חבר’ה, חבר’ה, סבלנות!

אבירי ג’דיי, משיחיות ושפת רחוב ביצירתו של עידו שמי

כיצד יכול טקסט לתפוס את רוח האמת היצירתית של האמן האוטודידקט עידו שמי, מבלי לצמצם את חזונו. כרטיס אדום יישלף מיד על ידי שופט היצירה האמנותית שיתנגד להכשלת החלוץ ברחבה. החלוץ המרכזי הוא השחקן הוירטואוז שנע בריקוד אירוני מלא אהבה, צחוק ומְסִירוּת יחד עם מועדון המרגלים  חסרי-הפָּנִים. מילים לא תעצורנה את ההתקפות הנמרצות והיצירתיות של נבחרת האנדרדוגס. קבוצת האותיות לא יניעו כדור כמו בדאבל-פס בין שני כוכבי העל: ה”פנטזיסט” ו”ישראבילי”. שפת המשחק הקרנבלית תלעג לשפה התִּקְנִית ותכדרר בדרך אל הארץ המובטחת – כיבוש הגול.

היצירה של שמי בכללותה היא מיסטית. צריך לחוות אותה ראשית כל דיבור עליה. היצירה נעה בחסידיות אֶקְסְטָטִית ומדלגת על חוקיו הקשיחים והנוקשים של שדה האמנות הישראלית. רגל ימין שלה עושה שימוש נבון בבחירת הנושאים, החומרים, הצורות והתכנים, ורגל שמאל מביטה בהשתאות  בהתקבלות היצירה. הכישרון המיסטי של שמי הוביל אותו אל תוך מרכז “הפריים-טיים” האמנותי במין מכונת זמן המקצרת בין העבר לעתיד. הוא יצק לתוך האמנות מסורות שנדמה שאין להן עבר מקומי. העיסוק בשאלות אמוניות במסגרת של מגרש הכדורגל, למשל, הקפיץ את השדה האמנותי לעתיד שבו התרבות הפופולארית תחייב את השיח הפלסטי בדיון מעמיק. עבודתו נעמדת כסוג של נקודת קיצון. וזאת משום שהוא אאוטסיידר שלא למד בבתי ספר לאמנות (למעט שהות קצרה בקמרה אובסקורה), ובכל זאת הניח את יצירתו בתוך רשת השער הרועדת.

בהקבלה ל”דינמו דבש” (שמי היה בעליו והארט דיירקטור של המועדון) ניתן לומר כי ביצירתו יש מתיקות שזזה כל הזמן בבאז, וירטואוזיות שמשיגה בסופה תוצר חברתי ומענג. התנועה המככבת ביצירה מפרקת, משבשת ומאתגרת את ההפרדות בין גבוה ונמוך, עצוב ושמח, ציני ורומנטי, ילדותי ובוגר, פרוזאי ופיוטי ועוד. הוא נע אל חזון של ישראל אחרת. כזו שמתפרקת מתוך מטעניה השליליים. חברה שמצמיחה באירוניה את האפשרויות המשיחיות, החברתיות, הסוציאליסטיות והמשחררות שלה.

גאולה אוהה גאולה

שמי מגיע ממשפחת מאיר (מירי), אב שנולד בישראל ואש האידיאולוגיה הציונית בערה בו והגשימה את עצמה בהקמת קיבוץ, וגליה (גרטה), אם שנולדה במצרים. הוא גדל בקיבוץ “ראש הנקרה” הסמוך לגבול בין לבנון לישראל, מעל סלע לבנוני גדול המסיים את קצה המגל של מפרץ חיפה. הקיבוץ ממוקם על נקודת ההשקה הבלתי ממומשת בין מדינות ישראל ולבנון. המפגש בין התרבויות, כמאפיין נוסף של יצירתו, חותר מתחת למצוי, בכדי להבטיח מבט אל הרצוי. הוא רוצה להביט אל הגאולה (הארץ-המובטחת) כסוג של מבע רחוק, מֵעֵבֶר לקצה הסלע המפריד בין לבין… והוא מעניק בידינו מפת סימנים להמשך הדרך. זו מפה של התגלויות המסמנת את האמנות ומבעד לה – את החברה הישראלית – בפוטנציאל לעוצמות, העצָמות מעוצמות הנכללות בשינוי יהודי גדול.

