“אין לנו בעיה להגיד מלים כמו ‘נכבה'”

שיחה עם יעלה חזות, אוצרת בית-הגפן שבחיפה. הראיון מופיע בגרסא מקוצרת בגיליון “חיפה. מרחב מעורב“, דצמבר 2013

שלום, יעלה חזות. ספרי על עצמך.

“נולדתי בחיפה, גדלתי בה עד גיל צעיר, את שנות התבגרותי העברתי ברמת-ישי שבעמק יזרעאל, וחזרתי להתגורר ולעבוד חיפה. היום אני גרה בקיבוץ גבת. ועדיין, אני חיפאית. העשייה שלי היא כאן. בשנתיים פלוס האחרונות אני מנהלת ואוצרת את הגלריה של בית-הגפן, מרכז תרבות ערבי-יהודי. אני מאוד שמחה להיות במקום הזה. גדלתי ונשמתי אמנות עוד מהבית, אמא שלי מטפלת בעזרת אמנות, יש לנו סטודיו בבית ההורים. למדתי בחוג לאמנות באוניברסיטת חיפה ומוזיאולוגיה באוניברסיטת תל-אביב, ומשם הגעתי למוזיאון חיפה. התחלתי עם תפקיד התנדבותי בתערוכה, עד שהתפנתה משרה לעוזרת אוצרת.

“הייתי במוזיאון חיפה כמעט חמש שנים. עבדתי עם תמי כץ-פרימן וטל יחס, ושם בעצם התפתחתי מקצועית ולמדתי המון. במוזיאון חיפה קיבלתי את ההזדמנות הראשונה שלי לאצור את ‘In Details’, תערוכה מהאוסף של ארני דרוק. אחרי שרותי דירקטור מונתה לאוצרת הראשית של המוזיאון, אצרתי את התערוכה ‘The Coming Community’ יחד עם לי ויינברג. עבדתי שם עוד תקופה קצרה, ואז הגעתי לבית-הגפן, ששוכן ממש סמוך למוזיאון.

“כבר בתור סטודנטית ידעתי שאבחר לעבוד בחיפה, תמיד היה לי עניין בעיר הזו, יש בה משהו אחר, העניין הרב-תרבותי, האמנות החברתית האקטיביסטית שנובעת ממקום של צורך והמרחב שלתפיסתי מאפשר חופש פעולה והתנסות.

“כשעוד עבדתי במוזיאון, התחלתי לפתח עם לי ויינברג מחקר על קהילת האמנות בחיפה. המחקר נוצר מתוך עניין בסיסי שלנו, פעולה מאוד אורגנית במקום שבו אנחנו פועלות: ריאיינו אנשים, בדקנו את ההיסטוריה של האמנות החיפאית וייסדנו פורום שנקרא ‘שולחן עגול אמנות חיפה’, שכלל חברים ממוסדות התרבות והאמנות לצד אקטיביסטים שפועלים בעיר. הפורום היה צעד נוסף בדרך שלי לבית-הגפן”.

נשמע שהגעת עם הרבה אנרגיות לפעולה בעיר.

“בית-הגפן הוא מוסד חשוב לתפיסתי, והגלריה בבית-הגפן היא מקום מאוד מאתגר ומעניין. היא יוצרת את השילוב בין ה-fine art, שבאמת בנפשי, לבין עשייה החברתית, עיסוק בדיאלוג הרב-תרבותי, הערבי-יהודי”.

למה את מתכוונת?

“בית-הגפן קיים 50 שנה. הוא הוקם בשנת 1963 בעידודו של ראש העיר דאז אבא חושי, ועבר הרבה גלגולים בדרך. כשמסתכלים אחורה על מה שנעשה כאן ב-20 השנים האחרונות, אפשר לראות שהגיעו לכאן פילוסופים חשובים מכל העולם והתקיימו כנסים בינלאומיים בנושאי דתות ושלום. אתה יכול להיות הכי ציני לגבי זה, אבל בשנות ה-90 היה דור שחשב שיהיה כאן איזשהו שינוי משמעותי. ואז הגיעו שנות האלפיים, בית-הגפן עבר משבר לא פשוט.

