שירת העצמות

אי-אפשר להתעלם מגופו של פסנתר – הגדול במשפחת כלי הנגינה, ספינת האם של ההלחנה והביצוע למן תקופה הקלאסית ואילך. צליליו מתפרשים על פני שבע אוקטבות ויותר, ונשלטים באמצעות 88 קלידים. פסנתר הוא הזמנה לפעולה. הקלידים ערוכים זה לצד זה, לבנים ושחורים, רק מחכים לגוף שיחבור אליהם. קשה להתאפק; כמעט כל מי שעובר על פני פסנתר פתוח נכנע לפיתוי. הלחיצה הפשוטה באצבע מניעה את הפטיש שהולם במיתר המתוח. תיבת התהודה הענקית מעצימה את התנודות, יוצרת את הצליל. הפסנתר הוא חיה עצומה, פלאית ומאולפת. אפשר לשלוט בה בקצות האצבעות.

אמנית הסאונד מאיה דוניץ מזמנת לנו מפגש עם להקת פרא של פסנתרים. אלו פסנתרים שבורים והרוסים, שקובצו ממקומות שונים בעולם אל חלל שבו הם משוחררים מהיותם, ונעשים לחיות. גופו של כל פסנתר הוא פרט בלהקה. יחיד בעל אופי משלו בקולקטיב.

הצליל שמייצרים הפסנתרים אינו נסמך עוד על הפטיש המכה במיתר. תחת זאת הוצמד לגופו של כל פסנתר מרעד (ButtKicker). הפרטים בלהקה מקבלים אותות ממחשב יחיד, והמרעדים המוצמדים לגופם כאלקטרודות מתרגמים את האותות לתנועות שמרעידות את המיתרים ומהדהדות בגופי העץ הגדולים. המוסיקה שנוצרת כך משוחררת מהמשטר הטונאלי המקובל. היא מורכבת מצלילים חסרי היררכיה ומרכז קבוע, שאינם מתלכדים לכדי תבנית שאפשר להיאחז בה. הצליל הוא הדף התדרים באיברי הפסנתר, והוא מהדהד בגוף העץ הגדול, התשוש. הפסנתרים נוהמים, שואגים, מגרגרים, חורקים ושורקים. קולתיהם נעים זה לעבר זה ומתרחקים זה מזה חליפות בניסיון עקר להגיע לנקודת אמצע בלתי אפשרית.

קולותיהם חסרי מתאם צלילי. אין שם מדרגות הרמוניות או צלילים דיאטוניים. אין מאז’ור ומינור, רק הרמוניה שהיתה לכוח טבע. לפנינו פסנתרים שאינם עוד בני תרבות. אנחנו שומעים אותם דרך האוזניים, אבל גם דרך הבטן והגוף כולו. אלו צלילים משישים.

מרחב הרמוני, תהליך הגמוני

נדמה שהפסנתר היה כאן תמיד, כמו המוסיקה עצמה, אך למעשה הוא המצאה מאוחרת, מראשית המאה ה-18. הפסנתר הראשון, שתיכנן ובנה ברתולומיאו כריסטופרי, אוצֵר כלי הנגינה של משפחת מדיצ’י, שינה את פני המוסיקה המערבית לעד. המנעד הרחב, מערך התווים שנפרש בשחור-ולבן בצורה כה נוחה וזמינה ויזואלית, היכולת לשלוט בעוצמת הצליל באופן אינטואיטיבי, באמצעות עוצמת הלחיצה על הקלידים – כל אלה הפכו אותו לכלי הנגינה המושלם. אלא שהבטחה אחת של הפסנתר מיאנה להתגשם, והיא ההבטחה של מעבר חלק בין סולמות בניגון אותה המנגינה (טרנספוזיציה). הצלילים לא עשו כמצופה מהם; פסנתר מכוון להפליא בסולם אחד צבר זיופים בסולמות אחרים.

