סתמי במובן החיובי

הביאנלה במוזיאון הוויטני בניו-יורק צפויה לחשוף ולתעד מגמות חדשות המתפתחות בעולם האמנות האמריקאית העכשווית. ככל שהתערוכה אכן עומדת בדרישת העדכניות, הרי שבהכללה ניתן לומר שאין שם כרגע התפתחויות משמעותיות. התערוכה מציעה טיפול מעניין בחומר, וגם האינטרדיסציפלינריות המאפיינת את עבודתם של רבים מהאמנים המציגים בתערוכה מרתקת, אך כמכלול הביאנלה אינה מטלטלת כלל. התחושה היא של עשייה ויטאלית וברוכה אבל לא כזו שמסמנת פריצת דרך. צדו החיובי של המטבע הוא שרוב העבודות נחוות כפרי עבודתם של יוצרים חוקרים ומשכילים, ובשונה מתערוכות אמנות עכשווית רבות בזמן האחרון, העבודות ברובן לא מתאפיינות בשימוש בגימיקים. מהתערוכה נעדרים גם דימויים פרובוקטיביים, עיסוק בפורנוגרפיה או אפילו טיפול בעירום פשוט, היעדר שביחס לאמנות בת זמננו אינו טריוויאלי.

הביאנלה ה-76 מציגה 51 אמנים ואמניות בשלבים שונים של הקריירה שלהם. כמה מהאמנים המציגים בתערוכה הם צעירים בסוף שנות העשרים ובתחילת הקריירה האמנותית שלהם, ואחרים בני שישים ומעלה. במחווה מיוחדת ליוצר מייק קלי שנפטר השנה, מוצגות באולם שיוחד לכך עבודות וידאו שיצר האמן. אמנם ממבט כולל התצוגה אינה סוחפת או “מכשפת”, אבל הסך הכולל של ההפנינג המתקיים במוזיאון הוא מרתק. למעשה, מדובר באחת הביאנלות הויטאליות והחיות ביותר שראיתי במקום. תורם לכך השילוב של הופעות מוזיקה, מחול, הקרנות קולנוע, מופעי תיאטרון ומיצג והנוכחות של אמנים רבים במוזיאון כחלק אימננטי מעבודתם. זוהי הביאנלה הראשונה שבה קומה שלמה של המוזיאון מוקדשת ליצירות מתחלפות ולשהות האמנים. לכן, בכל יום הביאנלה הזאת נראית קצת אחרת מקודמו.

עבודה של ק8 הרדי, מתוך הביאנלה

הצופה בתערוכה עשוי להיתקל באנשים שלוקחים חפצים או מניחים את חפציהם בתוך מיצב, כיוון שהמיצבים בקומה הרביעית בוויטני משמשים גם כאתרי אחסון לחפציהם האישיים של האמנים השוהים במקום. כשמישהו עובר את  הקו התוחם את העבודות או מסיט מחסום ונכנס לתחומי היצירות, הדרך היחידה לדעת אם מדובר בעבריין סורר או באמן היא לחכות לשומר ולראות מה תהיה תגובתו. מבחינה זו, אין ספק שהביאנלה מיצגת נכוחה את רוח הזמן. ענפי האמנות השונים והחיים עצמם מזמן לא התחברו זה בזה באופן כה יפה. בנוסף, עבודות רבות בתערוכה משלבות מדיות שונות שבעבר לא השתלבו יחד. בדיחה אמנותית מוכרת מספרת על חפץ ששכח המנקה במוזיאון, והמבקרים בתערוכה התייחסו אליו כאל יצירת אמנות, או להפך – מנקה שזרק לזבל מה שנדמה היה לו שהוא אשפה, ולמפרע התברר שמדובר ביצירת אמנות יקרה. בביאנלה בוויטני תוהה המבקר לגבי האנשים המסתובבים במקום, מיהו מוצג (או מיצג, או אולי צריך לומר “מיזז”) ומי סתם בא לבקר במזיאון. אלא שהחלוקה הזו נראית מיושנת. האמנית הצעירה דון קספר, למשל, מצהירה בטקסט המופיע לצד עבודתה שמצאה את עצמה מובטלת ללא מקור פרנסה ובלי סטודיו משנת 2008, ומאז היא מעבירה את הסטודיו שלה ממקום למקום. כשהוזמנה האמנית להציג בביאנלה היא בחרה להעביר לשם  את כל חפציה, ללא יוצא מן הכלל. קספר מתייחסת לתצוגה שלה במוזיאון כעבודה, ושוהה כל היום בחלל. היא מארגנת ומסדרת מחדש את הסטודיו שלה פעם אחר פעם, יושבת עם “אורחים”, ומשמיעה למבקרים מוסיקה. הפעילות נחמדה ונוסכת בתערוכה רוח צעירה, אך הפרקטיקות האלה מוכרות לעייפה, וללא חידוש גם מה שנדמה לא מזמן כהברקה הופך לקוריוז או לקלישאה שלא לומר גימיק. דיווח על אבטלה ותחושת חוסר תוחלת נמצא גם בעבודותיו של האמן הצעיר ביותר המציג בתערוכה. קמרון קרופורד יצר קונסטרוקציה פוסט-מינימליסטית שכל מרכיביה עשויים מלאכת יד עמלנית (על העבודה). על שלד העץ שיצר האמן נתלה כיתוב שבו נאמר כי האמן המובטל שרבט מילים וקוים לכל רוחבן של היריעות המגולגלות והמוצבות בתוך המבנה. את השרבוטים הוא מרקר בעט זוהר, כאילו כדי לציין את חשיבותם. תחושת האין-אונים מתחדדת על רקע העובדה שהקנבסים מגולגלים כצינורות כך שאין לצופה אלא להאמין לכתוב בטקסט הנלווה. עולה כאן תחושת עמלניות כניגוד לחוסר תוחלת, שעמום  ואין אונות. הרעיון של מעשה “לשמו” – לשם הדבר עצמו ולא לשום מטרה אחרת (במסורת היהודית קיים המושג: “תורה לשמה”) מקבל כאן קונקרטיזציה שובבה ויפה.