“לפני שלוש שנים התקבלה החלטה עירונית להשקיע במקום הזה. חיפה נושאת על דגלה את החיים המשותפים, הדיאלוג הערבי-יהודי, וגם לזה אפשר אולי להתייחס בציניות, אבל בסופו של דבר מתקיים פה משהו שהוא בכל זאת אחר. אתה גרת פה, ובטח יודע שיש המקומות האלה, הבועות האלו שבהם החיים מתקיימים במתכונת אחרת, מהמקום הכי ראשוני ובסיסי של זה, שכן לשכן. לא מתוך איזו אג’נדה גדולה לפתור את הקונפליקט.

“נכנסתי לבית-הגפן לפני יותר משנתיים עם צוות חדש, ואני אוצרת תערוכות עם ליאן סייד, עוזרת אוצרת ושותפה חשובה לדרך. זה באמת כדי להרים את המקום הזה על הרגליים. זו משימה מאתגרת, ואני שמחה שאני נמצאת בתהליך הזה עם אנשים נהדרים”.

מה כולל מבחינתך להרים את המקום על הרגליים?

“אני רוצה שתתקיים כאן גלריה טובה לאמנות, שמציבה רף גבוה מבחינת מצוינות, שתשווק את קהילת האמנות החיפאית, הצפונית, ותקדם אותה באמצעות פרויקטים שונים. אם לדבר על סקטורים, אז מטרתנו היא לייצר ולתת מקום לאמנות הפלסטינית הערבית, לאמנים ואוצרים. וכמובן, להניע מפה שיח משמעותי”.

שזה שונה מאמנות חיפאית?

“זה גם וגם. למשל, לאחרונה הוצגה בבית-הגפן תערוכה של האמן הוותיק עבד עאבדי, אבל יכולה להיות פה גם תערוכה של אמנים יהודים באותה מידה – כל עוד זה סובב סביב המטרות של הגלריה, לקדם ולפתח את התרבות הערבית, וגם להיות בית לאמנות מקומית, תוך קידום הדיאלוג הערבי-יהודי”.

מצוינות בתחום האמנות זה אומר שהתערוכות יהיו ברמה גבוהה?

“רמה גבוהה קשורה לתצוגה, לכתיבה לקטלוג. וגם לתת מקום לאמנים שהם בתחילת דרכם, שהחשיפה הזו יכולה להיות עבורם מנוף אמיתי. לתפיסתי חשוב גם לפתח, להיות מעין מעבדה שתאפשר לדברים לגדול. למשל, יזמנו לאחרונה פרויקט לבני נוער בתמיכה של קרן לונארט, להיכרות עם האמנות הפלסטינית. הם נפגשו עם אמנים, עברו סדנאות. מפגש ראשוני עם תכנים שלצערי אין להם גישה אליהם.

“או למשל ההפקה הבאה בפסטיבל ‘החג של החגים’, בדצמבר, שתי תערוכות שאני אוצרת זו השנה השלישית יחד עם פריד אבו-שקרה. האחת, תחת הכותרת ‘Inbetween’, תתקיים גם בחללים סגורים וגם במרחב הציבורי. התערוכה השנייה, ‘מוזיאון ללא קירות’, שאני אוצרת יחד עם ד”ר טל בן-צבי וליאן סייד. זאת תערוכה רטרוספקטיבית שמבוססת על הארכיון האינטרנטי שאנחנו משיקים, www.mwwart.com, שסוקר את כל תערוכות החג של החגים ב-20 השנים האחרונות דרך איסוף, תיעוד, כתיבה וקטלוג מאמרים של שמונה כותבים שונים.

“אירוע נוסף משותף לגלריה ולמינהלת עיר תחתית שיזמתי הוא ‘חיפה ארט’, שיתקיים ביום שישי, 6 בדצמבר, בשעות 18:00–12:00, ובמסגרתו יתקיימו פתיחות של תערוכות ואירועי אמנות בכל המרחב התחתי של העיר, בית-הגפן, השוק הטורקי, המושבה הגרמנית והנמל – כל הגלריות ומוסדות האמנות והתרבות משתתפים, ממש אירוע מסיבי של אמנות, שמבוסס על בניית שותפויות. ‘החג של החגים’ צריך להיות חגיגה של כולם. בית-הגפן מפיק ומניע אותה, אבל כולם מוזמנים להיות שותפים.

