איתנו באבלנו הכבד – ביתוק הקשר הסימביוטי אקדמיה-אמנות

“על מוסדות האמנות לשאוף לשחרור מדרישת השוק לתואר אקדמי. להעיז ולעמיד את עצמם (קצת) מחוץ לדרישה החברתית השבלונית והבורגנית בנוסח אבא ואמא: ‘אי אפשר להסתדר היום בחוץ בלי תואר'” – מאמר שנכתב עבור כתב העת ‘מחול’, התפרסם בגיליון מספר 2 אפריל 2010, ומפורסם מחדש לבקשתנו, לרגל פתיחת שנת הלימודים האקדמית.

שום וירטואוזיות מילולית, פייטנית ומקסימה כשלעצמה, שום דיונים אין סופיים, ימי עיון, כתבי עת  בעיצוב מתוחכם, ישיבות מורים בבתי קפה, שינויים תכופים בארכיטקטורת המוסד באמצעות בנייה קלה לסוגיה – לא יפיחו רוח חיים בפס הייצור הקרוי ‘אקדמיה לאמנות’. הסיכוי היחיד לשינוי אמיתי הוא, לדעתי, רק פעולה רדיקאלית: סגירת המוסדות להוראת אמנות.
– ופתיחתם מחדש, אם בכלל.

או אז, עשויים להתרחש שני התסריטים הבאים:
1. הריק שייווצר יתמלא בפעילות בעלת סממנים אנרכיסטיים, אלטרנטיבית, לא תלוית ממסד, סוערת, ענפה, ערנית וגדושת אמביציה. כתוצאה מהפעילות הפורצנית יקומו ודאי אינסוף גרסאות של מוסדות לאמנות, אך לא רק, אלא גם ווריאציות חדשות לפרשנות, לשיח ולדברור האמנות  שכרגע הן בגדר הזיה.
2. אם חלילה היוזמות לא תתפרצנה מעצמן, והסיכוי לכך קלוש,  ימצא בנקל מישהו שינצל את המצוקה ויזמין חבורת נבחרים מטעם, שיאיישו ועדה להקמה מחדש של מוסדות להוראת אמנות. הסירו דאגה.

עשרות שנים לקח לקהילת האמנות להיפטר מתסמונת ‘הפרא האציל’. עוד עשרות שנים יחלפו עד שתצליח להשתחרר מן התסמונת החדשה: ‘תסמונת האמן המשכיל’.  אמן משכיל הוא זה שרוצה להיות ‘אזרח רגיל’: כזה שהוא קצת פסיכואנליטיקאי, קצת סוציולוג, קצת מבקר, קצת פרשן, קצת אופנאי, קצת אוצר, קצת תקשורתן, קצת סקסולוג, מבין קטן ברשת, פילוסוף עממי וארכיטקט בפוטנציה. זה שבמוחו מתויקים אלפי שמות של אמנים, אוצרים, מנהלי מוזיאונים, בעלי גלריות, שמות של ירידים וביאנלות והוא גם קצת פראי.
קצת.

‘תסמונת האמן המשכיל’ צמחה בין היתר על רקע המפגש של אנשי הפעולה, האמנים, עם המשכילים הפורמאליים. האמנים, רובם עמוסים בלא מעט רגשי נחיתות אינטלקטואליים, חלקם אף חסרי השכלה פורמאלית מלאה ומוכחת,  אך בהחלט מצוידים בחוכמה ובידע אחרים,  עם המשכילים הפורמאליים, אנשי חוכמת האקדמיה, שחלק גדול מביניהם אינטלקטואלים שחיים חיי שיגרה בשכבת הביניים האפורה המאכלסת את האוניברסיטה וסביבתה הקרובה. הפיכת מוסדות הוראת האמנות לאקדמיות סיפקה להם עמדות השפעה ומקורות פרנסה בשפע. המפגש מעניק לאמנים אפיל אינטלקטואלי ולאנשי האקדמיה אפיל יצרי ופראי, עבודה ב’מקום אחר’. אם יישירו מבט כנה אחד כלפי השני יזהו תמונת ראי מעוותת של עצמם.

