אוצרים במקום

התערוכה “אוצרים בע”מ” המוצגת במוזיאון פ”ת, מהווה יישום מאכזב של תרגיל קונספטואלי מעניין. מעניין בגלל הניסיון לבחון את אופיו המשתנה והמגוון של התפקיד החשוב ביותר בממסד המוזיאלי ואחד התפקידים המרכזיים בעולם האמנות בכלל, ומאכזב בשל התוצאה הפושרת שבמקרים רבים לא רק שאינה מרחיבה את טווח אפשרויות הפעולה הנובעות ממעשה האוצרות – היא אף מרדדת אותו למהלכים אילוסטרטיביים, דידקטיים ושבטיים. בעיקר בולט בתערוכה חוסר הבחנה בין הצבעה על מאפיין כלשהו של עבודת האוצרות לבין טיפול בו, ולכן ביחס לשאיפות התערוכה ולפוטנציאל הגלום בהן, ניתן לומר שהיא מסתפקת במועט.

התערוכה – למעשה מקבץ תערוכות קטנות שאצר כל אחד מהמשתתפים והמשתתפות – ממשיכה את קו הפעולה בו נקטה האוצרת רויטל פרץ בן-אשר בתערוכה “מוזיאון הטבע” שהוצגה במקום לפני שנתיים, וביקשה לבחון מבפנים את גבולות הגדרותיו המודרניסטיות של המוזיאון. ב”מוזיאון הטבע” היו אלה האמנים שהוזמנו לנסות ולשבור מחיצות דיסיפלינריות, ואילו ב”אוצרים בע”מ” עוברים האוצרים לקדמת הבמה, לאחר שהוזמנו להשתתף בסדרת מפגשים ולבחור אמן או קבוצת אמנים ש”יוציאו לפועל עבודת אמנות המשקפת את גישתם האוצרותית”. אוצרי הגלריה המסחרית שמספרם הולך וגדל בשנים האחרונות נפקדים מן התערוכה, אולם מלבדם מופיעים רבים מן הטיפוסים האוצרותיים האופייניים לשדה. נמצא בה את האוצר ההיסטוריון, האוצר המחנך והאוצר המתערב, האוצר האקטיביסט, האוצר היוצר והאוצר המעצב.

פרט מעבודה של גיא זגורסקי באוצרות תמי כץ-פרימן. ברקע - עבודה של שחר כסלו באוצרות אמיר בן-שלום

אוצרות היא סוג של שותפות. גם במקרים בהם האמן כבר אינו בין החיים, אוצרות היא תמיד שיחה ובמיטבה היא יוצרת פיתוח הדדי של דיון תרבותי החורג בהרבה מ”הצעת הגשה” וסידור תלייה כזה או אחר של יצירות. התערוכה שיצרו תמי כץ-פרימן והאמן גיא זגורסקי ומוצגת בכניסה לאולם המרכזי, מייצרת מעין הדהוד הדדי שכזה ומתפקדת הן כשיקוף של עבודתה של כץ-פרימן כאוצרת וותיקה המשתמשת באמנות לצורך בחינת מגמות תרבותיות וחברתיות מרכזיות, והן כמענה לביקורת שמצאה בעבודתה פופוליזם ונטייה לבידור על חשבון העמקה. שתי תערוכות נוספות מוצגות באותו אולם. האחת, שאצר אמיר בן-שלום ממוזיאון המדע בירושלים בשיתוף האמן שחר כסלו, מבוססת על תופעה מדעית אך אינה מצליחה – ואולי גם לא מנסה – לומר דבר מלבד הצגתה באמצעים פלסטיים חושניים. בשנייה, מירב שין בן אלון יצרה יחד עם גליה גור זאב תערוכה בת שני חדרים המבקשת להעלות שאלות הקשורות למבט, ליחסי טקסט ודימוי ולפירוק המחיצות בין מעשה האמנות למעשה האוצרות. התוצאה נראית כפרויקט סטודנטיאלי, ומאכזב שדווקא תערוכה שביקשה לשבור את הדימוי הרשמי והממוסד של ה”אוצרותי” באמצעות ה”אמנותי”, המזוהה כפרוע, מציגה עבודה שטחית ואילוסטרטיבית כל-כך.

גם התערוכה שאצרה אלן גינתון מבקשת לבחון בקריצה את מקומה של האוצרת במערך הכוחות האמנותיים, אולם התוצאה – תערוכה בהשתתפות בני הזוג אלן ודוד גינתון ודיוויד ריב ומיכל גולדמן – נראית כאחוקיאדה זעיר-בורגנית מתועדת המשקפת בעיקר אילוצים וקשרים חברתיים. מוצלחות יותר הן התערוכה של מאיר פרנקו המנוח, שאצרה ענת גטניו, והפעולה המשותפת של טלי תמיר והילה בן ארי. גטניו ביקשה להציג הן את עבודתו של פרנקו והן את מיקומו של האיש שהוגדר באחד הסרטים המוקרנים בתערוכה כאמן שוליים שביתו היה למרכז. במסגרת שיתוף הפעולה בין תמיר לבן-ארי מוקרנות שתי עבודות וידיאו של האמנית, כשברקע מקריאה תמיר מכתבים שכתבה סבתה כנערה פעילה בתנועת “השומר הצעיר”. החיבור בין יכולת והתמסרות קיצונית למוגבלות ותקיעות בולט הן בוידיאו והן בטקסט, והשניים משתלבים בהצלחה ומבלי שהאחד יאפיל על השני.