יעקב גבאי, סבו של שמי, נולד בליברנו באיטליה והחזיק בעיר קהיר חנות ספרים גדולה. בתחילת המאה הקודמת,סבו של סטימצקי – מייסד הרשת הידועה –היה מגיע אליו פעם בחודש ברכבת מיפו ורוכש ממנו ספרים עבור היישוב היהודי בארץ. גבאי הוציא לאור את ספרי הרמב”ם וספרים תורניים רבים,וגם החזיק באוסף של ספרי אמנות רבים ונדירים וגם צִיֵּר בעצמו. שני מרכיבים אלו יופיעו בהמשכיות ביצירה של שמי, המחויבת להדגשת ערכי מסורת יהודיים וגם מתכתבת עם ההיסטוריה של האמנות הישראלית. למשל ביצירה “סימון טריטוריה, אפיזודה ראשונה בישראבילי” (2007) מופיע כוכב חדש וסימונו נעשה בהשתנה מצחיקה על ידי כל הדמויות. היצירה מזכירה את בניית הפרויקט הלאומי היהודי, רק עם חיוך גדול. בתוך הטריטוריה אנו מזהים את הפרה (כהדהוד לקיבוץ) ורחוק מעליה, במרכז, מבחינים במוטו של “ישראבילי” – “באנו חושך לגרש”. המוטו מתכתב עם שיר חנוכה ידוע, שיש בו יסודות קבליים חזקים. הכוכב החדש יוצר כללים שִׁמְשִׁיִים וחיוביים חדשים הנעמדים כאלטרנטיבה. היצירה הינה התכתבות נוספת בתוך ההיסטוריה של המושג “סימון הטריטוריה” כחלק מהאמנות הישראלית.

סימון טריטוריות  גלקטיות

עידו שמי הוא אביר הג’דיי האחרון שנותר, תלמידו של דרור קשטן ובנם של מ. אריה וליידי לאק (lady luck). חרב הג’דיי שלו מכילה כוח מאגי עצום. הוא שואב את האנרגיה מתוך מבט חיוני, כהה ועממי הרחק מעבר לקירות הלבנים של האמנות הגבוהה. הוא מתחדש במאבקיו נגד הרוע הבבליוני הגדול בין כוכב תערוכה לתערוכת כוכב. הוא פורץ גבולות בכדי להעביר אותנו לעידן החדש והמתחדש בסאגה הבין-גלקטית. התרבות הקולנועית תייצג את אהבתו הגדולה לסדרת הסרטים “מלחמת הכוכבים” של ג’ורג’ לוקאס, לחשיפת הסוד הקבלי שהוצפן על תיבת החזה של דארת’ ויידר ולמיתולוגיה המיוחדת שיצר בעקבותיה בסדרת “ישראבילי”.

“סימון טריטוריה”, אפיזודה ראשונה ב”ישראבילי”, הינו הסרטון האהוד ביותר על צופי הטלוויזיה הסוריאליסטית. בסרטון שמי מקבל על עצמו משימה להפך לאביר הג’דיי של תעמולת הרחוב העכשווית. הוא יוצא ל”מסע צלב” בזמן הווה אך הפעם בכיוון הפוך – ממרתפי כנסיית הקבר בירושלים ללונדון – על מנת לתלות את הדגל של ישראבילי על קירות מקדש הכדורגל וומבלי ובחזרה אל אבני ירושלים העתיקה, הריה וחומותיה. בדרך הוא נלחם בכוחות הרוע הבבילוניים באמצעות סימון אתרים שונים במדבקות של “ישראבילי”. היצירה מבקשת לאתר גאולה מיתית משיחית חדשה דווקא בתוך הרחוב הישראלי ועושה זאת באמצעות התרבות הקולנועית והפופולארית.

