תנאי אי האפשרות

התערוכה “משתנה קבוע” של חיים אלמוזנינו, תמר הרפז וליאור ווטרמן, המוצגת בגלריה זומר, כוללת שלוש עבודות שונות ומקורה כישלון של עבודה משותפת. נדמה שזה אינו כישלון מקרי. בזמן הקמת התערוכה והצבת העבודות כבו האורות. החשמל נפל. כדי שהעבודות יעבדו יחד צריך היה להחליף את הפקקים בלוח של הגלריה. משהו בתנאים לא עבד. אפשר לדמיין בתמימות שהחלפת הפקקים בלוח אטמה את החלל. תזכורת לכך שאמנות מתחילה מוואקום.
התבוננות מהצד בתהליך מחזירה את הצופה לזיכרון הראשון בו נשרפת נורה. את הבהלה המתחלפת באכזבה. את ההתעשתות והפעולה – ההליכה לארון, הכיסא או הסולם, החולצה המתווכת בין היד לזכוכית הלוהטת. את הפחד המדומיין מהגובה, מהחום, מהחשמל. ואז את הנורה השרופה המונחת בידיים, עוד חמה. השאלה שפתרונה תמיד נשכח ואף פעם אינו מספק (מה לעשות עם זה? לשים בפח?) ואז לבסוף האור. מחדש. צריך לזכור את כל זה (מפסיקים למכור נורות ליבון בחנויות), אבל אחרי הזיכרון לזכור עוד שייתכן ורגע השריפה אינו קרע שרירותי וסופי.

פרט מעבודתו של ליאור ווטרמן "היקב"

האם יכול להיות שקול הפקיעה הפתאומי אינו הסוף שלך, אלא לידתה של הנורה? אולי זה הרגע בו אני מחסיר נשימה לטובת הנורה. כשהיא נשרפת אפשר לשמוע איך היא נושמת את נשימתה הראשונה; כשתנאי הוואקום – המאפשרים את הבעירה – מופרים, והאור נעלם כי הוא יוצא אל העולם. אולי זו ההתחלה כי הנורה בעצמה מסרבת לעבוד בוואקום, מסרבת לפנטזיה נטולת שאריות, נטולת שברים.

בעבודה “מערכות נשימה פתוחה” חיים אלמוזנינו עובד על הנורה ומוציא החוצה את החוט, את השריפה. זו שמבהירה שהדרך לזכור אינסופית: הוואקום לא נפרץ באקט של ניצחון, אלא משוחזר ומופיע שוב ושוב דווקא מתוך הפרתו. על מנת להציג (ולזכור) את הבעירה הפנימית של הדימוי, המעשה האמנותי מתכחש לוואקום. הוא מסרב לפנטזיית הפעילות בתוך ואקום ובמקומה פועל על הוואקום עצמו – מפר את תנאיו על מנת לשוב ולכונן אותו באופן עצמאי, אוטונומי, כמכשיר, כמכונה נושמת, מחוקקת – ושוב ושוב כושלת.
מכאן הכניסה אל התערוכה היא מראש אל תוך תנאי ואקום משוחזרים, מבולגנים. תנאים שההבדלים המכוננים אותם הופרו לבלי שוב, ומתוך הפרתם נוצר דימוי שלא ניתן לנתק מהמכונה המפעילה אותו.

