“לשמור על העולם זוהֵר”: ירושלים של מארק ינאי

“אנחנו אלה שאמורים לשמור על העולם זוהֵר” (ג’יימס הילמן)¹

“אנחנו משתעממים בעיר, אין בה עוד מקדש שמש” (איוון שצ’גלוב)²

בין מוני חשמל ישנים, מבעד לסורגים בדגמי צלבים ופרחים, מול מרצפות מעוטרות במבואות של בתים, שאור ואפלולית שוכנים בהם ביחד, מחפש מארק ינאי את נשמת העיר, את נשמת ירושלים. בדימוי הרווח של ירושלים “העיר העתיקה” היא מרחב קטן, תחום ומוגדר, מוקף חומה ומחולק לרבעים; מחוץ לו עיר החולין. אבל אפשר לראות את ירושלים גם אחרת. העיר העתיקה, עיר הקודש הירושלמית, מתפשטת ומתגלית גם בצידה המערבי, מחוץ לחומות. היא נמצאת במובלעות שונות, לפעמים בדירות מגורים או בגינות של בתים; בחצרות נסתרות ובשרידים של קיר. עתיקוּת העיר העתיקה אינה בהכרח עניין של זמן, של הצטברות שנים. גם בעיר שבתוך החומות יש אזורים לגמרי נטולי עבר, משופצים עד גועל. באומרי “העיר העתיקה” כוונתי למקומות בעיר שהצליחו לחיות בקצב שלהם לזמן ממושך מספיק כדי שנשמתם תתגלה לעין, ושתהיה מוחשית. כמו עץ שצריך זמן עד שהוא מופיע כיצור מרשים, או כמו שבגד מסוים או כלי קרמיקה צריך שישתמשו בו כך וכך שנים עד שיתגלו יופיו ואופיו, כך גם העיר.

ערכה של ירושלים הוא במקומות האלה. מי שיחפש את קדושת העיר ב”מקומות הקדושים” דומה למי שיחפש את חיי האדם רק באיבר אחד שלו. אלו מקומות שרובם ככולם קדמו לתקופה הישראלית. הם מעשי ידי מוסלמים, ארמנים ונוצרים יותר מאשר מעשי ידי יהודים. והם נמצאים לא במקומות שעל מפת התיירים, אלא – ואת זה מראים הציורים של ינאי – גם בחדרי מדרגות, בתיבות דואר ישנות, בחורשת עצים, וגם – בבני אדם. מבחינה כמותית הם “יסודות קורֶט”, שהם “היסודות המצויים בגוף האדם או ביצורים חיים אחרים בכמות זעירה ביותר, והנחשבים חיוניים לתפקודו התקין של הגוף” (מילון רב־מילים). כמו בביוכימיה, בלי המקומות האלו ירושלים הופכת לסתם עיר ענקית בעלת היסטוריה של אלימות. המקומות האלו, ואותם מצייר מארק ינאי, מקנים לעיר הזאת את ניצוצות חייה.

את הציורים של חללי פנים אצל מארק ינאי יש לקלוט בכל החושים, לא רק לראות. יש לרחרח את הספרים העתיקים ואת מרקם הדפים שידיים רבות דפדפו בהם ועברו על שורותיהם בכריות האצבע; יש לחוש בעור את הקרירות היחסית וגם לשמוע את אוושת הצל כשאתה עובר מיום ירושלמי חם אל תוך חדר מדרגות שקירותיו עבים, ומתיישב בסתר המדרגה להשיב את נפשך בבית זר. הצל המצטבר בפנים שומר משהו מאיכות הלילה, ושעת צוהריים מדלגת קצת לקראת שקיעה. בציור אחד לפנינו מרחב של מעבר, בין שער מימין ודלת פרטית משמאל. בין זה לזה מתרחשת הפוגת הציור. עץ לא נראה בחוץ נכנס, כמבקש לו בית, אל תוך חלל הביניים הזה, שולח רגל קדימה בדמות צילו המוטל פנימה; לעומתו, מוני החשמל ותיבות הדואר חושבים על העולם שבחוץ – מכתבים, זרם חילופין. כמה יפה שמוני החשמל דומים לתיבות המכתבים בצורתם, מכריזים בכך על קרבת המשפחה של מי שתפקידם הוא להעביר מהחוץ פנימה. והרי זה בדיוק מה שעושה הציור הזה. ראו את מלבן האור המוטל על הקיר, שעליו צללית של עץ. חוץ (שמש, עץ) ופְנים (קיר) חוברים כדי להעלות צורה: את המכתב הנשלח מהעולם הצייר רואה, מקבל אותו, מעביר אותו אלינו.