אין עוד מקום,  תחום שבו ההתחככות,  המגע עם השרלטנות, הוא כל כך מוחשי ובו בזמן מוכחש ומודחק לחלוטין כמו ‘אקדמיה לאמנות’ על שלל הסתעפויותיה וגודש הפעילויות, זרועות, עיסוקים, שלוחות ותת-שלוחות שהיא מייצרת ושולחת לאוויר העולם. גם ‘ראשים חדשים’,  רטוריקה פתלתלה ומלאת חן, חשיבה אופטימית ויצירתית, ‘ניהול נשי’  שיאזן את דומיננטיות  הטסטוסטרון לא יצליחו לחפות על כך. ההיפך הוא הנכון: דומה שאנחנו מנשימים בר מינן,  מנגנון עצום ורב, שופע ועולה על גדותיו… ומת. מערכת תחזוקה עצומה שמתחזקת למעשה את  מכונת ההנשמה עצמה. מנגנון שמחזיק בחיים בעיקר אלפי מפרנסים ובעלי משפחות, מעין תנועת נוער בסדר גודל קולוסאלי.  הגוויה מפרפרת נואשות, קווי המתאר שלה הולכים ומתארכים. זוהי התרחבות שהיא למעשה התנפחות כתוצאה מתהליכי ריקבון ותסיסה פנימיים, ריאקציות כימיות, תהליך טבעי שעובר כל מנגנון. יש מי שמשום מה מעדיפים לראות בפרפורי הגסיסה והתפיחה אותות חיים: עדות מוכחת לתהליכי גדילה, צמיחה, העמקה, מולטי דסיפלינריות, התחזקות והשתנות, עדות לדינאמיקה של מחשבה ביקורתית , שנעשית על ידי פיגורות מרכזיות שמאיישות עמדות בכירות  במוסד האקדמי , שהן במקרה שלנו גם אמנים פעילים. לדעתם של רבים, מתקיים כאן סוג של כפיית אופן החשיבה האמנותי, כפיית המחשבה שיוצאת  מתוך האמנות על מה שנקרא הפוזיציה, או המחשבה, האקדמית. לדעתי בדיוק ההפך: האמנות היא זו שהפכה שבויה, גרופית מוחלטת של האקדמיה, של הפרשן.

את הלך הרוח הקרוע הזה חווה כל מי שלוקח חלק במוסדות האקדמיים וביתר שאת בשני העשורים האחרונים. דייר המשנה הפך לבעל הבית:  המוסדות להוראת אמנות התייצבו, יישרו קו, התבססו ותפחו עד הפיכתם למוסדות אקדמיים לכל דבר: כאלה שהפוזיציה האקדמית  כופה עצמה על המחשבות האומנותיות שלהם, כאלה שהפרשן בהם הוא המלך ואילו האמן  במקרה הטוב ליצן החצר, ובמקרה הרע מריונטה.

מסה עצומה של בכירי אמני ישראל מוצאת את פרנסתה ושואבת את כוחה מהוראת אמנות. גם אני. הצעירים שבהם, כמעט כולם בוגרי בתי ספר הייחודיים, כאלה שהלימוד בהם הוא לא רק לצורך הקניית יידע חלילה, אלא כמובן גם חוויה.  בתי ספר  יסודיים ייחודיים לאמנויות, חטיבות ביניים ייחודיות לאמנויות, ותיכונים ייחודיים לאמנויות, שהם למעשה אקדמיות בזעיר אנפין. תהליך התבססותם והתפשטותם של בתי הספר הייחודיים האלה, קרה במקביל להפיכת מוסדות האמנות  העל תיכוניים לאקדמיות. כבר שם,  התלמידים נחשפו חשיפת יתר חסרת תקנה לקריאת טקסטים מודרכת ולאופני השיח האמנותי. כבר שם הם גיבשו ‘שפה ייחודית’ וחוו דיונים פילוסופיים/פוליטיים/חברתיים במסגרת  הרצאות אקדמיות ופסבדו אקדמיות. שם, כמובן, גם למדו להבחין בהבדל שבין גלריה לסתם חנות.

