השגות המנוסחות בשפת התהייה

על ספרו של גדעון עפרת “אמנות מינורית – אמנות בישראל בשחר שנות האלפיים”

בשנות השמונים והתשעים נהג האוצר וחוקר האמנות דר’ גדעון עפרת להוציא בהוצאה עצמית ספרון שהוקדש לסוגייה מסוימת באמנות ובתרבות הישראלית. הספרונים שפורסמו כמעט מדי שנה, הודפסו בכמה מאות עותקים ונשלחו אל אנשי מקצוע מן התחום. בעשור האחרון איגד עפרת מבחר ממאמריו בכרכים עבי כרס, הקים וניהל את מרכז “זמן לאמנות” שפעל ברחוב מונטיפיורי בת”א, אצר תערוכות בחללים שונים (משכן לאמנות ישראלית עין חרוד, מוזיאון חיפה, בית אבי חי ועוד), וכתב מאמרים רבים לתערוכות וקטלוגים, אך לא הוציא עוד ספרונים חדשים. ספרו החדש “אמנות מינורית – אמנות בישראל בשחר שנות האלפיים”, יוצא אם כן לאחר תקופת שקט יחסי וניכר כי נכתב בתחושת נחיצות גדולה הנובעת מ”תהיה וחוסר נחת”, כדברי המחבר, בנוגע לנעשה בעולם האמנות הישראלי בעשור הראשון של האלף החדש. הספר שיצא לאור בחודש מרץ נכתב במהירות רבה. כמה רבה? מגזין ערב רב, שעלה לרשת בפברואר 2010, מוזכר בפרק העוסק במבקרי אמנות חדשים, וכמוהו גם מותו של הצייר מאיר פיצ’חדזה באותו החודש. זהו קצב עבודתו של עפרת, על מעלותיו ומגבלותיו. אלו וגם אלו אינן חסרות בספר.

גדעון עפרת (מקור התמונה)

נקודת המוצא של “אמנות מינורית” היא היובש – יובש אמנותי שעפרת מוצא בעשייה העכשווית והצעירה, ואינו עולה בקנה אחד עם שטף בוגרי בתי הספר לאמנות הנפלטים מדי שנה אל השדה, כמו גם עם הזיעה הניגרת על פני המחבר בעודו מכתת רגליו בין עשרות גלריות חדשות וצעירות, ביאנלות וירידים לרוב, כשהוא נתקל ב”עוד ועוד התקבצויות סתמיות של פרחי-אמנים, שמציעים למבטך כישרון סביר שלא בשל לאישיות אמנותית נוקבת, שלא ברא עולם ואשר התחברותם יחד נעדרת כל מסר”.
חרף אכזבתו החוזרת ונשנית של עפרת, מפעם לפעם הוא בכל זאת נתקל באמנות צעירה שמצליחה להלהיבו, אמנות שלמראה חש כי “אז, בין צייה לבוהו, אתה מגלה נווה-מדבר נדיר שבנדירים ואתה צוהל: הנה, סוף כל סוף אמן צעיר שעשה לך את זה! ואתה פורץ בתפילות הודיה לאל שהחזיר בך את האמון בעצמך ואתה יודע: לא, לא אתה הוא ההולכי בחושך ולא בך הפגם. ואז אתה חוזר ביתר שאת אל ארכיונך ואל פרקי שחרותך, בחרותך ובכרותך, עשתונות עברך, ואתה אומר: הרי לך טעם האמנות, תרתי משמע: הרי לך משיבי הרוח, תרתי משמע. ואתה שב ומפריח כנפיים, עד לצניחה הבאה”.

כפי שניתן להתרשם, הספר כתוב בלשונו הציורית והרווייה של עפרת, לשון עוטפת ומשכנעת שעשויה לגרום לקורא עצמו לפרוץ “בתפילות הודיה לאל שהחזיר בך את האמון”, אם לא באמנות עצמה, אז לפחות בכתיבה נהירה ומלאת תשוקה עליה. אולם אף שספרו של עפרת כתוב יפה ועוסק בתהיות יותר מאשר במסקנות, כמה מן ההשגות המופיעות בו נותרות תמוהות למדי גם אם נוסחו בשפת התהייה. כך למשל הוא מתאונן על היעלמות כתב היד האישי מיצירותיהם של אמנים רבים (כדוגמאות  מוזכרות עבודותיהם המגוונות של דורון רבינא, גיל שני ואחרים), כאילו מקורה של היעלמות כתב היד אינו טמון כבר בביקורת על המודרניזם שהתגבשה בעיקר בשנות השישים והשבעים של המאה העשרים (ביקורת שלא רק שעפרת עצמו היה עד להתרחשותה, אלא אף שימש כאחד ממתעדיה); הוא פוסח על הבחנות חשובות בין היעדר אידאולוגיה לאידאולוגיית נגד (בקשר למקומה ואי-מקומה של דמותו של נמרוד באמנות ישראלית בת זמננו); מבקש להציע ביקורת תרבות של העידן הדיגיטלי, ויוצר בניתוחיו סלט פילוסופי המאופיין באי היכרות מעמיקה עם המדיה הדיגיטלית וחוסר הבנה של מאפייניה ושל הפוטנציאל הגלום בה. תיאורי הסקס והמיניות בקרב בני ובנות הדור הצעיר מביכים ממש, והם מופיעים לצד ביקורת על “תרבות הצעירים” שאינה אלה וריאציה מעודכנת של קינת “זה נוער זה?” הנשמעת בכל דור ודור. קינה שגם עפרת, בן דור הבייבי בומרס שסיפור נעוריהם הוא סיפורן של שנות השישים של המאה שעברה, בוודאי שמע בשעתו מפי הוריו ומוריו.