אמן, מאמן, מאמין

הכדורגל המודרני התגבש בתחילת המאה שעברה כחלק מתרבות הפנאי של האליטות האירופאיות, אך עבר מהפך גדול כששכבות רחבות יותר הפכו את המשחק לחלק הכרחי בתרבותן. בישראל הכדורגל  התחיל כספורט הקשור לבריטים ולמעמד הגבוה. העיתונאי ופרשן הכדורגל חיים ברעם משרטט את קו פרשת המים של שינוי יחסי הכוחות בכדורגל הישראלי עם עליית קרנה של קבוצת הפועל באר-שבע: “בשנים הראשונות לקיומה של המדינה המשיכו הקבוצות של ותיקי היישוב לשלוט בענף מכל הבחינות. אבל הפועל באר־שבע, בהנהגת המאמן אמציה לבקוביץ’ שבא דווקא מהאליטה הוותיקה של הפועל תל־אביב, הצליחה, והמאמן ניווט כאמור את חניכיו המזרחים לשתי אליפויות רצופות.” (“1:0 למזרחים” בתוך: הכיוון מזרח , גיליון 13, חורף 2007, עמ’ 17)

האמנות של שמי יונקת את לשדה מיציע האוהדים של הפועל תל אביב. יצירתו מחדירה את אהדת ההמונים למשחק העולמי לגלריות והמוזיאונים. בגבולות קווי משטח הדשא הוא מבקש לצייר קיבוץ חדש, בעל מאפיינים יהודיים, חברתיים ועממיים. קבוצת הפועל תל-אביב נתנה את אחד הביטויים הראשונים להתקבלות האמנותית הגדולה של שמי. במכירה פומבית, כחלק מאירועי התרמה לפרויקט בתי הספר לכדורגל של הפועל תל-אביב, נמכרה יצירתו “!Practice this Position” במחיר גבוה ביותר, למרות שעדיין לא היה אמן מוכר.

בעונה ההיסטורית של 2001-2002 הצליחה קבוצת הפועל תל-אביב לנצח את מועדוני-העל של צ’לסי, פארמה ,לוקומוטיב-מוסקבה ומילאן. בהקבלה אפשר לומר כי גם יצירתו של שמי עברה בהצלחה בלמים קשוחים לא מעטים והגיעה למשחק במגרשים מרכזיים כמו מוזיאון תל-אביב (2002), מוזיאון ישראל (2004); הפסטיבל הסיני הבין לאומי לקומיקס ואנימציה השני בהנגצ’ו (2006), המוזיאון לאמנות עכשווית בשנגחאי (2006) וגלריית האופרה בהונג קונג (2008). בשנת 2008 הוזמן המיצב של שמי “משחקים אולימפיים” לאוסף הקבוע של “מוזיאון המשחקים האולימפיים” של הוועד האולימפי הבין-לאומי, והוצג במהלך האולימפיאדה בבייג’ין (2008).

שמי, כמאמן נבחרת אמנות של כדורגל, לא נח על זרי הדפנה ומשקיע גם בהרחבת ארסנל הדמויות, גם בעלילה וגם בסגנון המשחק. המילה מאמן (מ+אמן) כוללת כפי שאפשר לראות את גם המילה אמן. מאמן בא מתוך עולם היצירה וגם מתוך עולם האמונה של המאמין (כשמוסיפים את האות י’). המאמן, השחקן והאוהד – שלושתם מכבדים את חוקי המשחק. השילוש הספורטיבי מקביל לשילוש מלא הקדושה של רב, צדיק ומאמין אשר מאמינים בחוקי בורא עולם. שתי מערכות חשיבה ואמונה אלו לא מבטלות אחת את השנייה, ולא ניתנות להפרדה ביצירתו.

הצבע האדום, צבעה של הפועל תל אביב, המלווה שלבים שונים ביצירה של שמי, מנטרל את “ההיסטוריה האדומה” השלילית, אך בה בעת לא מוותר על עוצמתה החברתית המהפכנית. כך הוא מפרק את הפנקס האדום המפא”יניקי ושואב כוח מהפכני מהספר האדום של מָאוֹ דְזֶה-דוּנְג. הצבעים האדומים, הצהובים והירוקים טבועים יחדיו ביצירה של שמי. צבעים אלו מהווים הדהוד מוסיקלי לתרבות שבאה מג’מייקה – שם התפתחה תנועת הראסטאפרי הרוחנית והתרבותית ובישרה את הז’אנרים המוזיקליים של כוהני הרגאיי, הדאב, הסקא, הרוטס, הראגמאפין ועוד.
המוזיקה מלווה את היצירה של שמי עוד מ”אושר שמיימי בצבע ארגמן” התערוכה הראשונה שיצר כשניהל את מועדון הקולוסיאום בסוף שנות השמונים, וכללה פוטו-קולאז’ים גותיים שעסקו בשאלות של זיכרון וגלות. הפוטו-קולאז’ים זכו לשבחים מהאמן מאיר פיצ’חדזה שקישר אותו לצלם והאוצר מיכה בר-עם, שאצר לשמי את תערוכתו הראשונה בשנת 1991. התערוכה התקבלה בלעג ע”י הביקורת והוא נאלץ להפנות את מרצו לאפיקים אחרים.