חניכי המוסדות האלה הם  מוצר מובהק, מוכן וארוז של השוק המופרט. חומר גלם אידיאלי צייתן ונוח להמשך תהליך הכבישה, שיתרחש במהלך לימודי האמנות באקדמיה ה’אמיתית’. חניכי המוסדות האלה הם כלים מונחים לבניית קריירה (במקרה שלנו קריירת אמן / מורה), תוצר מובהק, חף מזדון ותואם ‘הזמן החדש’: זמנו של הסתגלן. אזרח ההוויה הקפיטליסטית והפוסט-מודרנית, הכורע תחת לחץ לא אנושי במובן הבסיסי ביותר של יכולת לעמוד בעומס היומיומי ובתשלומי המשכנתא –  הוא  לא בדיוק החומר האנושי שאיתו נצא לדרך לקראת  שינוי ותמורה.

המרצים הצעירים הם ‘המרוויחים הגדולים’  ממאמצי ההחייאה והפמפום. רק אתמול הם חשו  את תעוקת המצוקה ואובדן הדרך והביעו אותה בחוסר נחת תוך ניסיון נואש לפזר את אבק השרלטנות או הטיפשות-לייט, והיום, הם חשים בה מעברו השני של המתרס כמרצים, כמורי הלכה. זהו מעבר כואב ולא פשוט למי  שרק אתמול היה סטודנט דעתן ו’מטריד סידרתי’ והיום כתפו נושקת בכתפו של מרצה ותיק,  שהיה מורהו הנערץ וכיום הוא התגלמות פיזית לכל מה שהוא לא רוצה להיות.

משאת נפשם של הסטודנטים לאמנות הייתה הצטרפות למוסד והשגה מהירה של חבילת הפינוקים שהוא מעניק למובחרים או למתמידים שבהם: קביעות, מישרה אקדמית, תנאים סוציאליים, קרנות השתלמות, ביטוח סעודי וקרן פנסיה. התגמול העיקרי והקשה לכימות הוא הסטאטוס, תחושת השייכות והכוח, תחושת הריחוף שחש המורה הכריזמטי וכמובן:  מינופו של המעמד החדש כתוסף לקריירה האומנותית.  בימיהם הראשונים כמורים במוסד ‘הסטודנטים של אתמול’ חושפים את המצוקה. מחשבות על להיות תקוע כאן עוד 30 שנה ויותר מדכאות אותם. הערות סרקסטיות, ציניות, אירוניה, גיחוך  והומור שחור על חשבון עצמם ומעמדם החדש מלוות את הפסיעות הראשונות שלהם  לעבר חללי ההוראה וההגשות. טכניקה רטורית של הפוך על הפוך, מבט פנימה  והחוצה בו זמנית, קריצה לכאן וקריצה לשם, מצד אחד ומצד שני, זרימה  ולא תנועה  – עוזרים להמתיק את הגלולה.

ההשלמה וההפנמה הם  לא תהליכים קלים, אבל מה האלטרנטיבה? נטישה ונסיעה לטהיטי?
העולם מאיים ותחושת השייכות למשפחת האמנות והעזרה הכלכלית לתא המשפחתי האינטימי שהולך ונבנה מנחמות ומשמשות חומר סיכה  מרכך, שמחליק ומשחיל אל מתחת לסף התודעה את  הביקורת, את תחושת אי הנחת.  שאלות שרק אתמול הציקו מאופסנות, ממתינות ‘לסיטואציה המתאימה’, ובינתיים  מועבר לפיד הזעם והתרעומת לדור שאחרי. אצל מי מאתנו לא עברה המחשבה הגדולה, שללא  ספק אנו נהיה אלה  שיגשימו את  הפנטסיה להיות אמן טוטאלי, כובש עולם, כזה שמצליח לחיות מאמנותו?  לאחר שלב התפכחות מהיר, הצטרפות לסגל המרצים באקדמיה מובילה היא התרופה האולטימטיבית לטשטוש הכאב הנגרם כתוצאה מן ההתנגשות עם המציאות. לאחר ארבע שנות קייטנת התואר הראשון הנחיתה על קרקע המציאות תמיד קשה ומפתיעה. אי אפשר להכין את הסטודנט לקראתה, בדיוק כמו חוסר התוחלת של קורסי הכנה להורות.  עבור הרוב, זהו המסלול הנכון לבחור בו והם שלמים איתו לחלוטין: אמן/מרצה, יחידה אחת.  נעים לנוע בהרמוניה על רקע צלילי הזמן, אך זוהי עמדה חוסמת חלומות על פירוק ותיקון….