אחת מאוצרות הביאנלה אליזבת סוזמן, אצרה גם את הביאנלה של שנת 1993, שעוררה פולמוס תקשורתי של ממש. אוצרי התערוכה פתחו את מרחביהם לקבוצות אתניות מוגוונות, דאגו לייצוג מוגבר לנשים והציגו עבודות של הומוסקסואלים ולסביות, והביאנלה זכתה לביקורת כבעלת אופי פוליטי. במבט לאחור, אין ספק שהאוצרת צפתה מראש את מה שהפך להיות מאוחר יותר זרם רחב ומשמעותי מאוד בעולם האמנות האמריקאית, אם כי יש לזכור שתערוכות כאלה לא רק משקפות מציאות אלא במובנים רבים גם יוצרות אותה. גם הביאנלה הנוכחית זכתה לביקורת ואיפיונים מגוונים ומנוגדים: היא תוארה כיותר מדי גברית, כמבכרת מדיות חדשות ופופולריות על פני תחומים קונבנציונליים יותר כציור, וכתערוכה שנמנעת מלעסוק בפוליטיקה של הזהויות, בהיותה מייצגת בעיקר אמריקאים לבנים על חשבון תת יצוג של קבוצות אתניות אחרות. בפתיחת התערוכה התקיימה הפגנה ברוח מחאת “כיבוש וול סטריט”, ואתר המוזיאון אף זוייף ברוח פעילות הגרילה של קבוצת “יס-מן”.

יוהאנה מילינוווסקה

הביאנלה הנוכחית נראית כמתהדרת בכך שהיא  חוגגת את השוליים התרבותיים, בעיקר בתחום הקווירי, אלא שיצוג לתחום זה כבר מזמן אי אפשר להגדיר כלקיחת סיכון. מה שנתפס בקרב הציבור הרחב כפרובוקטיבי בשנות התשעים, לא גורם לאף אחד להניד עפעף בשנות האלפיים. יצירתם של הומואים ולסביות ויצוגי קוויר מורכבים כבר מזמן אינם יוצאים מן הכלל, והן גם אינם נתפסים כמתגרים או כפרובוקטיביים. ובכל זאת התערוכה בוויטני כוללת כמה עבודות מעניינות בתחום זה: בקומה הרביעית של המוזיאון מוצגת העבודה של  וו טסאנג. זהו מעין חדר הלבשה במועדון טיפוסי של יוצאי אמריקה הלטינית. המרחב נוצר בהשראת מועדון טרנסג’נדריות בשם “מגש הכסף” בלוס אנג’לס. בחדר מוקרנת עבודת וידאו בשני ערוצים המציגה ראיונות עם טרנסג’נדריות שהיגרו לארה”ב מאמריקה הלטינית. המרחב והסרט מייצגים מקום מקלט. העבודה אמנם מעבירה היטב את התחושה של העולם הזה על החיות והשמחה שבו, וגם על הקשיים ואפילו הסכנות שהוא טומן בחובו, אך הניסיון לתת תחושה של קשר וחיבור חושני, נכשל. הרצון להכניס את החיים הממשיים למוזיאון לא צולח. הוא מציע תיעוד טוב אך אינו מרשים. העבודה נותרת כרפרנס “נקי” המרפרר לעולם תוסס ויטאלי ו”מלוכלך” (במובן הטוב) במציאות הממשית. התיאורטיקן בוריס גרויס טען כי המציאות עצמה היא משנית למוזיאון, וה”אמיתי” ניתן להגדרה רק בהשוואה לאוספיו של המוזיאון. לדבריו, עבודות אמנות פועלות בתוך המוזיאון כחלונות סמליים הנפתחים אל המציאות המחלצת את ההווה מתוך הבאנלי שבו. בהקשר הנוכחי נדמה שהעבודה אינה מתרוממת מעבר  לתיעוד גרידא. המציאות, שאינה בנאלית כלל, עולה פי כמה וכמה על מה שמציע המוזיאון.