מי שקרא עד כה בוודאי סבור שאין כל טעם להשחית זמן יקר בקריאת הספר הזה, אך לא כך הוא. “אמנות מינורית” הוא ספר מומלץ לקריאה, קודם כל בשל תנופת הכתיבה הסוחפת האופיינית לעפרת, כתיבה שגם אם ריבוי הציטוטים והשמות המופיעים בה עשוי לייגע מפעם לפעם, הרי שהיא ספוגה בידע, בתשוקה, באהבה, ברהיטות וברוחב יריעה שאין שני לו. אולם לא רק חדוות הכתיבה והקריאה מפעמות בספר הזה, המזכיר  מדי פעם טקסטים מרכזיים בביקורת תרבות שבדומה לספרון הנוכחי רצופים גם הם בשגיאות, סתירות והכללות תמוהות, ובכל זאת מצליחים לאפיין רגע קריטי. לא פעם נדמה כי עפרת אמנם מפספס כמה עצים אך היער הגדול נהיר לו, וחרף הטעויות ונקודות העיוורון הוא מבין היטב היכן נמצאת התרבות ולאן מועדות פניה. המקומות בהם חדות ראייתו של עפרת מגיחה הם דווקא המקומות בהם הוא זונח את העיסוק התיאורטי ופונה בחזרה אל נסיונו האישי ואל דוגמאות שאיתר בשטח. כך, ניתוחי הכלכלה המלומדים מתייתרים לנוכח תיאור חוויותיו כאספן בזעיר אנפין המגלה כי אם כדוקטורנט צעיר העובד במשרה חלקית בשנות השבעים יכול היה לרכוש מדי כמה חודשים יצירה לביתו, כיום, כשמצבו הכלכלי טוב בהרבה, הוא אינו יכול להרשות לעצמו לרכוש אפילו עבודות של אמנים בתחילת דרכם.

כאמור, ספרו של עפרת יצא בהוצאה עצמית מצומצמת ונשלח לדמויות נבחרות מעולם האמנות המקומי. גם אם כל המעוניין לקרוא יכול לפנות אל עפרת ולקבל את הספר, עדיין מדובר בצורת הפצה שמייצרת מסגרת מוגבלת מאד של בני שיח. בועז לוין סיפר לי כי במחלקה לאמנות בבצלאל למשל, כמה מהמורים שוחחו על דבריו של עפרת וציינו אותם בפני תלמידים, אולם אלו לא יכלו להשיב או לקחת חלק בשיחה מאחר וכלל אינם מכירים את הספר. מגבלות אלו אינן מוצדקות ונדמה לי שגם אינן תואמות את שאיפותיו של המחבר, מה שמוביל אותי לתהות מדוע הוא אינו פותח בלוג. עפרת מעולם לא היה חוקר מסורתי, ואין כל סיבה שיתחיל דווקא עכשיו לשמור על כללי הפרסום המחקרי הנהוגים בעולם האקדמי. במאמץ קטן והשקעה כספית זעומה יוכל להקים אתר שיאפשר לו להגיב על ענייני השעה ולפרסם מחדש מאמרים שכתב בעשרות שנות עבודתו ונקברו עם השנים בקטלוגים נשכחים. עם הזמן יגלה כי אלפי קוראים וקוראות מרחבי העולם מבקרים באתרו, משתמשים במידע האגור בו ומגיבים לדברים שקראו – מקצתם בהתלהמות אנונימית ואחרים בביקורות, השגות והצעות ענייניות שאף עשויות לסייע לעפרת לגבש את דבריו ולהשחיז את טיעוניו. חרף חששותיו והסתייגויותיו מן העולם הדיגיטלי, נדמה שדווקא עפרת בכתיבתו השוקקת ישתלב מצויין במרחבי הרשת, מקום שהוא עצמו תיאר כבית חם לכותבים דעתנים וזריזים, אינטליגנטיים ורהוטים המבקשים להפיץ את דבריהם ולקחת חלק פעיל בשיח האמנות והתרבות.