מחשבות על "בקצה העולם – כאן"

במבט ראשון בתערוכה “בקצה העולם- כאן”, נראה כי חלל מוזיאון פתח תקווה הופקע “לטובת הקולנוע”, או “למען הקולנועי”. המבנה הפנימי עוצב כ-10 חללי הקרנה בעלי מסכים רחבים ושורות צפייה. זו כמובן אינה הפעם הראשונה שיצירות צלולואיד/פילם/וידאו/ ועבודות אמנות דיגיטליות כאלו ואחרות מתניידות על קו התפר שבין “יצירת אמנות פלסטית” ל”סרט קולנוע”, אולם דומה כי מוזיאון פתח תקווה הוא החלל המוזיאלי המוביל בישראל הבוחר (בצדק), לטשטש תחומים אלו באופן עקבי ובדומה למתחולל כיום בעולם (היזכרו למשל בהקרנת סרטו של ז’וזף דדון “ציון” זה לא מכבר במוזיאון).

תמיר צדוק - מתוך העבודה "תעלת עזה"

בתערוכה הנוכחית מוקרנים גם סרטים באורך מלא שקוטלגו כסרטים דוקומנטריים לכל דבר ועניין (“פיצה משפחתית”, “במטבח של פריימן”, “חולה את נתן”, “נגנו לי אלגרו” ו”גברים על הקצה – יומן דייגים”) לצד יצירות קולנועיות קצרצרות, שדומה כי ההגדרה השגורה “עבודת וידאו” היתה אולי הולמת אותן יותר  (מקבץ סרטי הסטודנטים מסדנת אמן בהנחיית נורית אביב והפרויקט “עזה-שדרות”). דומה כי שני פניו של הקולנוע, האמנותי-הגבוה והבידורי-הקל, הולכים ומתפצלים גם במיקומם במרחב: סינמטקים ומוזיאונים, לעומת בתי הקולנוע הוותיקים, שאופן קיומם הכלכלי כרוך באספקת בידור להמונים. אולם יתכן כי המיסגור כ”מוזיאלי” עדיין מונע מקהל היעד ה”טבעי” של התערוכה, קרי אנשי קולנוע והסטודנטים הרבים בבתי הספר לקולנוע (סם שפיגל, אוניברסיטת תל אביב) לראות אותה ולהתייחס אליה כתערוכת חובה, וחבל.

במרכז התערוכה עומדת היצירה “מטאדור המלחמה” – סרט דוקומנטרי על “עופרת יצוקה”. הסרט, שנתון עדיין בהליכי עבודה (בימוי: מכבית אברמזון ואבנר פיינגלרנט), פוצל למספר מסכים, אופני הקרנה ומקומות תצוגה, וקרוי “מיצב קולנועי”. השאלה העולה מאליה היא האם השבירה והקיטוע, החלוקה למסכים שונים במרחב המוזיאלי ותנאי הצפיה השונים, משנים את משמעותה של היצירה ואת מעמדה  האונתולוגי. התשובה היא כן. “החלל המוחשך של התערוכה מדגיש ערכים של בו זמניות וביזור, שמפרקים את ההתבוננות הפסיבית מעיקרה של הקולנוע ומחליפים אותה בשוטטות פיזית בין תמונות עולם שונות, סרטים שונים, תוך יצירת קשרים חדשים ביניהם”, כותבת דרורית גור אריה במאמר המלווה את התערוכה. הפיכת “סרט קולנוע דוקומנטרי” למכלול הצורני הכרוך וצרור תחת השם “עבודת וידיאו” מטיל עליו מערך אחר של קריטריונים אסתטיים. הפריימים הבודדים נדרשים לויטליות חזותית או לרגיסטר לירי, הסיקוונסים לליכוד פנימי מהודק המאפשר להם לעמוד בפני עצמם, לרציפות דחוסה, אינטנסיבית. פירור “הנרטיב הארוך” לרכיביו, לפרודות-סרט, למונולוגים, תובע פיצוי בדמות צורניות מזוככת. לסרט המפוצל כך נוספת שכבה שנעדרה ממנו בתצורתו המקורית, שכבה רפלקסיבית של “חקירת המדיום” (1).

מכבית אברמזון ואבנר פיינגלרנט: מתוך "מטאדור מלחמה"

במבט תמאטי, הטקסט הפיוטי שמקריא אלון אבוטבול בכניסה לאולם המוזיאון המוחשך, שמסך ענק פרוש לכל רוחב הקיר החזיתי שלו, והמרחב מנוקד בעמודי-מסכים שחורים, מעלה על הדעת חלל כנסייתי, כנסיה ויזואלית בה מתפענחת ישראל לעצמה ופוגשת את עצמה באופן אינטימי. המראה הנשקף – מעורר חלחלה. “מטאדור המלחמה” מראה ללא כחל ושרק את התשוקה הליבידינאלית העזה למלחמה, המפעמת ללא הרף בעורקיה של החברה הישראלית, כמו מעניקה לה חיים. “תיירות המלחמה” שמתעד הסרט הופכת לאייקון המסמל את ישראל יותר מכל: מי שאינו משתתף בפועל במלחמה – בא לצפות, להריע, לתמוך. “להקת מעודדים” שהופכת למופע אימים.