גם יצירי המודרניות והטכנולוגיה יכולים לגלות נשמה. תיבות דואר (חלק ממערכת תקשורת שלמה), מוני חשמל, טלפון בָּקֶלִיט ישן, אינם “עתיקוֹת”, אבל בציורים אלה הם כבר נכנסו אל תוך הזמן הגדול. הם לא תופעה של ההווה בלבד, אלא תופעה שצמחה בהדרגה, שנעשה בה שימוש; חפצים שאולי יותר מדור אחד של בני אדם השתמשו בהם, ולכן הם גדולים מאיתנו מבחינת קיומם בזמן. תחושה דומה אנו חשים מול עץ עתיק שניטע לפני הולדת סבנו, לפני ייסוד העיר. הדבר מעורר תחושת צניעות, לא קטנוּת. בטלפון הכבד הזה שוחחה סבתך עם סבתה. את המקטרת הזאת עישן דודך עוד לפני המלחמה הגדולה בארצות שלא ביקרת בהן. וגם אתה יכול לפטם את מקטרתו ולשוחח בטלפון. הנה כמה שורות מ”אלגיה על הסתלקות העט, הדיוֹ והמנורה” מאת זביגנייב הרברט,³ שתרגם מפולנית דוד וינפלד – שדיוקנו צויר בידי ינאי:

בְּקַלּוּת דַּעַת אָנוּ נוֹטְשִׁים אֶת בֻּסְתְּנֵי הַיַּלְדוּת

בֻּסְתְּנֵי הַחֲפָצִים

מַשִּׁירִים בְּנוּסֵנוּ כִּתְבֵי־יָד מְנוֹרוֹת שֶׁמֶן כְּבוֹד

הָעֵט

אֵלֶּה פְּנֵי מַסָּעֵנוּ הַמְדֻמֶּה עַל סַף הָאַיִן

תחושה אלגית כזו נוכחת מאוד בציוריו של ינאי, מפני שהוא ואנו יודעים שהמרחבים הירושלמיים המצוירים כאן ושרויים ב”מנוחת השקט” (בלשונו של עגנון) נמצאים על סף כליה בפני הסתערות יזמי המקרקעין ו”כוחות השוק”, ומי יודע כמה זמן עוד ייוותרו. אין המדובר רק בהחלפת סגנון מגורים אחד במשנהו, אלא על אפשרות של נוכחוּת שקטה ואף של קדוּשה בתוך העיר, ביום חול. אפשר לראות דוגמה לאפשרות הירושלמית האחרת, בציור של שיכונים בקריית מנחם, שיכונים המזכירים ספק חומת מבצר ספק מצבות קברים ענקיות. הדבר הצורני המאפיין את הבנייה הזאת – סימטריה נוקשה, גיאומטרית, של מלבנים ברוטליים – מופר בציוריו של ינאי שוב ושוב. אפשר לחוש עד כמה הוא אוהב סימטריה רק כשהיא מוּפרת – גם דלת סימטרית תהיה בציוריו פתוחה תמיד בצד אחד. אין זה רק עניין צורני, אלא עקרוני: הפרת הסימטריה היא ביטוי של חיוּת, של רגישות לחד-פעמי, של סלידה מהפומפוזי והמונומנטלי. המלבנים הגדולים והמכוערים של קריית מנחם הם ביטוי של אדישות אדריכלית לחיי הדייר, של הליכה אל הצורה הגאומטרית האידיאלית והמושלמת, שבאופן מפתיע אינה מצליחה להיות יפה, מושלמת ואידיאלית, רק מכוערת ומדכאת. את ציוריו של ינאי הייתי רוצה שיראו אדריכלים כדי לחוש כיצד נכון לגור, כדי שאולי יבנו כך שיוכל לבוא אדם רגיש כמו הצייר הזה, ולצייר בבתים מתוך שמחה. השאלה פשוטה: איזה צייר ירצה אי־פעם לצייר בחדרי המדרגות של הבתים הנבנים בימינו? ואיזה ציור יהיה אפשר בכלל לצייר בהם?