במשך כשבע שנים (1995-2002) שמי הקים וניהל אמנותית, סגנונית ויצירתית את המועדון האלקטרוני “דינמו-דבש”, שהפך למרכז תרבות, מוזיקה ואמנות בולט. הוא הקים את ה-” Dinamo Dvash Art Squad” – נבחרת עיצוב שכללה את חוד החנית של המעצבים הגראפיים, רובם בוגרי בצלאל טריים שחיפשו במה ליצירה חדשה ואוונגרדית. המועדון זוהה בשל השפה המיוחדת של תעמולת הרחוב האינטנסיבית, שהקדימה כמעט בעשור את המהפכה המשמעותית שעברה אמנות הרחוב. ההצלחה הגדולה של המועדון התבטאה במתן ביטוי להגדרה התרבותית של הדור הצעיר החדש. המיקום של המועדון בשולי דרום תל-אביב הקדים את הפיכת פלורנטין וסביבותיה למאפיין תרבותי בתל-אביב. בשנת 1996 בחרו אתגר קרת ורן טל לצלם סצנות שלמות מסרטם זוכה הפרסים “מלכה לב-אדום” ב”דבש”. המועדון איגד אמנים פלסטיים, מעצבים ומוזיקאים מהטובים בישראל ובאירופה. ואירח על במתו הצנועה מוזיקאים פורצי דרך מרחבי הגלובוס. בשנת 2001 הוא נבחר על ידי קבוצת העיצוב האיטלקית “דליקטסן” יחד עם עוד ארבעה מועדונים מרחבי העולם להשתתף בספר המתעד את המועדונים המהפכניים והבולטים ביותר בשפת העיצוב שלהם בעולם. הספר לווה בתערוכה בה הוצגו עבודות גרפיות (הזמנות, פוסטרים ועוד) של שמי ואמנים נוספים שעבדו בהשראת ה”דינמו דבש”.

בלי פאניקה! – הנס של לוקומוטיב – The LOKO-(motive) miracle

הדמות של “הפנטזיסט” התגלתה לשמי ודרשה ממנו שינוי ביוגראפי ואמנותי טוטאלי. היא הופיעה ביחד עם התגלות כוכב שביט נוסף בשמי הכדורגל האירופי – מסעה המזהיר של הפועל תל-אביב עד רבע גמר גביע אופ”א (2001–2002). חלק מהמיצב “הקוואסט – הרפתקאות הארץ המובטחת” הוצג בשנת 2002 במוזיאון תל אביב לאמנות בשם: “ברוכים הבאים לאונה הימנית במוח של הפנטזיסט”. היצירה היא קומיקס תלת פאזי ומימדי. קומיקס “חשמלי” העשוי מעיסת נייר וצבוע בצבעים היסודיים של צהוב, אדום, ירוק וחום. הבחירה בחומרים של עיסת נייר וקרטונים מהרחוב מאתגרת את הדימוי “הגבוה” של האמנות ומחזירה אותה להקשר החברתי ומעמדי.

הסיפור של הקוואסט מלווה את היצירה .הוא מתחיל במשטח לוח מלא בחצים העוברים מתחנה לתחנה בביוגרפיה של הפנטזיסט. שנת תחילת המסע המסע, 1963, היא גם שנת הולדתו של האמן וגם השנה שבה יוצרו ה ADIDAS BALLS הראשונים. שלושה חודשים לפני הולדתו, שמי (כעובר), קולט ווייב של אוהדים מחוץ לרחם. אלו הם שירי הלל של אוהדי מנצ’סטר יונייטד בניצחונם בגמר הגביע האנגלי על לסטר סיטי באצטדיון וומבלי, באנגליה. המשחק סימן את ניצחון הרוח של “תינוקות באזבי” שחמש שנים לפני כן (רובם) נספו בהתרסקות מטוס טראגית בטיסה חזרה ממינכן לאנגליה. באותו רגע מוזיקלי הוא נשבע שברגע שישיג את החולצה של המשחק הזה, היא תהפוך לחולצת המזל שלו.