נקודת המוצא לעבודתה של תמר הרפז (גילוי נאות: בת הזוג שלי) “לילה אמריקאי” היא הקרנה של נגטיב על פוזיטיב. שם העבודה מתייחס לטכניקה שאפשרה לצילום יום להראות כצילום לילה, אך בהקשר הנוכחי כדאי לחשוב על שני קצוות הדימוי כשני קטבי הזרם החשמלי. שחזור של תמונה באמצעות נורה בלבו של מקרן. לא על מנת ליצור קצר, אלא על מנת להוליך. חשמל שהופך לאור וחום ולתנועה. זו הליכה לילית פנימה, עם פנס אל הקרביים של הדימוי.
עם הכניסה לתערוכה מוצבת ברירה – האם להיכנס ולהסתיר, להיכנס ולהרוס? לכאורה עוד לא מאוחר להתחרט. אך הברירה מדומיינת: מהצעד הראשון, מהמבט הראשון, תנאי הוואקום כבר מופרים. אתה תמיד כבר בפנים, נקלעת בעל כורחך אל תוך הזירה, אל תוך התאונה, אל תוך השריפה. הנטייה שלך היא ללכת מהר, לגמור עם זה, הנשימה גם ככה קצרה. הליכה לבד בלילה תמיד שואלת מה יקפוץ עלי מהשיחים, מאחורי החומה, רק להגיע כבר הביתה ולסגור את הדלת. זו הליכה שחושפת את האופן שבו המבט תמיד (גם ביום, באור שמש מלא) רואה בשתי עיניים ולכן למבט תמיד יש גוף – אנחנו תמיד רואים בתלת-ממד, תמונה על תמונה. תמיד משהו מאיים להיווצר, להתהוות ולפרוץ. סבלנות עכשיו היא אומץ. היא מוליכה לחשיפה שקטה של ממצאים שתמיד היו שם מונחים בתמונות. החלל בגלריה נותן זמן, מאפשר פענוח שקט, הפרדה איטית, אמנם חלקית, אבל כזו המאפשרת זיהוי מספק, יקיצה מחלום.

תמר הרפז - לילה אמריקאי. מראה הצבה

“היקב” של ליאור ווטרמן משלים את תחנת הכוח שהוקמה בגלריה. הפקה של חשמל מבוססת הרי על יחסי עבודה שהוסדרו בכוח. כעת האלקטרון והפרוטון מסורסים, משנים את מינם, מתעבים ואף זוכים לקול משלהם: קולות גבירה ושפחה. הקול שגופו שבור לרסיסים הוא קולו של מחשב-על (בגרסה הנשית שלו המוכרת מסרטים כמו I,Robot), מסמן מזוהם שרצונו מתמצה בבימוי, ביצירה של תנאי צפייה נאותים, ברצון ליצור, ללדת בלי אבא. אל מולה מתייצבת אסיסטנטית “בשר ודם”, ייצור שלם אך לא אוטונומי, כזה שכל תפקידו להוות מסך (הקרנה אחורית) לפנטזיה של מישהי אחרת. נדמה שהכל מתכנס לשאלה מי לובשת את המכנסיים בבית? מריה הברברית אינה מעצבת אופנה (הפנטזיה אינה פריט לבוש גרידא); היא בפירוש רוצה להיות אמנית, במילים אחרות לייצר את התנאים הנאותים לזיון מוח. לשם כך האסיסטנטית הנאמנה (עבודה זמנית כמובן) נותנת גוף והופכת ליצירה עצמה. הגבירה והשפחה לא משחקות. כאמור, לא מדובר בחסכון בחיי אדם, אלא בהגדרה מחדש של מושג הקורבן, העבד-אמנית מקבלת בשקיקה עוד צ’אנס. ספק סיסי ספייסק (קארי) ספק שלי דובאל (הניצוץ), היא תצטרך להחליף את הפקקים בחביות והסוף המר ידוע מראש. פעם אולי חשבה שיש לה ברירה.

חיים אלמוזנינו - מערכת נשימה פתוחה (פרט)

*   *   *
אז לא עובדים יותר ביחד. כל אחד לעצמו. קהילה נוצרת סביב שריפה. וברוח הזו מנהל העבודה במפעל בו עבדתי (עבודה זמנית) היה אומר שעל שלושה דברים לא נמאס להסתכל: “אש בוערת, מים זורמים ומישהו אחר עובד”. העבודה רוצה להפוך את האש למים זורמים, גם אם העובד נעלם זה מכבר מהעין. חשוב להדגיש את הממד האוניברסאלי, את האקט הפוליטי. כל העבודה כתגובה לשימוש אינפלציוני במונח “פואטיקה” שהולך יד ביד עם קידוש הנעורים הפדופילי של העולם – במילים אחרות מה משמעותה של השאלה: “מה זה להיות אמן צעיר היום?” (אותה שאלה כמו “איך עושים חשמל”). אי אפשר להיות צעיר, יחד עם אי אפשר להיות אמן. ובכל זאת.