בבתים האחרים, הקרובים ללבו של הצייר, מכתבים נתחבו ונשלפו, יום אחר יום. נקישות הפח של המסגרת נשמעו שוב ושוב, ואבן השפה התנמכה מעט מדי יום ממשקל היוצאים והבאים עד שכיום היא שקועה מעט בצד שבו הדלת פתוחה. החשמל זרם והשעון האיץ סיבובו בחורף, כשבבתים הדליקו תנור. הזמן והשימוש מגלים את אופיים של הדברים, את נשמתם. מרחבי הנשמה של מארק ינאי נעשו בידי אנשים ונשים שהיו רגישים לאפשרות כזאת של מרחב, מקום וחפצים; יוצרים שנשמו את המרחב הזה בעולמם והעבירו אותו לאחרים. זהו עולמם של בעלי מלאכה – יוצרי אריחים מעוטרים, כלי בית, מקטרות, מפרזלי סורגים ודלתות. יש ערך לרצפה מעוטרת ולסורג ברזל דקורטיבי לא פחות מאשר לציור במוזיאון או על קיר הבית. אולי יותר ערך, מפני שאת המרצפת שעליה אתה דורך אתה רואה כל יום, לא פעם בתקופה. יש ערך בהליכה על רצפה פורחת, ויש ערך לסורג המדבר בשפת הצומח. כשמארק ינאי מצייר את המרחבים האלה הוא גם מבקש את הרגישות הזאת בעולם האמנות, בציור. רגישות הנובעת מתחושת היד ומחום הלב, ולא מרעיונות הרוח או האופנה האמנותית.

חטיבות שלמות של האמנות העכשווית נדמות לי כאילו נעשו בידי אמנים חסרי חוש מישוש, חוש ריח, חוש טעם וחוש שמיעה (במיוחד חסרי חוש לשמיעת דממה). כאילו נותרו לאמנים אלו רק המחשבה השכלתנית והעין המתבוננת. נדמה שאת השראתם של אמנים רבים היום מעוררת הקריאה בכתבי הוגי רעיונות יותר מאשר מארג של שטיח הפורש עיגול־פרח והקורא למישוש, לישיבה על גביו, שטיח שיַקנה לך חום ותחושת בית בימות החורף, כמו אש באח. ממה אפשר ללמוד יותר: מעיון בספרי תיאוריה וביקורת, או מעיון בספרים סגורים דווקא, המיועדים ל”גניזה”, שבהם סימניות, שמסמנות לקורא (שלא יהיה) מקום מיוחד בספר?

סקירת נופי ירושלים של מארק ינאי תגלה שבכמה מהם פועלים שני כוחות: כוח עילוי וכוח עומק. בציור אחד הברושים עולים מן הגג כלהבה; העץ עצמו מרחף באוויר, כמו נטול שורשים וקרקע, משהו שבין עץ לציפור. בציורים אחרים מתקיימת שיחה בין עבר להווה, שיחה שכמו מורידה את העיר למטה, אל העבר: כיפת האבן של ימק”א משוחחת עם השמשיות, כמו דינוזאור המשוחח עם ציפורים צהובות שנחתו לרגע לידו; בית על פני הקרקע משוחח עם בית בתוך בור סמוך. אלו ציורים שבהם לעיר יש לפחות שני צדדים נסתרים – אחד מהם קשור בממד שאפשר לכנותו רוחני (להבות הברוש) ואחד שקשור בעבר ובעומק. בכמה ציורים שני ממדים אלו מתמזגים: כך למשל בציור ספרי הגניזה הנזכר, שצויר בבית מדרש בשכונת בתי ראנד: הספרים הללו, כ”כלים” של כתבי קודש, הם עניין שברוח; אך כחומר (נייר ישן, דבק כריכות) הם כבר חלק מן הגיאולוגיה של העיר, מרוּבָּדים בגומחתם כשכבות קרקע.

