לחצות את ים האש

“יש כאלה האומרים שאפשר להמשיך כך שנים. שברבות הזמן תגבר ‘רקמת החיים’ (ההיכרות המשותפת, הקשרים הכלכליים וכו’) על האיבה. זו שטות, והמציאות מוכיחה זאת כבר כעת. וככל שתמשך “רקמת החיים” הנוכחית, יתברר שהיא רקומה סביב אגרוף ברזל של שנאה ורצון נקם … ויום אחד נקיץ אל הפתעה מרה … ואין זו שאלה של מי צודק, אנחנו או הם, ימין או שמאל; זו שאלה של עובדות ומספרים … הניסיון ההיסטורי העולמי הוכיח כי מצב כמו זה שאנו משמרים פה אינו יכול להימשך לאורך זמן. ואם הוא נמשך – הוא תובע מחיר קטלני”.
דוד גרוסמן, מתוך “הזמן הצהוב”, 1987

בתערוכה “לחצות את ים האש” אין צילומי אינתיפאדה קלאסיים – אין פצועים, הרוגים, חיילים, עצורים עם פלנלית על העיניים, מחסומים או דם. הצלם עמאר יונס (נ. 1969) מציג בתערוכה זו מבחר צילומים מסדרות שונות שצולמו בחמש השנים האחרונות בישראל וברשות הפלסטינית. יונס מציג את “רקמת החיים” הפלסטינית מנקודת מבטו, ובהביטי בצילומיו אני חש כי הטקסט של גרוסמן תקף גם בימים אלה, כמעט שלושים שנים לאחר שנכתב, ומבעבע מתוך כתמי הצבע והשחור-לבן של הצילומים. שכן אין “רקמת חיים” המשותפת לאנשים המצולמים ולצופים בהם בגלריה בתל אביב, וגם לא צריך שתהיה. בטרם תהיה רקמת חיים משותפת, דרוש שיהיה כבוד הדדי, אך מכיוון שאין, “המחיר הקטלני” טרם אמר את מילתו האחרונה.

התערוכה נפתחת בצילום גדול של בתי העיר אום אל-פאחם. צילום הצבע החושני המוצג בכניסה לגלריה כמו הופך לרשת קורי עכביש שנועדה ללכוד את הצופה ולמשוך אותו פנימה, אל תוך ביתם של האחרים: הצלם והמצולם. השומר החמוש היושב בכניסה לגלריה משלים את תמונת הפתיחה. ועולות השאלות: מי ירד לאחרונה מכביש ואדי עארה ונכנס אל כפרי הוואדי? מי נכנס אל אחד הבתים? מה אתם יודעים על האנשים שחיים שם? מיהו בדיוק העם הפלסטיני? איפה עובר הקו הירוק?

לאחר שנכנסתם “הביתה”, אתם עושים עוד צעד – אל אילן היוחסין הפטריארכלי של הצלם, המצויר על הקיר. בתוך ענפי הלבירינת הגנאלוגי מוצבים עשרות צילומים של קרובי משפחתו בארץ ובפזורה הפלסטינית ברחבי העולם, שנאספו בעזרת האינטרנט, ולהם פנים ושמות וסיפורים.

בהמשך מוצגת סדרת צילומים של הפועלים בתעשיית הפחמים באזור כפר ערה בעזרת פועלים מכפר יעבד שבנפת ג’נין. ומהם העצים הנראים בערמות סטייל קלוד מונה האלה? –  אלו גזעים של עצי הדר. מנין הם מגיעים? מישראל שבתחומי הקו הירוק, העוקרת את הפרדסים למטרות נדל”ן. מה נשרף כאן? כאן עולים באש גזעי עצי התפוזים שנקראו בעבר JAFFA, והמותג הזה, שנולד בראשית ימי הציונות, נותר כיום בלא פרי הדר ישראלי ונמכר לכל המרבה במחיר. העצים הופכים לפחמים, נמכרים חזרה לישראל ומשמשים למנגל של ימי חג ומועד, ובמרכזם יום העצמאות של היהודים שהוא גם יום הנכבה של הפלסטינים. ואין עשן בלי אש. בתווך מוצגות סדרות של דיוקנאות. בסדרה “כלות בלבן” מתועדות בצילומי שחור-לבן זקנות ואדי עארה בבתיהן, ובשני מסכי הטלוויזיה מוקרנות שתי סדרות של זקני הוואדי וצעיריו. את תערוכתו של יונס חותמת סדרת צילומי הצבע מהמזבלה הגדולה שליד הכפר יטא שבנפת חברון, וגם כאן יש קשר לחגי ישראל. היהודים ביישובי האזור קונים מוצרים חדשים לחג וזורקים את הישנים למזבלה, ומכאן שחגי ישראל הם העונות הרווחיות לפועלי הזבל. דלות החיים השחורים בצילומי צבע.