כדי להבין את עומק הבעיה יש לזכור שמרווחי הצליל המניבים את הסולמות המוזיקליים השונים נשמעים לחוקיות המתמטית שגילה פיתגורס (לדוגמה, יחס של 2:1 מניב שוב אותו תו, רק באוקטבה אחת גבוה יותר מן המקור). כל מיתר של גיטרה או כינור יכול להניב תווים רבים ושונים, כשמיקום אצבעו של הנגן על המיתר הוא שיקבע את גובהם. בפסנתר, לעומת זאת, כל קליד מאפשר להפיק תו אחד ויחיד. לכן צריך לקבוע את היחסים בין צלילי הפסנתר מראש – ולעשות זאת באופן שיאפשר לנגן כל תו ותו.

מתברר שזה לא לגמרי אפשרי. אם ננסה לכוון את הפסנתר על פי היחסים הפיתגוראיים, הכוונון יעבוד בסולם אחד – אבל לא באחרים. ההפרשים ילכו ויצטברו, ויצירה שאפשר לנגן בפסנתר כזה בסולם לה לא נוכל לנגן בו בסולם אחר בלי להיתקל בסטיות צליל טורדניות.

הפתרון שנמצא נשען על רמאות גרידא: במקום לדבוק במרווחים הפיתגוראיים, ה”טבעיים”, הוחלט לבחור בפרדיגמה מלאכותית ולחלק את האוקטבה ל-12 מרווחים שווים בתכלית. ההקפדה על המרווחים הפיתגוראיים הומרה ביכולת לבצע טרנספוזיציות.

כך בא לעולם הכוונון המושווה, שמאפשר לנגן על פסנתר מלודיות בכל סולם, אך במחיר זיוף קל של כל תו ותו. אמנם מדובר בסטייה קלה, כזו שהאוזן האנושית אינה יכולה להבחין בה, אך יש לה השפעה מכרעת על הצלילים העיליים שנוצרים מאליהם מתנודות המיתרים ומעניקות לכלי הנגינה את ה”צבע” הייחודי לו. בכוונון פיתגוראי, תדירויותיהם של הצלילים העיליים הן כפולות שלמות של התדר היסודי עד אינסוף – אך  מרגע שהוחלט להשתמש בכוונון המושווה, הנסמך על החלוקה המתמטית הנחרצת, נגדעה הסדרה. ההרמוניות העיליות הדקות נשמטו בצד הדרך. המוסיקה הוכנסה לסד בצורת פסנתר.

הכוונון המושווה הכתיב, למעשה, את אופיה של המוסיקה המערבית. מאותו רגע ואילך ניתן היה לכונן מערכת חוקים עקבית וסימטרית, עולם סדור ושטוח שהולבש על מציאות מורכבת ממנו. כך זכינו לקלידים המסודרים באופן מושלם: ממשק משתמש נוח שמאפשר לא מעט, אך תוחם את המשתמש עצמו בגבולות נוקשים, כדרכו של כל ממשק משתמש.

נצחונו של הכוונון המושווה היה לפיכך שיאו של תהליך רציונליזציה. תהליך תכליתי.

אין זה מקרי שהכוונון המושווה זכה למעמדו הרם דווקא בזירת ההגמוניה התרבותית של הקפיטליזם. אתוס החופש היצירתי של התקופה הרומנטית פגש בסטנדרטיזציה שהיתה משאת נפשה של המהפכה התעשייתית, ומפגשם תחם את גבולות המגרש המוסיקלי לדורות הבאים. התוצאה היתה עושר מוסיקלי עצום, שהביא לכמה מפסגות היצירה האנושית, אלא שזו אינה רק היסטוריה של עושר – זו גם היסטוריה של ריסון. של הצרה.

מה ממתין מחוץ לגבולות הטריטוריה שגבולותיה המלאכותיים נתפשים כיום כטבעיים ומובנים מאליהם? מה באשר למערכות יחסים לא מתונות, לא מכווננות, צורמות, משוחררות?

להקות פרא

פסנתרים הם לרוב בריות יחידניות. על פי רוב יימצא כל אחד מהם בדד בסלונו או בחדר החזרות, באולפן או באולם התזמורת. אך כעת היו הפסנתרים לקולקטיב. לא עוד זרים, כי אם להקה. עדר. פסנתרי הפרא של דוניץ הם ממותות קדמוניות שנוהמות זו עם זו.