“בתחילת נובמבר יושק פרויקט חדש, ‘החורבה סדנאות אמנים’, גם הוא בשיתוף עם מינהלת עיר תחתית ואגף התרבות בעירייה. מבין רבים שהגישו נבחרו כמה אמנים שיקבלו סטודיו בנמל, שמסובסד כמעט באופן מלא למשך תקופה של שנה. אנחנו רוצים ומקווים שבאופן הזה נוכל לאפשר לאמנים נוספים למנף ולבסס את היצירה שלהם בחיפה”.

לא מרתיע אותך להתמודד עם מתחים בין–תרבותיים? איך זה בא לידי ביטוי בפועל?

“חלק מהליבה של העשייה הוא המסלול של יצירות האמנות במרחב הציבורי, בוואדי ניסנאס, שהתבסס לאורך השנים במסגרת פסטיבל ‘החג של החגים’ והענקנו לו את השם ‘מוזיאון ללא קירות’, ומתקיים בתוך מרחב ציבורי שכונתי. בסופו של דבר בבית-הגפן אנחנו עוסקים בשיח המורכב בשאיפה לייצר מרחבים שוויוניים. כאן בעצם מאוד חשובה האמנות. באות קבוצות של תגלית, למשל, לתוך השכונה, עוברות את מסלול האמנות ונחשפות לתכנים שהן לא הכירו קודם. ופה הגדולה של האמנות – להיות המתווך של זה. מכאן אפשר להתחיל דיון ולבסס שיח שבסופו נוכל גם לגעת בתכנים הקשים והמורכבים יותר”.

אפילו כשיש תמונה של הגירוש הערבי מחיפה על קיר הגלריה?

 “כן. לצורך העניין, ראש העיר פתח את התערוכה הזו, אין שום התערבות בתכנים. הם מבינים את החשיבות של מוסד כזה בתוך חיפה. ואין לנו בעיה להגיד מלים כמו ‘נכבה’. אני לא אומרת את זה בקטע מתריס, אלא כפשוטו”.

יש לך פרספקטיבה של עבודה במוזיאון חיפה. יש נקודות זהות בעבודה בבית-הגפן? מעניין אותי לשמוע על המוטיבציות שלך בכל אחד מהמקומות האלו, אם יש הבדל. אלה מוסדות שגיאוגרפית לפחות נמצאים במרחק קטן מאוד זה מזה.

“המוזיאון זה הבית שגדלתי בו. אם המוטיבציה שלי שונה? לא, כי זו אני. גם כשעבדתי במוזיאון התעסקתי בתכנים של חיפה כעיר עם מורכבות חברתית. ועם כל זה, ברור שאלה שני מוסדות שונים לחלוטין, לכל אחד יש המקום שלו. מוזיאון חיפה הוא מוזיאון לאמנות בהגדרה, שגם עושה פעולה מאוד חשובה של פנייה לקהילה המקומית. הפעולה שלנו, כבית ערבי-יהודי וכל מה שההגדרה הזאת אומרת, מייצרת דבר שונה. התכנים שבהם עוסקת הגלריה והמוטיבציה של המקום קשורים במערך שלם, שאני חושבת אותו יחד עם הקולגות שלי במקום, של קידום דיאלוג, ושיח קהילתי, חברתי ופוליטי, עם דגש על מערכים חינוכיים, תוכניות מפגש, סיורי קבוצות ועוד – באמצעות האמנות”.

את בעצם אומרת שפה יש אג‘נדה.

“כן יש אג’נדה. התערוכות שאני מביאה לכאן מגיעות מהחלטה שלי, בהתייעצות עם הצוות, ובפסטיבלים גם עם ועדה מייעצת. למשל, התערוכה של עבד עבאדי קיבלה חשיפה רבה וביקרו בה קבוצות של קהל מגוון ובני נוער, וזאת מוטיבציה חשובה שלי כאן”.

מה הוא עבורך החיבור בין קהילה לאמנות?