תהליך החניכה המהיר, ההתאקלמות הזריזה, ההשלמה, ההתאמה לדרישות המוסד, ההזדהות המהירה עם התפקיד, המעמד החדש, ותחושת הכוח שהיא פועל יוצא ממנו  – חושפים  תהליכים אבולוציוניים מהירים ומופלאים. הנעורים והזקנה פורצים לעולם כמעט יד ביד. הפער בין המרצים  הצעירים  לותיקים הוא לא יותר ממראית עין – סגנון לבוש, יציבת הגוף, כתמי שמש ושיער השיבה כמובן.  מרגע זה ואילך, מופעל מנגנון ההכחשה שהוא מנגנון  הישרדותי משוכלל .

כל התיאור שלי לא נועד לפגוע ב-LINE  האמנים/מרצים הצעיר, אלא לצייר תמונת מצב די שגורה.  השגרה לבדה אינה חושפת תמונה חריגה, זוהי השגרה, אך ההכלאה בין שגרה זו ובין  האקלים האקדמי וההוויה הפוסט-מודרנית מחדדת ומגבירה את האפקט. מושגים כמו אלטרנטיבה, אחרות, תנופה, מרד, אי ציות, להט ונחרצות עברו הגחכה ואירוניזציה וירדו מסדר היום. מושגים אלה משדרים זמן אחר, ישן ואנכרוניסטי. הם מושגים ששייכים למודרניזם והמודרניזם הרי “פאסה”. אתוס האמן השתנה: המורד של המודרניזם  הוא השורד של היום.

הדור הנוכחי מתוגמל רק מחיבוקים ומאהבה: כל מה שמניע אותו הוא הרצון להיות דומה, שווה, מקובל, נאהב, שייך –  להיות, אבל ביחד. הדחף לשינוי שואף לאפס, העיקר להישאר, להמשיך ללכת, להיות בתהליך.  זוהי תקופת הזוהר של הפרשן: זמן שבו התהליך (ההתהלכות), המחקר, הוא העיקר ופחות חשובה ההתבייתות על המטרה.  כל פעולה אחרת, פעולה שמעזה לצאת נגד המנגנון או להציע שינוי, נתפסת כאקט של לוזרים שלא הצליחו להתברג. לכן, מנקודת מבט של המערכת  הם נתפסים כתמהונים ‘לא מעודכנים’, או ככאלה שאינם פועלים מ’מניעים טהורים’ אלא מתוך תחושת התסכול והכאב של אי קבלתם. למעטים  יש את היכולת לשרוד בחוץ, בערבות הקרח.

מי הוא האידיוט שיהיה מוכן באווירה שכזאת להכריז על פעולה לקראת שינוי ולהצטייר כאידיוט, כרומנטיקן מר?
מאוחר מדי. שינויים קרדינאליים לא נעשים  מבפנים ובטח לא בהעדר הנהגה. מרגע שהתקבלת – הוחלשת. מירב האנרגיות יתועלו, כאמור, לריצוי המוסד המעסיק שאסף אותך אל חיקו ולשמירה על התפקיד. כך ‘החזקים’ מחזקים את המוסד והוא, כתוצאה מכך, הולך ונחלש. ייצר ההישרדות חזק מאינסטינקט הפעולה. הוא מדכא כל מחשבות על פעולה או כל מעשה נועז שעשוי להפר את השלווה, וגורם להסתפקות בשינויים קוסמטיים שהם למעשה פעולות שמשמעותן היחידה היא  מירוק המצפון. רק איום ממשי ותחושת ‘הגיעו מים עד נפש’ יכולה לגרום ליחיד או לקבוצה לפעול כנגד הטבע ‘ההסתדרותי’ ולצאת למרד – לשבור את הכלים,לתבוע שינוי – אך תהליכי הכבישה, ההדחקה ותכתיבי השוק מונעים ומרחיקים  – בינתיים! –  את האיום.