מתוך התערוכה של מאיר פרנקו, באוצרות ענת גטניו

על רקע הפרויקטים המוזיאליים השונים בולט וויתורו של עמי שטייניץ על שירותיו של המוזיאון כחלל תצוגה. שטייניץ שיתף פעולה עם דני אדמסו – בן קהילת יוצאי אתיופיה שפעל כאוצר שותף. השניים חברו לפעילים נוספים והקליטו אוסף סיפורים המתארים את ההיסטוריה של דמויות מרכזיות בקהילה (אחת מהן היא אביו של השומר היושב בכניסה למוזיאון), הניתנות להאזנה בטלפון. על פניו יש פה פוטנציאל מסוכן לעידן רייכליזציה של עולם האמנות, אולם מה שיפה בפרויקט הוא שחוץ מהנכחת היסטוריה של קהילה הסובלת מהזנחה ומחיקה מתמשכת ואפלייה גזענית, ניכרת בו גם יכולתו ונכונותו הצנועה של האוצר לזוז הצידה ולשמש כמתווך בלבד. שטייניץ מבין את הכוח המוקנה לו מתוקף מעמדו הפריבילגי כנציגו החזק של הממסד, ומשתמש בכוח זה דווקא לצורך פירוק, ביזור והרחבת נקודת מבטו ופעולתו של המנגנון שבמסגרתו הוא יוצר.

“אוצרים בע”מ” מלווה בסרט בשם “האוצר” שיצר שחר מרקוס במיוחד עבור התערוכה. הסרט בנוי כקדימון לקומדיה אמריקאית טיפוסית ומתאר את תהליך עלייתו של שלומפר אלמוני ומבולבל למעמד של אוצר-כוכב. “מרקוס”, כותבת האוצרת דרורית גור-אריה, “ממפה סממנים חיצוניים וקודים תרבותיים, מתחקה באמצעותם אחר פועלו של האוצֵר וריבוי הפונקציות שלו, תוהה לגבי הכישורים הנדרשים לתפקיד נחשק זה, ומנתח את מנגנון ההאדרה העצמית של המנצח על תזמורת האמנות”. בתוך כך, הוא “מבקר את השטחיות והעמדת הפנים בעולם האמנות, את תרבות ה”סלבס” הממליכה מושאי הערצה וחיקוי”.

מתוך "האוצר" - סרטו של שחר מרקוס

“האוצר” הוא סרט משעשע משום שהוא עשוי היטב ומאמץ במיומנות את כליו והרגליו של הקולנוע ההוליוודי, אולם אחרי הגיחוך הראשוני מהמחוות הקומיות מגלים שלמעשה מדובר באוסף קלישאות שחוקות החוזרות על עצמן, אינן מחדשות דבר וניתנות לייחוס לכל אחד ואחד מבעלי התפקידים בעולם האמנות, החל באוצרים, עבור דרך האמנים, הגלריסטים והאספנים וכלה במבקרים ומנהלי מוזיאונים. העובדה שהיצירה הוזמנה ע”י המוזיאון במיוחד לצורך התערוכה וההתפעלות הגורפת מהתחכום הפארודי שלכאורה נמצא בה, מעידות מחד גיסא על שאיפה לרפלקסיה והומור עצמי, ומאידך גיסא על היעדר התייחסות לרמת העיסוק בתכנים הנוגעים ל”הביטוס האוצרותי”, והסתפקות שבעת רצון מעצם העלאת הנושא לסדר היום.

מתוך "הקבינט של אמיל רנצנהופר", באוצרות גדעון עפרת

תרבות הסלבס ומנגונוני האדרה נוכחים גם בתערוכה שאצר גדעון עפרת, המוצגת בכניסה לאשכול התערוכות ועוסקת בעבודתו של צייר יהודי-וינאי בשם אמיל רנצנהופר, שנפטר בשנת 1930. על סמך תצלום משנת 1900, יצר עפרת שחזור חלקי של חדר עבודתו של רצנהופר, עם טפטים, רצפת פרקט, נברשת, רהיטי עץ כהים ותצלומי רפרודוקציות התלויים על הקיר. השחזור מלווה בשיחה בין עפרת לבין פרופ’ שאול לדני, המחזיק באוסף מעבודותיו של רנצנהופר, ומוקרנת במסך קטן במרכז החדר. את התערוכה אפשר לקרוא ברוח ולטר בנימינית כניסיון, האופייני לעבודתו של עפרת, “להבריש את ההיסטוריה נגד כיוון הפרווה”, אולם קריאה שכזו מתעלמת מן העובדה שבמיצב הכולל רק קומץ רפרודוקציות, אין כמעט דבר שיכול להסביר לצופים מדוע עבודתו של רנצנהופר חשובה עד כדי כך שדווקא הוא – אחד מבין מבין אלפי ציירים בני דורו – יבחר ויחולץ ע”י האוצר ממרתפי השיכחה ההיסטורית. בהערה אירונית מסכם עפרת את אחת הרעות החולות של תרבות זמננו, על כוכבי הריאליטי שלה והמשחק הביקורתי-משת”פי של שחקניה. מדוע רנצנהופר חשוב? משום שעפרת בחר להגדירו כחשוב. ומדוע עפרת חשוב? משום שחילץ את רנצנהופר והפך אותו לחשוב. כך יכולים השניים לסבן זה את גבו של זה לקול תשואות הקהל.

אוצרים בע”מ – מוזיאון פ”ת
נעילה – 14.1.12

פורסם נוסח דומה ב”טיים אאוט”