“אני מודה שאני תמיד מתחבטת עם עצמי בשאלות האלו. מה זו אמנות בתוך הקהילה, מה זו אמנות שמשתפת קהילה, איפה הגבול הזה עובר, איפה זה נפרד. אני באה ורוצה לעשות עבודה עם התושבים, עם הקהילה. הם רוצים את זה? זה מעניין אותם? אתה יודע, אלו שאלות שמוכרות בתוך השיח הזה, ופה הן מאוד נוכחות. גם אמנים שאני מזמינה לעבוד כאן מרגישים את הצורך להיות רגיש ועדין, בטח בשכונה כזו שיש בה את ההיסטוריה עם הטראומה של הנכבה של 48′, וכל חדירה לתוך השכונה מגיעה עם זיכרון קולוניאלי. כל דבר כזה הוא נורא רגיש. מצד שני, בתור מישהי שמאמינה שלאמנות יש הכוח לעשות איזשהו תהליך שינוי, להניע דברים, חשוב לי להצליח להגיע למקומות כאלה”.

זאת האמונה בכוח של אמנות לעשות שינוי?

“איזו אמירה מפוצצת. זה נשמע כזה קלישאתי – הכוח של האמנות לעשות שינוי. כן, אני חושבת שלאמנות ככלי יש כוח שאין למשהו אחר, עצם העובדה שהיא ויזואלית ובלתי אמצעית, אפשר להרגיש אותה בידיים, לגעת במקומות הכי בסיסיים שיש, לפעמים אפילו לא צריך לדבר על המסר שלה במלים. בסופו של דבר אני חושבת שזה נכון”.

את רואה שזה עובד? האמנות עושה שינוי?

“אני לא יודעת אם יש לי מספיק כלים להערכה ומדידה, אני יכולה להגיד מהתרשמות. כן, אני חושבת שכן. המפגש של קבוצות נוער עם אמנים, הפעולות שאנחנו עושים דרך קבוצות הצילום, שזה ברור ששם הצילום משמש ככלי. כן, זה ללא ספק מוכיח את עצמו. אני חייבת להיות אופטימית. איכשהו תמיד יוצא לי המשפט הזה, אבל אם לא הייתי אופטימית לא הייתי יכולה להיות כאן”.

זו דרך להתמודד עם המורכבות?

“אני חושבת שאני בן-אדם אופטימי בכל מקרה, ונראה לי שכן. יש רגעים שיכולים לשבור אותך, ואפשר להיכנע למקומות הקשים, מספיק שיש מבצע צבאי והכל תוסס, הצוות מעורב פה, ערבי-יהודי, תמיד דברים יכולים לצוף. אלו דברים שיכולים לערער לך את המקום שממנו את יכולה להתמודד, ושממנו את יכולה להסתכל קדימה”.

מה את רואה קדימה? איך את מקדמת את המטרות שלך?

“חשוב לי שהמקום הזה, עם תערוכות שמתחלפות ארבע פעמים בשנה, לצד פרויקטים נוספים שקורים בעיר כל הזמן, יקבל יותר חשיפה. גם ברמה המקומית וגם ברמה הבינלאומית. יותר מזה, שייצא מכאן שיח משמעותי. שתערוכה כמו של זאת של עאבד תוצג במרכז תל-אביב, שהשיח לא יזלוג מכאן, אלא ישטוף מכאן, מסביב, שהדברים האלו לא יהיו רק כאן בחיפה”.

את אומרת שצריך עוד.

“אני רוצה שבשביל אוצרים ואמנים שמציגים כאן זה יהיה מקום משמעותי, וזה משהו שאני באמת יכולה לראות אותו, גם לאורך השנים. לפני עבדה כאן האוצרת חנה קופלר, שאצרה את התערוכות של ‘החג של החגים’. הרבה אמנים שהציגו כאן היו בתחילת דרכם, ואני שמחה וגאה שהמקום הזה היה וימשיך להיות פלטפורמה ומקפצה עבורם. חשוב לי שזה גם יהיה בית. אני מקווה שגם הפעולה שלנו – להוציא קטלוגים לכל תערוכה ולבנות את הארכיון – תשמר את זה. חלק מהחשיבות של התערוכה, של הארכיון, של כל הדבר הזה, היא שהטקסטים האלו ישרתו עוד הרבה אנשים בהמשך. שבית-הגפן יהיה המקום שאליו מגיעים אם רוצים לחקור ולבדוק את השיח הזה”.

את מרגישה שלהיות כאן עוזר לך לבדוק קונפליקטים עם עצמך ביחס למקום שאת חיה בו – חיפה, ישראל – עם המטען הפוליטי שיש להן?