בתאריך ה- 18.10.2001 ביום הולדתו ה-38, אשתו לשעבר של שמי העניקה לו את המתנה שהכי חשק בה – חולצת המזל של מנצ’סטר יונייטד עם הלוגו מוומבלי ושנת הזכייה, 1963. לבוש בחולצה הוא נסע לבלומפילד, לשער שבע, באותו יום ממש אירחה הפועל תל-אביב את קבוצת הפאר צ’לסי במסגרת הסיבוב השני של גביע אופ”א. כבר בשנייה הראשונה למשחק הוא הרגיש באופטימיות טוטאלית בכוח של החולצה. בעקבות הניצחון ההיסטורי של הפועל, העירה החולצה את אלת המזל ליידי לאק. שמי כתב את כל מהלכי הקוואסט בשבועיים שבין המשחק בישראל ללוקומוטיב מוסקבה ובין משחק הגומלין במוסקבה. יחד עם זאת הוא עדיין לא היה בטוח במעשה וגילה סקפטיות כלפי כוח החולצה. הוא הטיל פּוּר וקבע שאם המועדון ינצח את לוקומוטיב מוסקבה ויעפיל לשמינית גביע אופ”א, הוא יעזוב את ה”דינמו-דבש” ויבנה את “הקוואסט לגביע הקדוש”. הפועל ת”א הצליחה להעפיל לשלב הבא לאחר שהתגברה על רוסיה המושלגת והסטאטוס היוקרתי של הקבוצה ממוסקבה וצברה סט ניצחונות מרשים. בעקבות הניצחון החל שמי לאסוף קרטונים ברח’ זבולון שבדרום תל-אביב בכדי לבנות את השלד לתערוכה. האמן אליעזר זוננשיין, שהתלהב מהיצירה, פנה לאוצרת אלן גינתון וביקש להכניס את יצירתו של שמי לתערוכתו במוזיאון תל-אביב. כחמישה חודשים בלבד אחרי החזון שנגלה בפניו במשחק במוסקווה נפתח המיצב “ברוכים הבאים לאונה הימנית במוח של הפנטזיסט” למבקרים. כך הצליח שמי לחדור בסלאלום אל תוך רשת השער של מוזיאון תל אביב ולעקוף את ההגנה הכי בונקריסטית ויוקרתית בשדה האמנות הישראלי. בתאריך ה-22 במאי 2002, בדיוק ביום שבו החלו משחקי המונדיאל ביפן וקוריאה, זכה המיצב לשבחים ממבקרים קשוחים ומבלים כאחד. אך הוא כלל רק ארבע מתוך שלושים ושש אפיזודות: א. מחנה האימונים של הנאיביים;  ב. גל ההתקפה הראשון; ג. כרטיס צהוב.  ד.שערוריית שיפוט – הכרטיס האדום הלא מוצדק.

בעקבות התערוכה במוזיאון תל אביב, הוזמן שמי ע”י האוצרת אפרת נתן להציג מיצב הנוגע לכדורגל ואלקטרוניקה בתערוכה במוזיאון ישראל. במיצב “האם אנחנו תומכים פוזיטיבים?” שהוצג בשנת 2004 בחר האמן לשבור את הסטריאוטיפים השליליים המתקשרים לאוהדי הכדורגל. המיצב התכתב עם המציאות החוץ-אמנותית וגם הגדיר מחדש את המסגור של אותם מאמינים בעבודה לקירוב הגאולה. ביצירה “המכסח – האם  אנחנו תומכים פוזיטיבים?” הנושאת את שם המיצב, רואים כיצד הדמות המיתית של הפועל הזוטר במועדון המרגלים מסמנת מחדש בסיד את גבולות המגרש. מצד אחד האוהדים מסומנים כגרעיני חמנייה אורגניים שחורים-לבנים. מצד שני הסאונד של הדשא הירוק צומח ומתפשט. בין הגרעינים לבין הצלילים עומד “הפועל” (תרתי משמע). על אופני סימון הגבולות יושבת מערכת סאונד הכוללת זוג רמקולים קדמיים וצדדיים. זו המוזיקה החיובית שמסמנת וחודרת את לב לוח המשחק. כך  מטהרת היצירה את המטאפורה של אוהד הכדורגל.