גם בסרט “חולה את נתן” (במאי: רובי אלמליח) מצוי רגע כזה: חולה מביט בצופים הצוהלים למראה המטוסים המפציצים את עזה, לבו נחמץ והוא מפטיר לעברם “גועל נפש”. מה נאמר ומה נדבר – אכן גועל נפש. כך מצטיירת ישראל כגילום פוסטמודרני, היפר טכנולוגי, של ספרטה. זה הוא דימוי שבוודאי עולה בעוצמה אדירה גם יצוגים אמנותיים אחרים, ובמיוחד סרטיו המורכבים של אבי מוגרבי, אולם מבטם של אברמזון ופיינגלרנט אינו שיפוטי ואינו אידיאולוגי. הוא “מצלם את מה שיש”, ודווקא כך מתגלה עד כמה פשה הניתוק הרגשי, עד כמה הצליח מסך האידיאולוגיה לאטום את הכאב ולהלבין את פשע ההתענגות על סבלו של האחר.

“מטאדור המלחמה”  הוא מסמך ויזואלי מצמרר, המתעד כיצד הליבה המוסרית של אזרחי ישראל, אנשים טובים בדרך כלל, הולכת ומושחתת. הצעד הראשון הוא ההתכחשות למרקם האנושי האחיד ממנו עשויים כולנו, כל בני האדם באשר הם. איבוד היכולת להרגיש את כאבו של האחר, לחוש חמלה כלפיו. פרויקטים אחרים בתערוכה כמו מבקשים להלחם בנטייה הזו בכל עוז, לפרוש לראווה את אנושיותו של האחר, ויהיו אלו הפלסטינים בעזה, מחד, ומאידך המתנחלים שעם הפינוי חרב עליהם עולמם, כפי שמראה הסרט “במטבח של פריימן”. גם כותרת התערוכה, “בקצה העולם – כאן”, מסגירה מניה וביה את הניסיון להתגבר על הפיצול האופייני להוייה הישראלית, הויה המתנהלת במובלעות המסתגרות זו מפני זו, ב”משטר שבטים” של בועות הרמטיות שכמעט ואין להן שיג ושיח זו עם זו, קל וחומר אמפתיה.

רובי אלמליח - מתוך "חולה את נתן"

במסה המפורסמת “מבוא למטאפיזיקה”, מדבר הפילוסוף מרטין היידגר על ארבע הסכנות של הדלדלות והדרדרות הרוח. “ההיבט הראשון נעוץ בפירוש השגוי של הרוח כ”שנינות גרידא”. (…) ההיבט השני, הפוליטי, נעוץ בהשמשת הרוח, קרי גיוסה לתועלת המדינה והלאום. הלאמה זו של הרוח הופכת אותה לדבר חסר רוח, לשקר ולמראית עין, המציגים עצמם כמציאות. ההיבט השלישי, התרבותי, נעוץ בטיפוח ובתכנון של הרוח, ובפיצול הכוחות הרוחניים המקוריים לתחומים שונים: כך הופך עולם הרוח העשיר לתרבות במובנה המודרני. —תחומי התרבות רוכשים מעמד עצמאי וקובעים לעצמם את אמות המידה שלהם. אמות מידה אלו —הופכות בתורן לערכים, התקפים אך ורק באותו תחום שבמסגרתו נוצרו. — — ההיבט הרביעי והמסכם הוא הפיכת הרוח , שעברה תהליכים של השמשה, הלאמה ותירבות, לעוד סוג של קישוט שבו מתהדרים כמגן מפני הברבריות” (2).

דומה שעדיין עלינו להיזהר בשבע עיניים מכל הסכנות הללו. לא ללכת שבי אחר מה ש”נשמע טוב” ודבר אין לו עם האמת, לעולם לזכור שאנו בני אדם לפני שאנו “שייכים” ללאום מסוים, תמיד לזכור ש”אינטליגנציה תועלתנית” אינה כוחה האמיתי של הרוח, ולעולם לא לחשוב שבהיותנו צרכני ויצרני תרבות כזו או אחרת, חיסנו את עצמנו מפני הברבריות.

1: “חקירת מדיום” באופן מהופך מציעות בשנים האחרונות עבודות הווידאו של פיטר גרינאווי, אשר ציור “קלאסי” משמש להן אנקול ויזואלי מרכזי.
2: דרור פימנטל, חלום הטוהר, עמודים 196- 195. הוצאת מגנס, 2009.