“לא יודעת אם המלה עוזר נכונה, אבל זה מעמת ללא ספק. פה אני לא יכולה רק לגור בתוך הבית שלי, ללכת לעבודה ולחזור מהעבודה, לא להסתכל ימינה ושמאלה, לקרוא את העיתון, ולהגיד שהכל בסדר. אני מתמודדת עם המשמעויות של הקונפליקט כל הזמן גם ברמה האישית. במפגשים עם אנשים מחו”ל שואלים, ‘אז מה את חושבת על הקונפליקט ומה הפתרון?’. בסוף את הופכת להיות שגרירה של הדבר הזה, כשאת עובדת בכזה מקום. מצפים ממך לבוא עם איזה פתרון. אני לוקחת אחריות על מה שאני עושה, לא על הסכסוך ולא על הפתרון”.

נחזור לחיפה. יש מספיק מקום לאמנות?

“תמיד אפשר עוד, אבל יש מקומות. בטח שיותר מפעם, יש התפתחות שאפשר לראות אותה, בהחלט. אם פעם כל הזמן היית שומע שאומרים ‘חיפה, מה יש לעשות שם’, אז היום אני יכולה לשמוע כל מיני רחשים כשאני באה לתל-אביב או לירושלים. ‘יש משהו שקורה בחיפה, אפילו חשבתי אולי לעבור לגור שם, ושמעתי שיש את הסטודיואים בנמל, ואת התערוכה הזו, והגלריה הזו’. יש לחשושים שכיף לשמוע אותם.

“מבחינת היכולת להתקיים כאן, לשכור דירה, זה הרבה יותר נגיש מאשר במקומות אחרים. זו עובדה. זה רגע מאוד מעניין עכשיו בחיפה, יש פה התפתחות מדהימה. אפשר היה לראות אותה כבר לפני כמה שנים, משהו שצץ מלמטה, ממסיבות הרחוב במסדה, והעירייה שהתחילה לפתח מקומות כמו העיר התחתית. יש רגע שאפשר להרגיש שהדברים מבעבעים, זה מרגש. יש פה רבדים של היסטוריה: סוציאליסטית, קומוניסטית, גרמנית, ערבית. היסטוריה של העיר האדומה, עיר פועלים. עיר כזאת, של מעמד הביניים. אולי האקטיביזם זה באופי שלה”.

אני לא חושב שזה מקרי שלא דיברנו על אוצרות בבחינת “איך תולים עבודה“. מה העמדה שלך כמישהי שלוקחת את התרבות החיפאית ושמה אותה על הקיר?

“שהיא צריכה לצאת מהקירות. זה לא רק לבוא לתלות את התמונה, לתת לה להיות חודשיים על הקיר וגמרנו. זה הרבה מעבר לזה. אולי בגלל זה אני כל הזמן מדברת על מערך שלם שהולך ביחד עם מה שאני עושה, או על זה שאני מאמינה בעבודה משותפת בבית-הגפן ובעיר. בתוך המושג של האוצרות אני יכולה להכניס כל-כך הרבה דברים. כל אחד יכול למצוא לעצמו את הנישה שלו. זה חייב להיות רחב. צריך ליצור מרחב שבו התרבות יכולה להתפתח, ולתפיסתי התפקיד שלי הוא ליצור את המרחב הזה”.

ועדיין, יש תפקיד שקוראים לו אוצר, אדם או מוסד, משלמים על זה. ומה שאת אומרת זה שזה לא תפקיד, זאת עמדה להתבונן דרכה על העולם. זה הופך את זה לטוטאלי – קשור לכל מה שאת עושה ולמי שאת.

“זה נכון, יש לי הרבה שיחות על אוצרות עם לי ויינברג, שעושה על זה דוקטורט בגולדסמית, על המניע הפנימי של האוצר, מאיזה מקום הוא פועל. אני יכולה להגיד שאני חווה את האוצרות כיצירה. בחוויה האישית שלי, זה כמו לצייר על הקנבס. זה לא מקרי בעיני שהיום אתה יכול למצוא את המלה אוצרות בטווח רחב של עשייה והקשרים שאינם קשורים לאמנות חזותית גרידא”.