עומק העבר הירושלמי קשור למבט אחר בעבר שיש בציורים רבים של ינאי: העבר של תולדות האמנות. באחד הציורים יש, בהעמדה אחת, גלויות ציורים (אגון שילה, פול קלה, לאוניד בלקלב, אורי רייזמן ואחרים) וכלים פשוטים השואפים להיות מעין “טבע דומם” של מוֹרנדי.

בציור אחר, המתאר ארוחת בוקר, מקולף לימון באופן מסולסל כקפיץ (קולט אור שמש, נספג ומזהיב, הופך לשמש קטנה חמצמצה על השולחן) כדרך שאנו מוצאים אצל ציירי הטבע הדומם ההולנדיים (וילם קאלף ורבים אחרים). גם נוכחותו של שארדן בולטת בכלי המתכת ובמקטרות. אין הכוונה כל כך לציטוטים ישירים של ציורים, כמו לתחושה שהמרחב הביתי היומיומי חי בהשראת אמנות העבר. שאורו של מורנדי זוהֵר בחיי היום־יום, גם כשמדובר בשולחן פורמייקה ועליו קרטון חלב, קומקום, כלי סוכרזית וכעכים מלוחים. שאפשר לשבת מול ארוחת הבוקר ולראות ציור. עובדה.

ציורי הדיוקנאות בתערוכה משתלבים בה היטב מפני שגם האנשים והנשים המצוירים – אלו שאני מכיר לפחות – הם חלק מן הנוף, מן המקום, ולכן גם חלק מקדושת העיר. תרגומיו של דוד וינפלד שנזכר, שיריה של חדוה הרכבי ופניו של יוסל ברגנר, שאומנם אינו ירושלמי אך יכול היה להשתלב בה (הוא חי תקופה מסוימת בצפת), ואחרים. אלו אנשים ונשים המגשרים בחייהם בין עולמות, אנשים ונשים הנושאים בלבם ומעבירים אלינו ממד של עומק ושל דמיון וחלום.

אם נחזור למבואות ולחדרי המדרגות של מארק ינאי, הרי שאלו מקומות כאלו בדיוק: מקומות של הפוגה, של דמיון, של דממה, של חלימה. אינך צריך לנסוע לבית מלון ואפילו לא להיכנס לבית קפה או לגן כדי למצוא את הדברים האלה: קח תרמוס מהבית ומצא חדר מדרגות ירושלמי שאינו נעול באינטרקום מזמזם, ושב קצת על המדרגות בפנים, בחצי אור וחצי צל: ראה את האור הבא מהחוץ, את צבעי תיבות המכתבים, השונות זו מזו, את המפה המאגית המצוירת על אריחי הרצפה, ראה את הדלת משתקפת ברצפה הזו כמו במראָה, שמע את הרוח באורנים שהרוח עוברת בהם ואת ציפורי הצל. הנה, כך למשל “שומרים על העולם זוהֵר”: אין זה זוהַר מיסטי שלא מן העולם הזה; אין זה זוהר של ראווה ותהילה, אלא זוהר של רצפה פשוטה, באור פשוט, בוהקת כאילו אור נוזלי נשפך עליה. דמיין את תנועת עיתוני הערב והמכתבים (כמה נייר, כמה מילים!) בפתח התיבות הממתינות בנאמנות, כאלֵי בית, יום אחר יום, לְבוא בשׂורת הדוורים. הרי זהו מקום שאפשר לשבת בו ולכתוב את האודיסיאה. ולפחות שיר.

אנחנו (בני האדם) יוצרים מקומות עם נשמה והם מחזירים לנו באותה מטבע; ואז, אם אנו מגיבים להם בשיר או בציור אנו ממשיכים את השיחה, מגבירים אותה, מאפשרים לה להימשך עוד. נדמה לי שזהו הנושא וגם האפקט של ציורי התערוכה הזו.

