים בין שני העולמות יתרבו ויהיו נתונים לפחות פיקוח. העולם יהיה אז פחות וילה ויותר ג’ונגל.

פרויקט חלוקת העולם לשניים הוא כאמור גלובלי. ההפרדה היא בו-זמנית ומתבצעת בכל מקום באמצעים כמעט זהים; ואף על פי כן, התוצאה שונה כביכול בכל מקום. בבת-אחת נולדים בכל המקומות אינסוף סכסוכים שהם זהים אך בעלי מאפיינים מקומיים ואתניים שונים, בין אזרחי עולם הווילה ובין אזרחי עולם הג’ונגל. אין שום דבר שמיכאל בן-ארי אומר שז’אן מארי לה-פן לא אמר קודם, ואין שום דבר שאלי ישי זומם ששארל פסקואה (שר הפנים של ז’אק שיראק, שזכה לכינויו “אייר פסקואה” בשל יוזמתו לגרש מהגרים בטיסות שכר), לא ניסה קודם. ולמרות המרחק התרבותי הגדול שבין העולמות הרעיוניים שלהם, בין הרב מאיר כהנא ובין פייר פוז’אד, או כל אידיאולוגיה לאומנית בעולם, הפרוגרמה זהה, ההנמקות זהות והרטוריקה זהה. גם המעשים שבאים אחר כך דומים – הצתות, תקיפות, ביזה.

המפגשים האלה מתחוללים בכל מקום בעולם ומעמתים תרבויות שונות וזהויות שונות. בכל מקום זה קורה כמעט באותו אופן, בווריאציות שונות מעט (מקסיקנים בקליפורניה, אלז’יראים בצרפת, פקיסטנים באנגליה, מרוקאים בספרד, טורקים בגרמניה, אריתראים בישראל). היחס לתופעה והטיפול בה מבקשים תמיד להיות נקודתיים, מקומיים, שלא לומר מיקרו-מקומיים. יש אינסוף ואריאנטים מקומיים, תופעות וקטטות שנובעות מהמפגשים הרנדומליים בין פוליטיקות הזהות המקומיות ועולמות הג’ונגל שמגיעים אליהם, אבל התוצאה היא תמיד אחת מהשניים: או שעוברים את המחסום, או שלא.

לא במקרה גם מפעל ההתנחלויות בגדה המערבית וגם אוכלוסיית מבקשי המקלט בתל אביב זכו בדיוק לאותו כינוי, “גידולים סרטניים” – מטאפורה נבזית וסרת טעם, אך כזו שמתיימרת לתאר במדויק את המורכבות המתעצמת של התופעה ואת הכמיהה לפתרון רדיקלי (הסרת הגידול)

מבחינה מעשית, אופרטיבית, ואין דרך יפה לומר זאת, יש לנו כאן עסק עם משטר אחד של הפרדה גלובלית. המשטר הזה שואב את הצדקותיו מאינספור נרטיבים מקומיים, לאומיים, אתניים, דתיים וכו’, שבמקרים רבים יכולים להיות סותרים או אפילו עוינים זה לזה אבל מאוחדים ביניהם בדחיית הגוף הזר. בכל מקום בעולם יש מישהו שמסתכל על השכן שלו ואומר, בואו נטפל בזה נקודתית והולך וכותב שלט: יוון ליוונים, צרפת לצרפתים, גרמניה לגרמנים, ישראל לישראלים. ז’ורז’ ברנרד שו אמר שפטריוטיזם הוא האמונה שהארץ שלכם עדיפה על כל שאר הארצות בגלל שנולדתם בה. מבחינה זו מדובר כאן בקואליציה נאה: פטריוטי כל העולם, התאחדו! מטבע הדברים, פטריוטים צודקים אינם יכולים לטעות, וכאן כולם צודקים ביחד. פטריוטיות יכולה להיות סיבה טובה בעיני רבים, במקומות רבים, לסברה שמי שלא נולד פה לא צריך להיות פה, ושההרפתקה של המסע, או של ההגירה, היא זכות יתר שהם מעדיפים לשמור במקרה הצורך אך ורק לעצמם..