לכן, כל דיבור על “מוסדות  ההופכים את הרפלקסיה והביקורת העצמית ליסוד מתמיד בקיומם” הם דיבורים מלהיבים, משעשעים, אך חלולים. בייחוד למי שמכיר את המוסדות ואת התנהלותם מבפנים.  פעולה כזאת נגד או מול מוסד יכולה להיעשות אך ורק מבחוץ על ידי יחיד או קבוצה חזקה מאורגנת ולא תמימה. אחרת, היא עוד פטפוט, תוצאה של מחקר אקדמי. התעמתות אמיתית עם השאלה האם יש צורך בבתי ספר לאמנות לא יכולה להיעשות במוסד אקדמי מבלי להפוך לעוד יום עיון מתיש ואחר-כך לקובץ  מאמרים (אם כי אינני פוסל את  האפשרות שמישהו מהמשתתפים ביום עיון בנושא ייקח את המצע התיאורטי ויתרגם אותו לשפת  הפעולה, לאקט אמיתי בשטח :-).

מרגע שהתקבל האישור מהמועצה להשכלה גבוהה והאקדמיזציה יצאה לדרך, קיבלו על עצמם חללי הסדנאות ואתרי סיעור המוחות האמנותיים את המבנה האקדמי כולו. דוגמא: שיעור מעשי שארך שעה תמימה קוצר מיידית לשעה אקדמית, 45 ד’. שאלה: למה עבודה בסדנה אמורה להימדד בזמן אקדמי?  היטפלות לזוטות?
מכאן ואילך החל תהליך טשטוש  איטי ולא מורגש  בין דרישות  האקדמיה ממוסד הוראת האמנות  לבין הדרישות של האמנות מעצמה. לפני, ובתחילת  התהוותו של הגוף המפוצל, היחס למטלות האקדמיות היה מזלזל ונתפש כסרח עודף, לקחו את מה שצריך. בהתחלה, ה”וייב” המודרני עדיין שלט: הצליחו ‘ללכת עם’ ו’להרגיש בלי’. במקרה של בצלאל, המעבר וההשתלבות הטוטאלית והפיזית כחלק אינטגראלי  מקמפוס הר-הצופים – גרם לשינוי מיידי של ‘האווירה’. המעבר הזה, על מכלול השלכותיו, הוא לדעתי נושא מרתק למחקר (אקדמי:-),  וכולי פליאה ,למה עדיין לא נערך.

בימים אלו ממש מתחילים בבצלאל לחשוב ולבצע סיבוב פרסה ולהיפרד מהשותפות הפיזית במתחם האוניברסיטה, אך זהו שינוי קוסמטי, חלקי בלבד. ההיפרדות היא לא רק עניין פיזי, אלא מצריכה גם פרידה מקונצפציה מוטעית, היחלצות  מן התלות המוגזמת שפיתחה האמנות באקדמיה. השינוי חייב לכלול הכרה בכישלון הזוגיות הסימביוטית הזו, זה לא אסון.  במוסדות האחרים  לאמנות התהליך היה אורגאני. הוא נוצר מתוך קריאה ‘נכונה’ של המפה, כהיענות לדרישות השוק וכתגובה של המוסד לחומר האנושי החדש שהתדפק על דלתותיו, כזה שלחץ לשינוי ושלצורך העניין אקרא לו: “אם לא אמן לפחות תואר”.
ועכשיו גם תואר שני )-:

יחסי האמנות-אקדמיה הפכו ליותר ויותר לא שוויוניים ופרובלמאטיים. היחס בין שעות העבודה לבין שעות הלמידה והעיון  השתנה. האקדמיה הכתיבה את סדר היום והחשוב מכל, את האטמוספרה של המוסד, את הסאונד הורבאלי במסדרונות.  האמנים הפכו למזדנבים של אנשי האקדמיה והחוכמה התקנית: עבדים מוחלטים, תלויים נואשות בשפה החדשה, במבט המפצח ובלוגיקה הפרשנית החדה. רוח צוננת של מבט מרוחק, אובייקטיבי, חקרני והגותי-כביכול השתלט על המוסדות. ואם לא צונן אז מופלא, וירטואוזי, סוגסטיבי, פתלתל, מעורפל וקשה לביקוע בנוסח הפילוסופיה הצרפתית. המלל סביב ההגשות הלך והתארך. משך הדיון והתנתקותו מהאובייקט הפכו לסמן של עומק ורוחב אופקים, מדד לאיכות השיח. השורש ח.ק.ר  על שלל הטיותיו הוא הרווח ביותר בחללי ההוראה. לאוזניים זרות נדמה לעיתים שאנו נמצאים בליבה של מעבדה במכון מחקר. דחפים הודחקו, אינטואיציות דוכאו, אחרות, מוזרות ושונות, לא עברו את המפתן. גבר הצורך לנמק, לתרץ, לתווך הכול, ואם אפשר בז’רגון אקדמי כמובן, ללא מעידה ובקור רוח. זוהי ‘תסמונת האמן המשכיל’: צמית כנוע לאלוהי הרפרנט והקונטקסט, שאין אלוהים אחרים מלבדם.