הפסיכולוג ג’יימס הילמן (1926–2011), שמדבריו ציטטתי במוטו, הִרבה לכתוב על העיר ועל נשמתה, כחלק ממחשבתו על המושג העתיק “נשמת העולם” (“אנימה מוּנדי”) ויחסיה עם נשמת הפרט, החש בזמננו על פי רוב מנותק ממנה, ולמעשה כופר כמובן מאליו בקיומה. אחת מהצעותיו הפשוטות והיפות היא לדמיין עיר כמקום שנועד לנאהבים ולראות אם אנשים מאוהבים ירצו להסתובב בעיר כזאת.⁴ מה רוצים אנשים מאוהבים מעיר? קניונים? חניונים? תיאטראות ענקיים? מחלפים? אולי גם יש נאהבים כאלה, מי יודע, שיעדיפו לצאת למסע קניות בקניון. ואולי כמה מהם יעדיפו לשבת ביחד בחדרי מדרגות כמו שמצוירים כאן? או בבתי קפה קטנים, בחנות ספרים קטנה, ללכת בסמטה ולא ברחוב המסחרי, לשבת על ספסל שקט? יש עוד מקומות כאלה בירושלים. רק אם נַקנה נשמה לעולם, יהיה עולם לנשמה.⁵ דהיינו, רק אם נכיר ביכולת של המרחב להיות בעל נשמה וניצור ונדמיין אותו ככזה, נוכל לקבל מרחב שיש בו נשמה כזו. זה מה שמציעים הציורים בתערוכה הזו, במיוחד חללי הפנים של חדרים ומבואות.

מנגד, אם נגדיר את העולם כ”חומר מת” או כ”סתם רקע”, בל נופתע שאדריכלים ובוני עיר יפיקו מרחב סתמי, משעמם ואף מרתיע; מרחב שההולכים בו יעדיפו לנעוץ עיניהם בטלפונים סלולריים בעודם הולכים ברחובות. הציורים האלה מנסים לראות אפשרות אחרת של עולם, ולראות אותה מבפנים לפרטיה: איזה אור נכנס אל מקום כזה? אילו רהיטים יש בו? איך נראית ארוחת בוקר בו? איך נראית תיבת המכתבים? מה אומרים כלי האוכל? בעקבות דבריו של המשורר והוגה האומנות היפני סוֹאֶטסוּ ינאגי (1889–1961) אפשר לומר שהכלים בציוריו של ינאי הם “כלים נעדרי שאפתנות”, כלים שהמשתמשים בהם “כורתים איתם ברית” שתוכנה: “ככל שהחפץ יהיה יותר בשימוש, כך הוא יהפוך ליפה יותר, וככל שהמשתמש יעשה בכלי שימוש רב יותר, כך הכלי יֵאָהֵב יותר”.⁶

אין די בבנייה לאור האידיאלים של “הרוח”, אומר הילמן. מבנים גרנדיוזיים כמו קתדרלות, מוזיאונים, מונומנטים והיכלות – אלו לבדם לא מאפשרים תחושה של נשמה בעיר ושל נשמת עיר. ירושלים משופעת במבנים כאלה – מבית הכנסת הגדול ועד בית המשפט העליון, מהיכל הכנסת ועד מוזיאון ישראל, מגשר המיתרים ועד קמפוס האוניברסיטה העברית בהר הצופים. גם למקומות כאלה יש נציגות בציורי הנוף של ינאי, הוא בלי ספק מכיר בקיומם, אבל הוא לא מצייר אותם מבפנים. אין זה מפתיע. ירושלים הפומבית אינה מוכחשת אך נמצאת בציורים אלה ברקע. היא אינה מראה את פניה באופן אינטימי כמו הדירות והמבואות. אם נשתמש בלשונו של הילמן, ציוריו של מארק ינאי מצויים ב”שיחה אינטימית מתמשכת עם החומר”⁷, ובאופן ספציפי עם החומר של ירושלים. פשטותם הישירה מבטיחה כי הם “התעלו לדרגה של היומיומי”, ולכן יש להם ערך שימושי,⁸ בכך שהם מראים לנו מה עוד נותר מנשמתה של ירושלים, מה ייחודי בה ולכן חשוב, לאן לא כדאי להוביל את העיר הזאת, מהו קנה המידה הנכון עבורה.