אמנות פלסטינית

  • מעֵבר לצורה ולצבע: וליד אבו-שקרה

    “יצירתו של וליד אבו-שקרה, מחלוצי האמנות הפלסטינית, נבעה ממקור של עולם פנימי קדם-סמלי, ועדיין עוררה תחושות של שייכות לאדמה, לעץ הזית ולנוף המקומי. השפה החושית ועשירת הניואנסים שפיתח היתה למבע של אהבה למקום, ליופיו הפנימי ולמורשת העשירה המוטבעת בו”. גליה בר אור על עבודתו של וליד אבו-שקרה, מתוך קטלוג התערוכה “רוח האדם, רוח המקום”

  • “להתמזג בטבע בלי לשנותו” – לזכרו של וליד אבו שקרה

    “למרות קשרו האינטימי והטבעי לסביבתו, גם מפגשו החוזר עם הנוף מבטא טראומה, אך לא טראומה של מפגש עם משהו חדש, זר ומאיים, הטראומה שלו נגזרת מהשינויים שחולל בנוף המוכר ניכוסו האלים בידי אחרים”. טל בן צבי על עבודתו של האמן הפלסטיני וליד אבו שקרה, 1946-2019

  • אמנות פורחת בממלכה ההאשמית

    “מעניין להשוות בין הדימויים שהממסד רוצה ביקרם לעומת הדימויים שממומנים מחוצה לו. המוזיאונים שנסקרו מחזקים את התמונה שלפיה לפלסטינים תושבי ירדן אין ייצוג בדיון החזותי על הנרטיב הירדני”. איריס פשדצקי חזרה ממסע מוזיאונים ברחבי עמאן

  • הביאנלה שלא שמעתם עליה

    “הנסיעות הרבות, המחסומים, המניפולציות שצריך לעשות כדי לראות תערוכות שנמצאות כל-כך קרוב למקום מגורי, הידיעה שלמרות הקושי להגיע אליה, לי יש חופש תנועה שנמנע מתושבי הערים שהשתתפו בה – כל אלה גרמו לי להתלבט אם ראוי בכלל לנסוע לערים שתושביהן כלואים בתוכן”. איריס פשדצקי על ביאנלת קלנדיה

  • לחצות את ים האש

    אין “רקמת חיים” המשותפת לאנשים המצולמים ולצופים בהם בגלריה בתל אביב, וגם לא צריך שתהיה. בטרם תהיה רקמת חיים משותפת, דרוש שיהיה כבוד הדדי, אך מכיוון שאין, “המחיר הקטלני” טרם אמר את מילתו האחרונה.

  • “אין לנו בעיה להגיד מלים כמו ‘נכבה'”

    “גם אמנים שאני מזמינה לעבוד כאן מרגישים את הצורך להיות רגיש ועדין, בטח בשכונה כזו שיש בה את ההיסטוריה עם הטראומה של הנכבה של 48′, וכל חדירה לתוך השכונה מגיעה עם זיכרון קולוניאלי”. שיחה עם יעלה חזות, אוצרת בית-הגפן שבחיפה.

  • 

”אני ואתה יושבים פה היום ומדברים על אמנות פלסטינית! אתה בכלל קולט את זה?”

    מוחמד ג’באלי משוחח עם האמן עבד עאבדי על אמנות פלסטינית, התנגדות ודו-קיום.

  • המקום רץ אחריך

    בשנת הלימודים הקרובה תיפתח תוכנית ראשונה ללימודי אמנות ישראלית. ההיסטוריון גדעון עפרת, מיזמי התוכנית ומבכירי חוקרי האמנות בארץ, טוען שהעניין בהול ומדבר על אקדמיה, מקומיות, בורות, אספנות ושוליות.

  • זמן מקומי

    תערוכתו של עבד עאבדי בבית הגפן בחיפה מעוררת מחשבה על זמניות וזיקה מקומית באמנות הנוצרת בעידן של מהלכים וקשרים בינלאומיים.

  • אמנות פלסטינית מתנגדת

    “ישראלית אחת מצטטת ישראלי אחר, ושניהם תוהים כיצד אפשר לתרגם אמנות פלסטינית לשפתם הם, שפת האמנות האוניברסלית, שאינה ישראלית (חס וחלילה!) ובשום פנים ואופן אין בה סממנים כוחניים ודכאניים”. תגובה לביקורת של גליה יהב בעיתון “הארץ”.

  • שימוש מודע במבט

    עבודותיה של פטמה אבו רומי המוצגות במוזיאון האסלאם בירושלים מייצרות פרשנויות שונות החותרות אלה תחת אלה, אך הן עוסקות בנושאים שחוקים ושגורים ורובן לא מפתיעות או חדשניות.

  • בין סמטאות השפה

    “באמצעות ערעור תוקפן של מערכות הסימנים והמוסכמות הידועות מראש מצליח שריף ואכד להעלות לדיון את שאלת הפערים בין התרבויות השונות במזה”ת ובישראל בפרט”. על התערוכה “ZANGA ZANGA” בגלריה שלוש.

  • בוטלה תערוכת פרס לאמן פלסטיני

    חממת האמנים של סרג’ תירוש (ST-ARTS) והסלון לאמנות פלסטינית ביפו הודיעו על ביטול תערוכת הפרס לאמן הפלסטיני שנערכה ביוזמתם, לאחר ששתי הזוכות סירבו לקבל את הפרס.

  • פרס תנחומים

    השבוע פורסם כי האספן סרג’ תירוש וסלון יפו לאמנות פלסטינית יעניקו פרס שנתי לאמן פלסטיני. תירוש אוסף אמנות פלסטינית. למעשה נראה שהוא אוסף גם אדריכלות פלסטינית, שכן הוא מחזיק (בין השאר?) בבית פלסטיני ברחוב הצדף ביפו, המאפשר להציג את היצירות הפלסטיניות שברשותו בצורה “אותנטית”. בפועל ה”פרס” השנתי בסך 20 אלף ש”ח לפחות שמציע תירוש, אינו […]

אלפי מנויים ומנויות כבר מקבלים את הניוזלטר שלנו
ישירות למייל, בכל שבוע
רוצים לגלות את כל מה שחדש ב
״ערב רב״
ולדעת על אירועי ואמנות ותרבות נבחרים
לפני כולם
?