בעקבות ההצגה בשני המוזיאונים, הציג שמי בשנת 2004 את התערוכה “הנה בא הסאונד-סיסטם של המשיח!” בגלריה “אלון שגב”. הוא פיתח ושכלל את יכולות הפיסול שלו ואת גלריית הדמויות הקיימות ולצד הפנטזיסט נוספו גם: הריאליסט, המזוכיסט, הסוציאליסט והאגו טריפר. עבודות רבות ביטאו במודע את השאלות התיאולוגיות הכלולות במטפורה הספורטיבית כמו: ה”סאונד-סיסטם של המשיח”, “בואו ננסה את התנוחה ההפוכה” ו”המדונה של האנדרדוגס””. כל הדמויות לבושות בחולצת המזל האדומה ומשדרות אמביוולנטיות בין לוזריות לבין ווינריות. דו משמעיות זו מגיעה, לפי שמי, מתוך האווירה באצטדיון “בלומפילד”. כמו כן הוצג בתערוכה מיני מבוך נוסף שנקרא “וכך נהייתי הבעלים של הלב הקדוש”. התערוכה קצרה הצלחה גדולה, אך שמי החליט בצעד יוצא דופן לצלול חזרה לעולם פרטי וכנגד כל הגיון עזב את הגלריה עם סיום התערוכה. ”הרגשתי שבמקום להתפתח אמנותית התחלתי לחשוב רק על מה  יהיה בעל פוטנציאל מכירתי ובמקום ליצור התחלתי לייצר, ויש בתחושה הזאת משהו מסרס” הוא צוטט באחד העיתונים.

בעבודה  “The Biggest Fantazist” רואים את דמותו של הרצל – היחיד ב”מועדון המרגלים” שניתן לראות את פניו. הרצל נביא הציונות מופיע על גבי קלף מתפורר. שמי אוהד את הרצל ורואה בו סמל אירוני של הגשמה וחזון, אך מזכיר לנו שחצי מגופו שייך לנבחרת הכדורגל האדומה. המילה “אוהד” מתקשרת למילים הנרדפות: “משתוקק”, “מתאווה”, “מתייחס בחיבה”, “מתרועע”, “נמשך”, “נקשר בלב ובנפש”, “סומך”, “עוזר” ועוד. המשותף למילים אלו הוא המרחק שלהם מן המילה “עויין”. כך מתיק שמי את הרעיון הלאומי אל מעבר לשנות האלפיים, ומעדכן את תוכנו במסר אוניברסאלי, יהודי, תרבותי, רוחני ופוזיטיבי. העולם האנימטורי של הדמויות המצוירות נדרש למחויבות חברתית ומוסרית וחשיבה על חזון וביצועו.

התערוכה “שומרי ישראל (הגולם נהיה בוס)” מ-2007 סיימה את עידן ה”פנטזיסט” בבריאת הגולם – “בוס”. הפנטזיסט מואס בעולם סביבו ובורא לעצמו גולם שיעשה את העבודה השחורה כך שהוא “יוכל להניח את הראש על השולחן ולקבל רגע של מנוחה”. הסיפור מבוסס על אגדת “הגולם” הקשורה באופן מסתורי למהר”ל מפראג. (להכניס את העבודה “תקציר פרקים קודמים”). האידיאולוגיות הגדולות כגון סוציאליזם, ציונות, תנועת הקיבוצים – כולן נזקקות ל”פנטזיסט”, אך מה קורה כשהפנטזיסט מואס בעבודתו הרוחנית ובורא לעצמו גולם-רודן? המטפורה מסמלת את ה”אידיאה פיקס” של האמן הרומנטי. הגולם מורד ביוצרו ומתעלל בבוראו במסגרת יחסים סאדו-מזוכיסטיים מורכבים. יחסים אלו מייצגים גם את השינוי שחל באמן בעקבות המודעות שלו ל”גולם” הטמון ביצירתו. באופן פרדוקסלי, בריאת “הפנטזיסט” הביאה גם לבריאת “גולם”.

