תקשורת אמנים

קבוצתיות בירושלים, זוגיות באשדוד ובגבעתיים – הערות על תערוכות מהזמן האחרון

זר שינסה לנתח את ירושלים על סמך מקבץ תערוכות המוצגות בימים אלה, עלול להגיע למסקנה שהמאפיין הבולט של העיר הוא דיאלוג. התכתבויות בגלריה יפו 23, מורים וחברים בגלריה ברבור ותערוכה שיתופית בגלריה אגריפס 12 – שלושה שיתופי פעולה בעיר שתושביה היהודים והערבים, החילונים והדתיים, הימנים והשמאלנים והעשירים והעניים רחוקים מחיי שלום משותפים. על כן, נראה שלא לחינם שיתופי הפעולה המוצגים אינם מתקיימים בין מקומיים לבין עצמם.

טנו סואוסטר - מתוך התערוכה "ווריאציות על נושא אורבני" בגלריה אגריפס 12

“התכתבויות” – התערוכה הקבוצתית החונכת באופן רשמי את חלל התצוגה החדש והיפה של בצלאל ברחוב יפו 23 בירושלים – הוכנה, כשמה כן היא, בהתכתבות. כל אחת מעשר העבודות המוצגות בתערוכה נוצרה ע”י אמן מקומי שקיבל הוראות בכתב מאמן ישראלי או בינלאומי המתגורר בחו”ל, בפעולה שבוחנת את גבולות הזיקה האישית בין האמן ליצירתו, ומהווה גם מחווה חביבה לגלריה השוכנת בבניין הדואר המרכזי.

על פניו אין כל חידוש ברעיון ה”יצירה מרחוק” בעזרת אדם נוסף. אלפי שוליות טיפסו במהלך ההיסטוריה על פיגומים ומרחו שכבות של טיח צבעוני על קירות כנסיות בהוראת הצייר, ואלפי עובדים במפעלים שונים מייצרים עד היום אובייקטים וחומרים לעבודות אמנות. אולם “התכתבויות” מתייחדת בעובדה שהיא אינה מתייחסת ליצירה בהתכתבות כאל כלי עזר או כורח המציאות אלא כאל עיקרון מכונן. ה”שימוש” באמן נוסף במקרה זה, לא נועד להקל על “האמן הראשי” לבצע פעולות טכניות, אלא לבחון את גבולות השליטה, הדיאלוג וההפרייה שעשויות להיווצר בעבודה משותפת שכזו. כך, בכמה מן היצירות חרגו האמנים המבצעים מן ההוראות. הם הכניסו את עולמם שלהם לתוך היצירה המוכתבת, ובמקרים אחדים אפילו חיבלו בכוונה המקורית. אתי אברג’ל למשל, התבקשה ע”י האמן הצרפתי קולין שמפסור להכין עבודה באמצעות אבן מדרכה שתיאסף מן הרחוב ותצולם בזירוקס, אולם היא בחרה להרחיב את ההוראה, אספה מאות אבנים וסידרה אותן במיצב רצפה ההופך את המהלך המושגי המקורי לפסל בר-קיימא. מקרה שונה של שיתוף פעולה נוצר בעבודתם של עפרי כנעני מניו-יורק וניר הראל מתל-אביב. כנעני, ברשימת הוראות שיכולה להיקרא כשיר, ביקשה מהראל לייצר מכונת הקרנה פיסולית-קולנועית, וכך הוא עשה. התערבותו החלה ברגע שהחליט להחליף את מסך ההקרנה הסטנדרטי בציוריו שלו המשתלשלים מן התקרה, בחיבור טבעי ומתבקש באופן מפתיע ממש.

עבודה משותפת של לידסי לאוסון (לוס אנג'לס) ויערה כהן (ישראל) - מתוך "התכתבויות" בגלריה יפו 23

מגדל בבל ניאו-קלאסי

ב”וריאציות על נושא אורבני” המוצגת ב”אגריפס 12″,  משתתפים עודד ולנה זידל, בוריס יוחבץ וטנו סואוסטר – שלושה מהגרים מברה”מ וצבר אחד. כולם מציגים ציורי נופים עירוניים חצי מדומיינים, ומעניין כי גם המקומות המוכרים בציורים, מתוארים בהזרה שמרחיקה אותם מן המוכר וטוענת אותם במידה של מסתורין, חלום או פירוק.
סואוסטר, למשל, מציג ציור של מגדל דוד, ובו הופך המקום למעין מגדל בבל ניאו-קלאסי, ספק מתפרץ מן האדמה וספק קורס אל תוכה. בציור אחר ממשיך המגדל להיבנות עד שנדמה שתיכף יבלע את יתר בנייני העיר. לנה זידל מציירת בשכונות בסביבת ירושלים, אך השימוש בשכבת יסוד בצבע זהב ומראות הזאבים הפסטליים שפולשים אל הרחובות, מעניקים לעיר המצויירת מראה ימי-ביניימי אפוקליפטי ואפל, שהילת הקדושה שלו התחלפה עם השנים בנבואת חורבן המגשימה את עצמה. אצל יוחבץ נדמה במבט ראשון כי מדובר בציורים נאיביים הרבה יותר מאלו של יתר המשתתפים בתערוכה, אולם השטיחות של הסצינות המצויירות והיחסים הביזאריים משהו בין הדמויות, הופכים את הנאיביות לחשדנות ומציבים סימני שאלה מעל כל ציור.
לצד שלושת המהגרים ניצב יליד הארץ עודד זידל שמצייר, באופן מפתיע, תחת השפעת הציור הסופרמטיסטי הרוסי, וכך בעוד האמנים הרוסים יוצקים אל נופי הארץ את זכרונות ילדותם והיכרותם מבית עם תולדות האמנות האירופית, הצבר מאמץ לעצמו שפה זרה מבלי לצאת את גבולות הבית.