השכן (ב’)

כשעולם הווילה ועולם הג’ונגל נפגשים ברחוב, בשכונת שפירא, הבעיה של השכונה הופכת לבעיה עולמית, והבעיה של העולם הופכת לבעיה שכונתית. גם ככה אין הרבה וילות בשכונה וגם ככה רואים יותר ויותר ג’ונגל, חושב השכן שלי, מאיפה באו כל האפריקאים האלה? למי בדיוק הוא צריך לפנות – לששי מוועד הפעילים? לרון חולדאי? לביבי נתניהו?  ואולי בכלל לארגון מדינות אפריקה או למזכ”ל האו”ם? כולם הרי רלוונטיים ולא רלוונטיים באותה מידה.

אין לי ספק שמבחינת השכן אני גר בווילה, ובמושגים שלו הצדק אולי איתו, כי הבית שלו יותר קטן וישן מהבית שלי, וגם הגדר שלי יותר גבוהה משלו. במושגים של חלוקת העולם לשניים הצדק ודאי איתו, אני בכל מקרה בצד של הווילה. גם הוא, אך במידה פחותה. אף על פי כן, מכל מה שאני רואה כאן בשכונה, אני עדיין סבור שהטענות שמושמעות בשבועות האחרונים שכביכול אי אפשר ללכת כאן בלילה ושאונסים על ימין ועל שמאל הן בבחינת עלילה. הרבה יותר מסוכן כיום לעבוד בעיריית קריית מלאכי או להתגורר בבאר שבע. גם הקישור של מעשי אלימות לקהילה מסוימת הוא מטעה. מניסיוני ומהתרשמותי, רוב מקרי האלימות והעבריינות בדרום תל אביב שהייתי עד להן שכיחים הרבה יותר דווקא בקרב אוכלוסיות ותיקות יותר, אבל אני בהחלט יכול גם כאן להבין ללבו של שכני שחושב שהשכונה נראית יותר ויותר כמו ג’ונגל, ושעולם הג’ונגל וחוקיו משפיעים על חייו. הוא צודק. לשכונות שלנו מגיעות כל האוכלוסיות מעולם הפער או מעולם הג’ונגל ובשכונות שלנו מעמיסים עוד ועוד משתמשים על התשתית העירונית העלובה, שלא רק שאף פעם לא משתפרת, אלא גם הולכת ומתמעטת (הריסת בית ספר ביאליק למשל); בשכונות האלה מתגוללים כבר שנים חסרי בית ברחובות (לפני האפריקאים היו ועדיין יש לא מעט חסרי בית יוצאי חבר המדינות ופועלים זרים לא חוקיים), ואף אחד, חוץ מכמה ארגונים נרדפים, לא ממש דואג להם, ובשכונות שלנו נתקלים בתופעות חברתיות קשות שלא מוצאים בשום מקום אחר בעיר. כאן מתנהלות דרך שגרה אינסוף הפרות של כל נורמה או חוק אפשרי, בבתי בושת שפועלים ללא מורא בראש חוצות, בחלוקה לא חוקית של דירות לקופסאות גפרורים ובסחר בסמים.

ולשכונות האלה גם חוזרות הפועלות הזרות של שרה נתניהו, אהוד ברק ויהודה ויינשטיין בתום יום העבודה. והרי אפילו הם, נתניהו, ברק וויינשטיין, לא רוצים להלין את הפועלות שלהם בווילות הענקיות שלהם בקיסריה, במגדלי אקירוב ובהרצליה פיתוח, והרי הם אלה שמסלקים אותן בסוף היום להצטופף בדירות קטנות וישנות בנווה שאנן ובשכונת שפירא. אז איך אפשר בכלל, עם דוגמה אישית שכזו, לדרוש מהשכן שלי להיות נדיב יותר מהאנשים הדגולים האלה ולקבל בברכה את שכניו החדשים? איך אפשר בכלל לדרוש ממנו להיות יותר צדיק משרה נתניהו, מאהוד ברק או מיהודה ויינשטיין?

משל האוטובוס

אתם עומדים ברחוב אלנבי, בתחנה ליד שוק הכרמל, ומחכים לאוטובוס קו 4. איתכם בתחנה מחכים עוד איזה עשרים איש. אחרי זמן-מה מגיע האוטובוס, מלא לגמרי. בזמן שהנוסעים הראשונים עולים לאוטובוס, אתם, שממוקמים איפשהו בתחתית אמצע התור, מביטים בדאגה בדלת האחורית ונוכחים שכמעט לא יורדים נוסעים. כמה מקומות לפניכם בתור עומד אדם לחוץ וקולני. הוא דוחק בנוסעים שלפניו לדחוף ולהתקדם, ובאלה שכבר עומדים בתוך האוטובוס להידחק ולהצטופף בירכתיו. ברגע שהוא עולה על המדרגה השנייה של האוטובוס, הוא מסובב את הראש לעבר הנוסעים שמאחוריו בתחנה. חבר’ה, הוא אומר, האוטובוס מלא, אין יותר מקום.