הויקטורי של אדידוס

הרעיון ליצירת “ישראבילי” נולד אצל שמי בח”י באלול (1.9.2007), התאריך העברי בו נפטר המהר”ל האוטודידקט מפראג והיום בו נולדו הבעל שם טוב והרבי זלמן שניאור מלאדי, נינו של המהר”ל ומקים חסידות חב”ד. באותו תאריך נוסד גם “עין חרוד” – הקיבוץ הראשון שהקימה התנועה הציונית בא”י.
הולדת “ישראבילי” היא סוג של קיבוץ רוחני המועבר באמצעות מסר אמנותי. הפרדוכס בין הרצון ליצירת הפנטזיסט לבין עליית הגולם נפתרה ביצירה של תנועה.
“ישראבילי” מורכב מהצירוף של ישראל, אביליטי שהיא היכולת לפעול, ופיני בלילי שהיה חלוץ החוד של הפועל ת”א ומייצג את המזרחיות והצלחת תרבות הכדורגל (אם כי לא את מיצויה המלא).

התנועה  של “ישראבילי” כוללת את המבט למטה אל העממיות, ביטול ההתנשאות והכלה מרבית של האוכלוסיות המוחלשות. ואכן “ישראבילי” מתהלך עם כפכפי “ויקטורי” / “אדידוס”, שהם חיקוי לאדידס ועולות עשרה שקלים בשוק. חזהו מקועקע בעיטורים רומנטיים שדומים לגלויות ראש השנה. מראהו קצת מפחיד כאילו הגיע מהגולאג. הוא מתהלך כדמות משיחית שבאה מהשכונות (“אם הוא היה חי, הוא בטח היה גר בפלורנטין”), ידיו ופניו מושטות כלפי מעלה. הוא לא מגולח ולחיים מכוסות בפאות כהות, עם חפיסת סיגריות “טיים” בכיס מכנסי “ויקטורי” קצרים. לבוש כובע טמבל אדום של “הפועל תל-אביב” ועל רגליו מנעולים וחוטי תיל המזכירים קדוש צלוב, אך גם את מחנות הריכוז באירופה.

ישנם ארבעה יסודות עליהם עומד “ישראבילי”: הראשון הוא הראש של הפועל תל אביב, הכולל את המשמעות הרוחנית של אהדת כדורגל; השני הוא קעקוע הלב שנשבר ונחתך בסכין, כאזכור לאכזבת הפנטזיסט הרומנטי; השלישי הוא הליבידו כיסוד קומי שמניע את היצירה, והרביעי הן הריאות, כחלק מקשיי החיים במעמד הנמוך השקוע בניקוטין ובזפת של סיגריות “טיים”.

“ישראבילי” היא גם דמות יחידנית וגם קולקטיבית. שמי אף חיבר מניפסט לתנועה שהמוטו שלה הוא: “תנועה פוזיטיבית, מולטי תרבותית, מולטי ז’אנרית, חדשה, מרעננת ובלתי תלויה”. מדי יום שישי הוא העלה לאוויר אפיזודה חדשה ב”תחנת הטלויזיה של ישראבילי” בתוך כל אפיזודה ישנה עלילה קולנועית / דוקומנטרית / מוקומנטרית המשלבת את המסעות המיסטיים של הגיבור במטרה לחשוף גיבורי תרבות נשכחים ויוצרים מגוונים הפועלים בשולי הספֵירה התרבותית. המבוכים וההתגלויות במסגרת האפיזודות של “ישראבילי” כוללים מפתחות פרשניים מגוונים.
באותו שבוע אלולי, כחלק מהגילוי, ההתגלות ותחילת המסע של תנועת “ישראבילי”, החליט שמי על צעד חתרני וסודי ביותר. הוא יצפה את לוחות המודעות ברחובות דרום, מרכז וצפון תל-אביב בברכת שנה טובה של “ישראבילי”. המבצע המחתרתי של שמי מזכיר את קמפיין המודעות נגד מלחמת וייטנאם של ג’ון לנון ויוקו אונו בשנת 1969 שבו הם קנו מודעות פרסומיות ב-11 בירות גדולות בעולם ובהם נכתב” “WAR IS OVER — if “you want it.  Happy Christmas from John & Yoko
שמי וחבורת גרילה של מתנדבים הצליחו לעטוף את כל לוחות המודעות, למרות הסיכון להיחשף על ידי המדביקים הרשמיים וכוחות השיטור. המסר של “ישראבילי” בהחלט נקלט. הוא הצליח להשפיע חברתית ויהודית. הפוסטרים נותרו על לוחות המודעות במשך כל שלושת ימי החג ובמרכזם הדמות של “ישראבילי” המבקשת בציווי מצחיק: “חברה, חברה, סבלנות!”.