את החלל המלא בעבודות בקומה השלישית של המוזיאון פותחת עבודתו של ניק מאוס, שעושה שימוש בעבודות של אמנים אחרים ביצירותיו. גם הוא כמובן לא “גילה את אמריקה” בשימוש בפרקטיקה זו, ויוצרים אחדים נוספים המציגים בביאנלה אצרו או שילבו עבודות של אמנים אחרים במיצבים שלהם. במיצב של מאוס המבקרים מוזמנים להכנס שני דרך דלתות לחלל שעוצב ברוח סגנונו של המעצב כריסטיאן בירר מתחילת המאה. בחוץ, לצד הדלתות, תלה האמן ציור דיוקן של גבר שרירי בצבעים חמים, שיצר האמן מרסדן הרטי בשנת 1940. העבודה היתה מוכרת בשנות הארבעים אבל הקשרה הקווירי לא זכה אז להתייחסות. מעבר לדלתות הציב מאוס בחלל כמה עבודות שאף אם כשלעצמן אינן מעלות תחושת הומו-אירוטיות או תשוקה לסבית, כשהן מוצגות במיצב הן מקבלות משמעויות כאלה. על הקיר תלויה עבודה של אנדי וורהול ובה ארבעה דימויים של רוכבי אופניים עם מכנסיים צמודים. המבט הקווירי המחודש שמציג האמן ביצירות שמתגלות לאחר המעבר דרך הדלתות, מאזכר את המונח  “יציאה   מהארון” (במקרה הזה מדובר בעצם במעין כניסה לארון), אלא שנדמה שהארון נפרץ כבר מזמן בשדה האמנות המערבי.

וו טסאנג

אחד האמנים המבוגרים יותר בתערוכה הוא ריצ’רד הקינס, ועבודותיו מתחברות גם הן לעולם הקוויר. סדרת הקולאז’ים היפים שלו משלבת סיפורים יפניים אלימים, תימות ואיקונוגרפיה מתולדות האמנות ודימויי קרוסדרסינג. ביצירתו, כל אלה  מתחברים יחדיו לנרטיב אישי אפל במיוחד. האמנית הלסבית המכנה את עצמה ק8 הרדי עובדת במדיומים רבים ומגוונים, מצילום דרך מיצג ובתחום האופנה (היא תציג בביאנלה תצוגת אופנה על מבנה גשר לא שימושי שיצר האמן אוסקר טוזאון. בין השאר היא מציגה תצלומי נעלי מותגים משולבים בחפצים שונים, ואלה כמובן מתחברים לתימות פמיניסטיות קלאסיות.

מורכבות ונזילות מגדרית נמצאות במוקד תערוכה קטנה שאצר הפסל ההיפר ריאליסטי המפורסם רוברט גובר לאמן עבר בשם פורסט בס. בטקסט המצורף מסופר כי בס היה דייג ואמן סוליסט, סוג של טיפוס מסתגר שפעל בשנות הארבעים. אף שיצירתו לא התיישרה עם רוח ההפשטה ששלטה בכיפה באותה תקופה, הוא הציג בגלריה יוקרתית. אלא שבמקביל לציור, בס גם עסק בפרקטיקות שהיום מכונות אמנות גוף רדיקאלית. הוא ניתח את עצמו במטרה לשלב בגופו איברי מין גבריים ונשיים יחדיו. הוא היה מעוניין להפוך להמאפרודיט (דו־מיני) וראה זאת כחלק מאמנותו. את הניתוחים ביצע בס בביתו, בעצמו, ובשימוש באמצעים פשוטים:  סכין מנתחים, מחטים ואלכוהול לחיטוי. על אף שהאמן רצה להציג גם את הנסיונות הללו וראה בהם חלק מאמנותו, בעל הגלריה שיצגה אותו לא הסכים לכך. בס מוצג כאן כאמן טוטאלי וכאחד ממטרימיה של אמנות הגוף הרדיקלית שהפכה נפוצה רק מאוחר יותר, בשנות השישים. גובר המציג את בס בביאנלה, ממלא אחר צוואתו בכך שהוא מציג בגלריה לצד ציורים גם את תיעודי הניתוחים שעשה בס לעצמו. בס מת בשנת 1977 מסרטן העור.

