דוד שפרבר

  • נקודת מגע

    מעבר לשיח התקשורתי הרדוד, סוגיית ההפרדה בין נשים לגברים במוזיאון ישראל מעלה שאלות עקרוניות הנוגעות ברב-תרבותיות ובביקורת עליה.

  • “אֲנָא נַפְשִׁי כְּתַבִית יְהַבִית”

    תערוכתו של חיים מאור “הם אני” פורעת את גבולות האני כמהות סגורה, ומציגה את האמן כאחד ממבטאיה המובהקים והמורכבים של זהות כמסגרת דינמית שנוצרת תוך חתירה בלתי פוסקת כנגד גבולות.

  • פוסט-ציניות

    בעבודתה של יעל ברתנא יש קריאת כיוון בלא ויתור על קצוות אמנותיים פרומים. הצגתה של התערוכה כפתיח לעשיה של המנהלת החדשה של המוזיאון, לעומת זאת, נידמית בעקר כלוליינות שאינה מבשרת טובות לעתיד המוסד.

  • בניין וקניין

    דוד שפרבר מציג ענף לא מוכר של האמנות הישראלית-דתית, הבוחן מתוך מבט הומני ומעמיק את הקשרים בין היהדות לאסלאם בכלל, ואת יחסי הדת והתרבות בין יהודים לערבים במרחב המקומי בפרט.

  • חסידים בשחור-לבן

    החידוש העיקרי בתערוכה העוסקת בחסידות במוזיאון ישראל הוא עצם ההתייחסות הנרחבת לנושא עכשווי. אולם בכל הקשור לתוכן, התערוכה בעיקר משכפלת את המבט המוכר על החסידים כ”אחר” אקזוטי.

  • צמצום ה”אנחנו”

    סינדי שרמן נחשבת לאחת האמניות המשפיעות ביותר בתקופתנו. הרטרוספקטיבה שהיא מציגה במומה מתקפת אמירה זאת, קלישאתית ככל שלא תהיה, ובה בעת חושפת את הפרשנות המוגבלת שאימצה האמנית למושג הזהות.

  • סתמי במובן החיובי

    הביאנלה לאמנות במוזיאון הוויטני בניו-יורק אינה מציגה כל חידוש משמעותי או נקודת מפנה, אך היא כוללת עבודות מוצלחות רבות.

  • קיפר ריאליזם

    ניר הוד לקח דמות מתצלום שואה מפורסם, והעביר אותה מ”מרחבי השטן” לשדרה החמישית בניו-יורק.

  • איחור אופנתי

    בין הישן והטוב לחדש והרע – דוד שפרבר סוקר מגמות בחקר האמנות היהודית כפי שהן משתקפות בשני כתבי עת המוקדשים לנושא.

  • על כל קורבנך תקריב מלח

    שילוב רישומי הכנה ועבודות מוגמרות בתערוכה של סיגלית לנדאו “מכבסת המלאכים” מצליח להעמיק בהבנת מעשה האמנות ולגלות תכנים סמויים ופרשנויות חדשות לעבודותיה המוכרות של האמנית.

  • רלוונטי אך לא מטלטל

    התערוכה “קודש/חול” נעה בין הטרנדי – דהיינו עיסוק במה שנחשב כ”אותנטי” (שלא לומר ניו-אייג’י) – למבטים מורכבים וביקורתיים יותר.

  • היהודי בראי התקופה

    חרף בעיותיה, התערוכה של איזידור קאופמן במוזיאון היכל שלמה לאמנות יהודית מציעה למבקר הזדמנות נדירה למפגש עם יצירותיו של אמן יהודי חשוב שעבודותיו אינן מוצגות בד”כ במוזיאונים בארץ. לצדה מוצגת תערוכה קטנה מאוסף היסטורי של פריטים אנטישמיים.

  • אחדות הניגודים

    כמו אצל רבים בשדה האמנות המקומי, גם אצל יגאל צלמונה נעלמים באחת המושגים מורכבות, היברידיות ודיאלוגיות כאשר הדבר נוגע בקודש הקודשים החילוני-מודרניסטי. יחד עם זאת קטלוג התערוכה שאצר למיכה אולמן, מהווה תרומה מחקרית חשובה למדף ספרי האמנות הישראלית.

  • טשטוש ופשטנות מיתממת

    בניגוד למחאתם הצבועה של האמנים, שרת התרבות לפחות אינה מסתירה את האג’נדה הפוליטית שהיא מתעתדת לקדם באמצעות עולם האמנות.

  • בגוף אני מפעילה

    מעטים הם תחומי האוונגרד החברתי-תרבותי בעת המודרנית שבהם השתתפה האמנות באופן כה בולט, מוצלח ומשמעותי בכינון וביצירת השיח כמו בתחום הפמיניזם. ספר חדש דן במקומו של הפמיניזם באמנות האמריקאית בשנות ה-70.

  • כוחה של איקונוגרפיה

    גם אם מדובר בהתרסה ביחס למיתוס, פעולת החשיפה והגילוי של אופן ההיסמכות של אמנים על תקדימי העבר היא תרומה תרבותית חשובה. על קטלוג התערוכה “הנמרודים החדשים”.

  • פארסת הפרס

    השפעת פרסים שלא הצליחו להפוך לחלק מהקרביים של שדה האמנות מתבררת ב”כ כמזערית עד לא קיימת. לכן פרס היצירה הציונית שיזמה השרה לימור לבנת הוא ספקטאקל – הפגנת כוח ריקה מתוכן וממשמעות.

  • “כמה נאיבים אנו יכולים להיות כלפי אמונותיהם של אחרים”

    בספרה “טוהר וסכנה” עוסקת האנתרופולוגית הבריטית מרי דגלס בשאלה מדוע מייחסת התרבות לדברים מסוימים חשיבות עד כדי קדושה, בה בשעה שדברים אחרים נחשבים כה מזוהמים עד כדי כך שמוטל עליהם טאבו. דוד שפרבר מסביר איך כל זה קשור לאמנות.

  • האוצר האבוד

    הצהרת אוצרי ואוצרות המוזיאונים הגדולים בדבר המחויבות ההומניסטית והחברתית שלהם בכלל, ומחויבותם האתית לעולם האמנות בפרט, תמומש כאשר יצטרפו למאבק או לכל הפחות ישתתפו בדיון שהוא מעורר.

  • יום שהוא לא יום ולא לילה

    נחמה גולן מרחיבה את היוצרות ומחילה את המושג בזות גם על מעשה האמנות שיצא תחת ידה בעבר ונגנז, כסוג של הפרשה שכמעט נדונה להרחקה ולאבדון.

אלפי מנויים ומנויות כבר מקבלים את הניוזלטר שלנו
ישירות למייל, בכל שבוע
רוצים לגלות את כל מה שחדש ב
״ערב רב״
ולדעת על אירועי ואמנות ותרבות נבחרים
לפני כולם
?