*

לאחר “דינמו דבש”, “הפנטזיסט” ו”ישראבילי” החליט שמי לעבור ליצירה של מוזאיקות, הולוגרמות וקריקטורות. טכניקות יצירה אלו נחשבות כאמנויות ביצועיות לא “אצילות” השייכות ל”רחוב”.  אך דווקא הבדיקה של המרחבים האמנותיים החדשים מעניקה עומק לשפה המתחדשת של שמי. הנבחרת החדשה כוללת סגנונות משחק חדשים עם שמירת המאפיינים שתוארו עד כה. בקריקטורות מופיעים בין השאר כוכבי כדורגל כאייל ברקוביץ, מאמנים כשלמה שרף, מנהלי-קבוצות כיעקב שחר, פרשנים כזוהיר בהלול ואישי כדורגל נוספים. בפסיפס מופיעות דמויות חדשות כמו זוהר ארגוב, “הפיראטית המלנכולית” ועוד. דמויות פסיפס אלו מתכתבות עם תרבות הרוקאבילי, אך בו בזמן עוברות התאמה לתרבות הישראלית וביחד יוצרות היבריד אמנותי המבשר שפה רעננה וייחודית.

בעבודת הפסיפס “Elvis is Alive” אפשר לזהות את הזמר הנודע אלביס גם בכותרת העבודה וגם בתמונה המרכזית. אלביס לא מרוחק מהתרבות המקומית, על חולצתו אפשר לראות את המלך של המוזיקה המזרח-תיכונית הישראלית – זוהר ארגוב. “הפרח בגני” שירו המפורסם של ארגוב מתנגן דווקא כגרסת כיסוי שאלביס מבצע בהיפוך קומי. אלביס עטור בשרשרת “חי” על צווארו שהופכת אותו לסמל יהודי-מסורתי, עממי וחברתי. היצירה מתכתבת עם אפיזודה רביעית ב”ישראבילי” – “הוא חי” – המתארת את אלביס שקם לתחייה מתוך הריסות היכל התרבות בתל אביב ויוצא למסע לחיפוש אחר המועדונים התל-אביבים המיתולוגיים. מועדונים אלו כבר אינם קיימים, אך נשארו חיים לנצח בתודעה התרבותית הישראלית. ההיסטוריה של המועדונים קשורה ביוגרפית ומקצועית לתחנות בחייו של שמי. את מועדון הקולוסיאום הוא ניהל באמצע שנות השמונים, במועדון ה”פינגווין” נהג לבלות בתחילת שנות השמונים ואת מועדון “הדינמו דבש” הוא הגה והקים בעצמו. האפיזודה צולמה בחלקה במועדון “הברקפסט קלאב” שכבר אינו קיים בעצמו.  אלביס עצמו מגולם ע”י יצחק כתובים – זוכה תחרות אלביס הישראלי ודמות ישראבילית בפני עצמה.

האירוניה הגדולה ביצירת הפסיפס היא שזוהר ואלביס מתו אך הפכו נצחיים. האינסופיות האלמותית שלהם נוצרת הן בשל הימצאותם ביצירת אמנות והן בשל החיבור המרומז שלהם ליהדות.  אלביס עצמו (שהוא בן לאם יהודיה) עובר להיות “מקומי” באמצעות החיבור לזוהר ארגוב ולתרבות היהודית-מזרחית. כך אלביס כנציג התרבות המערבית שנכנסת לישראל מקבל משמעות רחבה יותר. שמי מעדכן את הביטוי “עם ישראל חי” ביחד עם המיתולוגיה של אלביס – משיח הפופ – ויוצר את “אלביס חי,” וגם, במובלע, את האמירה כי “זוהר חי”. הדרישה למלך, למנהיגות ולגאולה, משולבת אם כן בתרבות הפופ, ועושה זאת במבט חברתי מלא הומור וחיוניות.