השכן (ג’)

השכן שלי אולי לא יאהב את זה, אבל אני חושב שזו בעיה עולמית, ואין ולא יהיה לה שום פתרון מקומי, לא כאן ולא בשום מקום אחר. ביבי נתניהו לא ישלח את הפליטים לרמת אביב. מיכאל בן ארי לא יארח אותם אצלו בגינה בקרני שומרון. איתמר בן גביר וברוך מרזל לא ייקחו אותם אפילו לא ליום אחד של כיף בבריכה המחוממת של קריית ארבע. קשה לי להאמין שמירי רגב תצליח למצוא מדינה שלישית למכור לה את הפליטים, היא הרי בחיים לא מכרה אפילו גרב. מניסיוננו באסון הכרמל, אין שום סיבה לחשוב שאלי ישי יצליח לבנות בתוך חודשיים מחנה ריכוז לכל הפליטים שממלאים כיום את תל אביב (וטוב שכך). אם לאלי ישי או למישהו ממשרד הפנים היה באמת אכפת משכונת שפירא, הרי הוא כבר מזמן היה מסדיר את בעלויות התושבים על אדמת המושע, המהווה כמחצית משטח השכונה ושם קץ לסבל מתמשך של מאות תושבים במשך עשרות שנים שסופו לא נראה באופק. גם לא בטוח כלל שהחומה היקרה שבונים עכשיו בנגב תהיה יעילה. הרי תמיד אפשר לעבור מלמעלה כמו כדור התותח האנושי בטיחואנה או לחפור מנהרות כמו בעזה. מכל הדיבורים לא נשמעה שום הצעה רצינית. אני מניח שכמו בפעמים הקודמות, כל מה שהאנשים האלה יוכלו לעשות למען העניין זה לשלוח פלוגה של משמר הגבול שתסתובב כאן עד שתחלוף הסערה התקשורתית.

ברור לכול שככל שהחיים של הפליטים כאן יהיו יותר מסודרים, כך גם החיים שלנו יהיו יותר מסודרים. זה האינטרס של השכונות, והוא מנוגד לזה של מדיניות משרד הפנים שמבקש לשמר את אשליית ההפרדה

אבל הכי חשוב זה שלאף אחד, גם לא למזכ”ל האו”ם, אין שום קצה חוט של רעיון מה לעשות עם עוד עשרה מיליון אפריקאים שברגע זה ממש לא יכולים לחזור הביתה, שיוצאים עכשיו לדרך ושבסופו של דבר יצטרכו להגיע לאיזשהו מקום, ובטח שאין לאף אחד שום מושג מה יעלה בגורלם של כל המיליונים שעתידים למצוא את עצמם בדיוק באותו מצב בחודשים הבאים ובשנים הבאות, באפריקה או במקומות אחרים. ממה שאנחנו יודעים על אריתריאה, אלה שנמצאים כאן לא יחזרו אליה בקרוב. ובמצב הדברים הנוכחי, מי יודע, אולי יגיעו עוד אנשים. לי באופן אישי קשה להאשים אותם, הרי גם סבא שלי הגיע הנה כי הוא לא רצה ללכת לצבא.
לכן, הדבר היחיד שאני יכול בינתיים להציע לשכן שלי, זה בכל זאת, לנסות להיות יותר צדיק משרה נתניהו, מאהוד ברק ומיהודה ויינשטיין.

עניי עירך
אמנם קשה להיות יותר צדיק משרה נתניהו, מאהוד ברק ומיהודה ויינשטיין, אבל זה אפשרי. עד שפה ועד ששם, הפליטים האלה הם עדיין השכנים והאורחים שלנו. זה התפקיד של נהג האוטובוס לקבוע מי ייכנס ולא, לא של הנוסעים. אני מאחל להם שיוכלו לחזור הביתה במהרה ובשלום אבל בינתיים הם כאן. אם יש טענות הן צריכות להיות מופנות כלפי נהג האוטובוס, המדיניות והמוסדות, לא כלפי בני אדם. זה הרי כל ההבדל בין הפגנה להסתה.