כמו לצילומים רבים שיצרו אזרחי “אומת הצילום”, שנקודת מבטם היא תעודת הזהות שלהם, גם לצילומים ולעבודות שבתערוכתו של עמאר יונס אין גבולות – לא קווים ירוקים ולא אדומים. לא תעודות זהות כחולות ולא כתומות. לזהות לאומית, לרגשות ולאמונות אין גבולות, כל שכן לזהות החיה בגלות. ומכאן שהתערוכה צולמה ומוצגת במרחבי זהויות מקבילים: מרחב הזהות הפלסטינית ומרחב הזהות הישראלית. מי שיתקרב מאוד לצילומים יוכל כמעט לחוש את המתח בין שתי הזהויות.

בשנת 1994 הצגתי בתל אביב את התערוכה “שבע שנים”, שעסקה בסכסוך הישראלי-פלסטיני מנקודת מבטם של ילדים. שם התערוכה בא לציין את שבע השנים הרעות מראשית האינתיפאדה הראשונה ועד פיגועי האוטובוסים. בקטלוג התערוכה הופיע השיר “כל שושנה” של המשוררת זלדה, שנכתב מיד לאחר מלחמת ששת הימים. פרח השושנה שבשיר מסמל אי של שלום נצחי, הנמצא במרחק נגיעה מאיתנו. באי מתגוררת ציפור ספירית (ע”ע יונת השלום), היא ציפור החירות ששמה “וכתתו”, אך כדי להריח את הפרח או להגיע לחוף מבטחים, על בני האדם לחצות את ים האש.

חלפו עשרים שנה מאז התערוכה ההיא. תערוכתו של עמאר יונס מכפר ערה, המוצגת בגלריית בית הספר לאמנות “מנשר”, היא ניסיון פואטי לתאר מצב הומני בתוך ים האש. הצופה בתערוכה עובר בין נקודות מבט, כאילו התבונן בקליידוסקופ של מרחב הזהות הפלסטיני. יונס מציג דיוקנאות של בני אדם: עובדים קשי יום, זקנים שחריצי ההיסטוריה משורטטים על פניהם וצעירים שעורם עדיין רך. הפער בין הצילומים היפים למציאות שאותה הם מתעדים הוא סוג של תעתוע המעלה את השאלה – אם זה כל-כך יפה, אז למה כל-כך קשה כאן? מתחת לכל הזמן הצהוב הארוך הזה מבעבע ייאוש גדול, מבול של כאב הנמצא בדרכו אלינו.

לצד צילומיו של עמאר יונס בחרתי לארח את עבודותיהם של הצלמים ראאד בואיה מכפר קטנא, בוגר בית הספר לצילום במוסררה; אמירה זיאן מכפר ירכא, בוגרת החוג לאמנות יצירה באוניברסיטת חיפה; ומוסטפה חארוף מירושלים. בחירה זו נועדה להרחיב את המבט העכשווי על שאלות של היסטוריה, זהות וקונפליקט דרך עיניהם של אזרחי צילום בני תרבויות שונות. אם יש בתערוכה תקווה כלשהי, הרי היא ההכרה כי מזה עשור שנים, הצלמים בני התרבויות השונות במרחבי הזהות הפלסטיני והישראלי לוקחים חלק גדול יותר ויותר בבניית הנרטיב ההיסטורי – חזותי של זהותם. הצופים בתערוכה מוזמנים להביט בפניהם של ה”פרטנרים לשלום” ובנופים המנטליים והפיזיים שהם מציגים.

* הטקסט מלווה את תערוכתו של עמאר יונס בגלריה מנשר, מאי 2014
אוצר: גיא רז