הרצון להשתחרר מהשותפות האקדמית אינו המלצה לבורות נוסח “תנו לעבודה לדבר בעד עצמה”. הוא אף אינו הזמנה להשתכשכות באווירת ‘העממיות המתוחכמת’, שפוטרת כל מורכבות וקשב עמוקים בבוז אופנתי מצוי ודוגלת בביטול האבחנה בין עיקר לטפל. אמן חכם, סקרנותו ודרישתו ליידע תוביל אותו ממילא לכל החומרים החשובים עבורו  לעשיית מעשה וליצירת אובייקט. אמן ‘טיפש’ יגיע בכפיית המערכת  לחמרים שבמערכת הלימודים, אך לא יהפוך לייצרן אובייקטים חכם יותר באמצעותם אפילו אם יקבל ציון עובר ותואר ראשון ושני.  לרוב, הוא יסתפק בעובדה המתעתעת שעכשיו הוא מבין אותם יותר. מה הוא הדבר שאותו הוא מבין?  המפתח והמוטיבציה למעשה הקוסמות ההופך יידע וחוויה לאובייקט אמנותי כשילוב של שכל ובטן – לא נמצא בלעדית באקדמיה. ההיגאלות מהאקדמיה כשותפה בכירה תמוסס גם את הקושי של האמנות לבוא במגע עם שדות נוספים ותרחיב את פוטנציאל המפגשים עם עולמות שכרגע היא לא במגע איתם.

פרידה מהאקדמיה היא בעלת פוטנציאל, אם כי לא מיידי, גם לניקוי השטח: פרידה מאמנים ‘אקדמיים’ שמייצרים אמנות אקדמית. מנוסחים מידי, צפויים, לא מסתכנים, אמני תזה, אלו שאיבדו את היכולת לתלות תערוכה ללא אוצר, אלו שקראת את דפי ההסבר בתערוכתם ו’הבנת’ אותה לחלוטין, אלו שלא יכולים לכתוב 100 מילים על עבודתם (נו, אז מה?) ומתעקשים  להיעזר בכותב שבלוני, אלו שכן מסוגלים לכתוב ולמרות הכול נעזרים בדיוק באותו כותב, אלו שמוכרחים שם מפוצץ שיקשט את הקטלוג שלהם (שוב, רצוי איש אקדמיה), אלו שלא יכולים לייצר שיח גלריה, אך מתעקשים לקיים אותו כשדובר (חכם) מדובב עבורם את העבודות והם עומדים לצידו דוממים בעוד ראשם נע בתנועת הנהון לאישור דבריו.

באותה הזדמנות, אפשר לנפנף לשלום לאלה שאף פעם לא מסרבים להיות כל הזמן ובכל מקום (“להזיק זה לא יכול”), למזער עד למינימום את קהילת הכותבים (אפשר בלעדיהם?),  לדכא את ההתפרצות האוצרותית הכבירה ואת היסטריית הפרשנות, לחזור להיות מורים במקום מרצים ועל הדרך, לוותר גם על בדיחת התארים האקדמיים כמו הפרופ’, שמופיע בזמן האחרון יותר ויותר כקישוט לפני שמות מיטב אמנינו ההגמוניים (“אין ברירה, דרישת המערכת”). והעיקר: השפה תשתחרר ותשוב להיות שפה עשירה טבעית ושופעת, שלא נשמעת כמו אקדמית אינוולידית.