ברור לכול שככל שהחיים של הפליטים כאן יהיו מסודרים יותר, כך גם החיים שלנו יהיו מסודרים יותר. זה האינטרס של השכונות ושל תושבי השכונות, והוא מנוגד לזה של מדיניות משרד הפנים שמבקשת לשמר את אשליית ההפרדה. הרי לא באמת משנה אם שר הפנים ייתן או לא ייתן אישורי עבודה, מפני שכל זמן שיש ג’ונגל בעולם, ישראל תמשיך להיות יעד אטרקטיבי לכל אחד מתושבי עולם הג’ונגל.

השכן שלי מסורתי, אז הוא ודאי היה אומר לי שעניי עירך קודמים. אבל עכשיו, אני משיב לו בסתר לבי, האריתראים האלה הם עניי עירך ולכן הם קודמים. אני לא מתכוון לעניי עירך האלה, הוא מתפלפל איתי, אני מתכוון לעניי עירך הקודמים. מה זה חשוב עכשיו מי היה קודם, אני חושב שאני אומר לו, זה הרי בדיוק כמו בקטע הפתיחה של “ייסורי איוב” של חנוך לוין שגדל כמה רחובות מכאן, עם הקבצנים שבאים לאכול את השאריות אחרי הארוחה, ואחריהם באים הקבצנים של הקבצנים, ואחריהם הקבצנים של הקבצנים של הקבצנים.

שכונה מעורבת

מאז תחילת היישוב העברי, ותמיד על פי אותה תבנית של הווילה והג’ונגל, יושבה הארץ כפסיפס של מתחמים הומוגניים נפרדים. גם לפני הקמת המדינה וגם אחריה, היא חולקה ויושבה באופן שבו הקהילות תמיד מוגדרות היטב מבחינה אתנית, דתית או אידאולוגית, מופרדות זו מזו ובדרך כלל מגודרות. במקרים רבים, האוכלוסיות הללו גם מקבלות לידיהן את המפתחות ומופקדות על מנגנונים משלהן לפיקוח ולסינון מתיישבים חדשים (רבנים, אספות כלליות, ועדות קבלה, קריטריונים כאלה ואחרים), על מנת לשמר את ההומוגניות שלהן. בכל מקום יש סלקציה, כולם סידרו לעצמם וילות ולבסוף כל הארץ הסתדרה בגטאות. לאורך השנים בנו כאן בלי סוף שכונות לתימנים, לרומנים ולבוכרים, קיבוצים לפולנים, להונגרים ולארגנטינאים, מושבים לקוצ’ינים, לתוניסאים ולטריפוליטאים, שכונות לחסידי ויז’ניץ ולחסידי גור, לליטאים מליטא ולליטאים מש”ס, התנחלויות לבני עקיבא, לבוגרי ישיבות הסדר ולנוער גבעות, מצפים ליאפים ולצמחונים, יישובים קהילתיים לאנשי קבע, לטייסים וקצינים.

משונה הדבר ככל שיהיה, קשה מאוד למצוא בכל הארץ הזאת מקום אחד שהוא באמת מעורב, שלא נועד או יועד לשום אוכלוסיה אקסקלוסיבית שנקבעה מראש או שהתקבעה במשך הזמן, ושהוא לא חלק ממפעל ההפרדה הכלל-ארצי הזה; מקום שבו עצם הקיום או הזהות של האחד לא מהווה מטרד או עלבון לאחר. ושלא עושים בו סלקציה. תראו לי סתם מקום אחד כזה, שכל אדם יכול להיות בו, כל אחד. גם בערים הפתוחות כביכול שלנו זה ככה. אפילו בתל אביב, בייחוד בתל אביב. לא סתם קוראים לה עיר לבנה.