פורסט בס

גם האמנית ילידת פולין י’והנה מלינווסקה משלבת בתערוכתה עבודה של יוצר אחר. מלינווסקה מרבה לעסוק במחקר אנתרופולגי, והיא תלתה על הקיר ציור נאיבי של סוסים ונוף, שצייר לאחרונה בכלא אקטיביסט אינדיאני שהואשם ברצח שני סוכני FBI. זהו ניסיון נוסף להתייחס לתת היצוג של אמנים ויוצרים ממוצא ילידי-אמריקאי במוזיאון. עבודה מוצלחת יותר של האמנית היא פסל המאזכר עבודת רדי מייד מוכרת מאוד של מרסל דושן, אך אצל האמנית היא הוגדלה ונוצרה מרפליקות של חטי שנהב. בעבודת הוידאו היא מנסה לשחזר את הכנתו של משקה ה”צ’יצה דיוקה” הנפוץ מאוד במרחבי האמזונס לצרכים טקסיים. את המשקה הזה מכינים על ידי לעיסת החומרים ויריקתם. לאחר שתיית המשקה היא כאילו הוזה חיבורים בין יצירתם של  אמנים בני המאה העשרים (הוגו בל ויוזף בויס), לטקסים אמריקאיים אתניים. עם זאת, הרעיון המעניין מתממש בעבודה כרפרור והומאז’ מעט קיטשי.

בניו-יורק אי אפשר ללא הנקודה היהודית. במרכז האולם בקומה השנייה עומד מיצב ענק של קאיי אלטהוף. מדובר במתחם שמגודר בחלקו בחוטי משי צבעוניים הארוגים זה בזה קלות. בתוך המתחם מונחים על הרצפה ציורים על עץ ובמרכז ניצב מכשיר ענק המזכיר מתקן בגינת ילדים. נראה שהמתקן עוצב לאחוז בעבודות ולהרימן באופן מכני כלפי מעלה, ואולי אף לפלוט אותן לאחר מכן. בביאנלה כל כך תקשורתית כמו זו, ניתן היה לצפות שהמוזיאון יאפשר למבקרים להפעיל את המכשיר. מכיוון שהמוזיאון מסרב לכך, הרוח הילדותית והשובבה שבעבודה אובדת. על הדפנות תלויים שני ציורים של האמן, והם ממוסגרים בצורה לא קונבנציונלית. הצבעוניות של העבודות מזכירה צבעוניות שהיתה אופיינית לעבודות של האקספרסיוניזם הגרמני בתחילת המאה העשרים. אחת התמונות עוסקת ביחסים בין לבנים ושחורים, והשנייה מציגה אפיזודה מהעולם החרדי בעיר. בשבוע האחרון  הציג האמן יחד עם אחרים בקומה הרביעית של המוזיאון  את המופע “ושם אקבר” (כתיבה: יאיר אואלבאום), ששואב בחופשיות מוטיבים מהנרטיב של מגילת רות. חלק מהמוסיקה במופע נלקח ישירות מניגוני שבת יהודיים.

קמרון קרופורד

אוצרי התערוכה הצהירו שבמהלך שנת העבודה עליה הם לא הסתבבו באלפי חדרי סטודיו של אמנים אלא התרכזו במעט, ואף הגיעו אל האמנים ללא הכנה מוקדמת או היכרות מעמיקה של עבודותיהם מראש. למרות זאת, ומן הסתם באופן מכוון, התערוכה כמעט ולא כוללת שמות מסחריים גדולים וחמים.  מצד שני, כאמור, הביאנלה לא מציגה אמנות משדדת מערכות או כזו שאפשר לראותה כמייצגת חידוש משמעותי, שינוי או נקודת מפנה. יש לקוות שהרוח הסתמית-משהו שנסוכה על הביאנלה אינה תמונת מצב אבסולוטית מלאה של האמנות האמריקאית הצעירה, והיא אינה מייצגת נכוחה את מכלול העשיה האמריקאית בעת הזאת. כוחות טובים ומאתגרים שיניעו את אמות הסיפים יש ויש, אך נדמה שהמקום למצוא אותם הוא לא בהכרח במוזיאון הוויטני.

מוזיאון הוויטני לאמנות אמריקאית, ניו-יורק
אוצרים: אליזבט זוסמן וג’יי סנדרס

תודה לצחי מזומן על עריכת המאמר