לאחר הפרידה, אם בוא תבוא, ימשיכו להתקיים יחסים מורכבים ובעייתיים של משיכה-דחייה. יחסים יצריים, פולמוסיים, מפרים ווכחניים, אפולוגטיים, אניגמאטיים, בין האקדמיה לבין האמנות הפלסטית, בדיוק כמו שנחוץ שהתקיימו עם כל שדה התייחסות אחר. אלו יחסים חשובים מאד שמייצרים לישה ותנועה מחשבתית, עניין  וגירוי הדדיים.  כפיית כללי המערכת האקדמית וסדר היום האקדמי על האמנות וצירוף האקדמיה כשותפה בלעדית  בסדנאות העבודה – היא סד מגביל ומצמצם. למה רק האקדמיה שותפה?

על מוסדות האמנות לשאוף לשחרור מדרישת השוק לתואר אקדמי. להעיז ולעמיד את עצמם (קצת) מחוץ לדרישה החברתית השבלונית והבורגנית בנוסח אבא ואמא: “אי אפשר להסתדר היום בחוץ בלי תואר”. כל זאת, בלי לחלוחית רומנטית או נפילה, חלילה, לניאו-פראות אצילה. ה”אי אפשר להסתדר” הזה מאיץ תהליכי האחדה והשטחה ומבסס אליטיזם מופרך, שקרי ופרובינציאלי. הוא גם גורם לנו להיות מובלים ולהתמכר להבלים, לשקשוק וברק חרוזי זכוכית.

מוסדות אמנות ‘חופשיים’ יועילו גם כהיזון חוזר לאקדמיה. הם עשויים לעודד את אנשי האקדמיה  להשתחרר מעצמם ולדחוף אותם לפרוק עול ולייצר דיאלקטיקה נשכנית, מדליקה יותר, עם וכנגד ‘פועלי היצור’, האמנים. לעיתים קרובות קירבה, שותפות, הדדיות, דומות והבנת יתר, הם חומרים מדכאים המחלישים את הגוף. מרחק הוא גורם מדרבן. החברותא והביחד מסממים. הסתממות עקב שימוש בסמים מדכאים מהווה סכנת חיים. פרידה ובגידה הם צרכים קיומיים.

ליחסים הפרובלמאטיים בין האמן לפרשן מסורת ארוכת ימים. מרכז הכובד נע תדיר בין זה לבין האחר, בין פוסט לפוסט. כרגע  אנו תחת שליטה אבסולוטית של הפרשן. זאת שאלה של זמן שהעדר ינוע לכיוון השני, יעשה דרכו מהקפיטריות בחזרה אל בתי הקפה לחידוש מעמדו כהגמון. הוא לא יעשה את התנועה הזו חזרה בידיים ריקות. ידיו יהיו עמוסות בשלל אוצרות האקדמיה, תוך שהוא משאיר מאחוריו לא מעט חומרים טפלים. זו אינה חזרה אל העבר או לנקודת האפס. להיפך: זוהי התייצבות על אדן זינוק חדש. הזמן עושה את שלו, אם כי אפשר להאיץ בו, להמריץ אותו, לקצוב את זמנו. מצד שני, ההווה באמת אחר ושונה: קם לנו אדון, גדול, עריץ ואכזר – ‘השוק’. הן האקדמיה והן האמנות הם פיתומים שישובים על ברכיו. כשרוחו טובה עליו הוא לוקח אותם לטיול ביריד האמנות 🙂
אך על זאת במאמר אחר.

יעקב מישורי, ראש המחלקה לאמנות במכון אבני

נ.ב.
מרצים ומורים שיאבדו את מקום עבודתם עקב קבלת המלצתי/הצעתי לא צריכים לדאוג. אלפי אנשי היי-טק פוטרו במהלך השנים, פיטורים אכזריים מהיום למחר. רובם בעלי משפחות ובאמצע תנופת בניית חייהם. את איש מהם לא פגשתי מתבוסס בשלולית שתן ברחבי התחנה המרכזית אותה אני חוצה יום-יום. המרצים ומורי האמנות/אמנים שייכים אף הם לשכבה החזקה של החברה ובטוחני שגם אותם לא אמצא שם.

ואת אנשי “מחול” אני לא הולך לחבק ובטח לא לאהוב.

דיון נוסף בחינוך ואמנות במוסף חינוך מחדש, שפורסם במארב בשנת 2008.