שני המקומות הבודדים בתל אביב שעוד בשנות העשרים של המאה שעברה פתחו את עצמם לכל האוכלוסיות הם השכונות שפירא ונווה שאנן. בימיה הראשונים, שכונת שפירא ממילא לא היתה שייכת לא ליפו ולא לתל אביב, והיא התעצבה כסדרת מיזמים פרטיים ופרועים במעין no man’s land תכנוני ולגמרי במנותק מיוזמות עירוניות (שפירא לא דיבר עם דיזנגוף), והתיישבותיות. שכונת נווה שאנן, שהוקמה על ידי אגודה שיתופית בשם זה ופתחה את עצמה מתוך עיקרון, התגאתה במגוון של חברים מכל התפוצות והמעמדות ואף הבליטה זאת במנשר שהפיצה לחברי הקונגרס הציוני.
וכך, גם אם לא תמיד מתוך הכרה אלא מתוך גלגוליה של המציאות, שכונות הדרום היו תמיד מעורבות ותמיד הכילו אנשים וקהילות ממוצאים שונים ומשונים ועם אידאולוגיות שונות ומשונות.

כל מי שגר כאן והגיע לכאן ממקום אחר, כמו רוב-רובם של תושבי השכונות בכל התקופות, עשה את זה איך שעשה ואיך שזה הסתדר לו, לפעמים מתוך בחירה ולפעמים לא. הוא יכול להיות “עולה”, “מהגר”, “פליט”, “תייר”, “שוהה” או “מסתנן”, לפי מה שכתוב לו בדרכון ולפי מה שמחליטים השלטונות, והוא יכול להיות סלוניקאי או טורקי, אפגני או בוכרי, רוסי או פולני, חילוני או דתי, ימני או שמאלני וגם פיליפיני או סיני, ניגרי או דארפורי, תלוי במקום שממנו הגיע. אבל ברחוב שלנו, בשכונה, הוא יהיה תושב ושכן. לאיש, אפילו לא לפקידים של משרד הפנים, אין זכות למנות את עצמו לשין גימל, למיין את האנשים ולעשות סלקציה. כל אחד הגיע לכאן איכשהו מהיכן שהוא, לאף אחד חוץ מלנהג, אין זכות להגיד למישהו אחר שהאוטובוס מלא, אין יותר מקום.

בשכונת שפירא, עד לא מזמן זה היה חלק מהותי מהאתוס ומהמורשת של המקום. אם יש איזה פקיד או חבר כנסת שצריך גושפנקה סטטוטורית לכך, ההגדרה “שכונה מעורבת” התקבלה ואושרה בהצבעה על ידי תושבי שכונת שפירא ואושררה מספר פעמים במועצת העיר, והיא היתה הבסיס לכל ההסכמות ולכל הדיונים במהלך העבודה על תוכנית האב של השכונה שנערכה בשיתוף הציבור במהלך העשור האחרון.

אם רוצים, אפשר להתייחס לזה כאל ניסוי, או כמין קבוצת ביקורת. בכל מקרה, הניסוי הזה מתנהל כבר קרוב למאה שנה וצריך להמשיך אותו.

הפוליטיקה השכונתית שלי

מנקודת המבט שלי, אי אפשר יותר להפריד בין הפוליטיקה העולמית והפוליטיקה השכונתית. מבחינתי, הפוליטיקה העולמית והפוליטיקה השכונתית זה היינו הך, העיקרון שלהן זהה: לכל אדם באשר הוא שמורה  הזכות להיות מתי שהוא רוצה בכל מקום שהוא רוצה. או במילים אחרות: כל בני האדם רצויים בכל מקום. כל מחשבה אחרת מחייבת חלוקת העולם לשניים, ולפיכך גם מחייבת קבלת אחריות או לפחות מתן הסבר נאות על לקיחת זכות היתר או על שלילת זכותו של האחר.

אפילוג זמני: מוצאי שבת
הערב מתחיל לרדת על הרחוב, בעוד שעה תצא השבת. הבן של השכן שעון על שער החצר ומחכה שייצאו שלושה כוכבים. במורד הרחוב הולך ילד סודני כבן שתים-עשרה, עם כדורסל ביד. בוא תדליק לנו את האור, מזמין אותו הבן של השכן, לנו אסור, אנחנו יהודים. הילד מסתכל עליו, מסתכל עלי, וממשיך ללכת.

שרון רוטברד, תושב שכונת שפירא, אדריכל, מו”ל ומורה, מחבר “עיר לבנה, עיר שחורה” (בבל, 2005) ועורך עם מוקי צור את “לא ביפו ולא בתל-אביב, סיפורים, עדויות ותעודות משכונת שפירא” (בבל, בינה, 2009)