חן שיש - מתוך "במרחק השחור" במוזיאון אשדוד

סירות ולבבות

לפני חמש שנים אי אפשר היה להציג תערוכה משותפת לציירות לאה ניקל וחן שיש. לא רק בגלל שלפני חמש שנים ניקל כבר הייתה חברה ותיקה בפנתיאון הציור המקומי ואילו שיש אמנית צעירה ולא מוכרת (מבחינה זו גם היום זהו חיבור מפתיע), אלא גם מפני שבציור המוקדם של שיש נוכח יסוד רדיקאלי ובלתי צפוי שהמופשט הסלוני והמהוגן של ניקל היה מתקשה לחיות עימו בשלום. בשנת 2010 הצגתן המשותפת של שתי האמניות בתערוכה “במרחק השחור” במוזיאון אשדוד (אוצרת: נעמי אביב), מעוררת את השאלה האם חודי הקוצים של חן שיש קהו עם השנים או שנותרו חדים אך הממסד למד לקבלם. שאלה נוספת היא מי מרוויחה מה מן השותפות הזו, שאינה מובנת מאליה.

ניקל נחשבת למלכת הציור המופשט בישראל, ואולי הציירת המופשטת ביותר מבין כל ציירי המופשט המקומיים. אצל זריצקי ויתר חבורת ציירי אופקים חדשים שניקל גדלה בסביבתם, תמיד חלחל אל המופשט משהו מן הנוף המקומי, בעוד את ציוריה של ניקל ניתן היה להציג ללא כל בעיה במסגרת תערוכת ציור אירופאי או אמריקאי.
שיש שונה מאד. עבודותיה כוללות קולאז’ים, הדבקות ודימויים חוזרים של פרחים, ציפורים, סירות, לבבות ועוד, וגם העבודות הלכאורה מופשטות שלה אינן מופשטות באמת. הנחת הצבע שלה אקספרסיבית מאד, וגם כאשר היא מציירת בהקפדה יתרה, נוכחים בציוריה פצעים וקצוות פרומים.
על פניו נראה שניקל עובדת באופן שיטתי ומבוקר הרבה יותר, אולם הצבת עבודות של השתיים זו לצד זו חושפת צד פרוע ופצוע בעבודתה. כך, שיש אמנם זוכה לחיבוק קאנוני בזכות התערוכה, אולם המרוויחה הגדולה מן החיבור בין השתיים היא דווקא ניקל, שהצבת עבודותיה לצד עבודותיה של שיש חושפת פן אקפרסיבי, ייצרי, כואב ולא מוכר, ומייצרת אפשרות להתבוננות חדשה בציוריה.

אפרופו דיאלוגים

בחודש שעבר ננעלה התערוכה “Follow the Line”, שחתמה את סדרת התערוכות over sees שאצרה אורלי הופמן בגלריה במכון המים בגבעתיים. כל תערוכה בסדרה כללה עבודות של צמדי אמנים – ישראלי ובינלאומי, שהוזמנו להציג בתערוכה משותפת. ב-“Follow the Line” הציגו אביטל כנעני ופומיטקה קודו. היא ישראלית והוא יפני העובד ומתגורר באיטליה, והקשר בין השניים נוצר כשנפגשו בעבר במסגרת תוכנית לחילופי סטודנטים. השניים הציגו עבודות עדינות ומונוכרומטיות, ואף שלכל אחד מהם יש קו ואופי מובהק החיבור ביניהם התקבל בטבעיות ולא היה צורם או מאולץ.
במרכז החדר השתפלה מקורת ברזל גבוהה מעין שמלת ענק חלולה העשויה גזרי דיקט שיצרה כנעני. חרף גובהה של העבודה והזיזים החדים שהרכיבו אותה, היא שידרה רוך, עדינות ואף שבריריות מכמירת לב. כפיסי העץ נגעו לא נגעו אחד בשני, ספק מודבקים זה לזה ותלויים מן התקרה, ספק מרחפים ומסתדרים מעצמם מן הרצפה כלפי מעלה. מגעה הפלסטי העדין של כנעני בא לידי ביטוי גם ברישומי העיפרון העדינים ובשני פסלי קיר שגם הם עשויים מחומרים קשוחים אך מצליחים לייצר בזכותם אינטימיות, הומור ואף אציליות.
על הקיר ממול הציג קודו סדרת רישומי דיו על נייר. הניירות הוכתמו תחילה בקפה, פעולה שהעניקה להם גוון ספיה (חום בהיר) לא אחיד, ולאחר מכן נרשמו עליהם דימויי דגים ויצורים ימיים נוספים. הדגים מתוארים בקוקווי עט מהירים, אקדמיים לכאורה (רבים מהם נראים כאילו הועתקו מספרי אנטומיה), אולם למעשה מדובר ביצורים בדיוניים המבוססים בחלקם על תרשימי דגים פרה-היסטוריים ובחלקם על דמיונו של האמן.
כמה מן המפגשים שנוצרו בסדרת over sees הולידו חיבורים יפים ולא שגרתיים (על אחד מהם כתבתי כאן). הופמן סיימה את עבודתה עם הגלריה במכון המים, אולם יהיה נחמד אם רעיון האירוח הכמעט אינטימי שיצרה במקום יאומץ בעתיד ע”י מוסד חדש.

אביטל כנעני ופומיטקה קודו - מתוך התערוכה בגלריה מכון המים