עם שותפה, מעצב הסאונד דניאל מאיר, דוניץ שולחת אליהם באמצעים דיגיטליים פעימות (pulses) שמפעילות את הדחף (impulse) הכמוס בגופי העץ האנלוגיים. האות הוא ראשית הרעד, הגוף מגיב לרעד, וכך נוצרת מוסיקה עתירת דקויות של עוצמה ושל תדרים.

גילם של הפסנתרים ניכר בהם. ניכרים בהם סימני השימוש, הטלטול, הלחות ושינויי הטמפרטורה. ציפוי הקלידים האקרילי מצהיב, סדוק או נעדר כעור שהתקלף. גם בשר העץ חשוף. מקומות שהבהיקו בעבר נותרו עמומים או מתקלפים. סימני מזיקים דוגמת עש ומכרסמים מנקדים אותו כצלקות וככתמי שמש. קורוזיה אטית ונחושה מנקדת ומעכלת את מיתרי המתכת. ההתייבשות וההתכווצות חרצו קמטים וסדקים בגופים היגעים. המנגנון שחוק. רק המספר הסידורי וסמל היצרן משמשים עדות, הד קלוש לזמן שבהם היו הפסנתרים מנגנים. נדמה שכעת הם אחוזי שַׁתֶּקֶת. יש משהו מכמיר לב בפסנתר שאינו יכול לנגן. התקבצותם של כמה מהם במקום אחד משווה לחלל מראה של שדה קבורה לחיות קדמוניות.

החיות הגדולות והפגומות משילות מעליהן את שימושן ואת זהותן היציבה. הן מתרחקות מהקבוע ומבכרות על פניו את המשתנה, את הפוטנציאלי. הקבוצה כולה נעה מאחדות למורכבות, מארגון לאנרכיה. סדר הדברים אינו יכול עוד להכיל אותם, הם מערערים על מערכת הכוח שבמסגרתה ולמענה נוצרו. הפסנתרים מתמסרים לגלים המשודרים אליהם וזורמים בעצמותיהם. תם זמנו של הפסנתר המאולף. במקומו ניצבת להקה בלתי צפויה, בלתי נשלטת. זהו זמנו של החריג, המודר והמושתק. טווח התנועה המותר אינו אפשרי עוד, ועל כן לא נותרה ברירה אלא לפרוץ ממנו החוצה. כוחו של ההיגיון אינו יכול לנחשול התשוקה. משוחררים מאילוצים של כוונון מתמטי ושל סדר נורמטיבי, הפסנתרים נחלצים גם מעריצותו של הנורמלי. הם יוצאי הדופן, השוטים, הפלואידיים, הלא-מקובלים. הם הסוטים מן השיטה. פגימותם אינה עוד דרך ללא מוצא, אלא חומר גלם. כלי שניתן לפרוץ בו דרך חדשה.

הפסנתרים שתרבותם נפשטה מהם מקבלים כעת הוראת רטט היישר מן האוויר. גלי הקול מתפשטים מתיבות התהודה אל חלל התצוגה, מהדהדים בין קירותיו וצוברים עוד ועוד שכבות של צלילים עליים.

המפגש הראשון עם שירת הפסנתרים עלול להיתפש כמאיים למי שמורגל בתריסר חצאי טונים סדורים. הוא עלול להעביר בגוף רעד לא-רצוני. אלא שההליכה בין הפסנתרים כמוה כהליכה בזרם מים: ההתנגדות לא תועיל, רק תפעיל על ההולכים כוח לא רצוי. אם נרפה, כשם שעשו הפסנתרים עצמם, נצליח גם אנחנו להיסחף בדינמיות של הלהקה, לווסת את פעימותינו לפי פעימותיה, להיות חלק מתנועתה. נוכל לגעת בפסנתרים, לשבת ולשכב עליהם, לגעת בצליל ולהניח לו לעבור גם דרכנו.

זו הזמנה להיזכר בכך שהצליל הוא תנועה בחומר, ושכל הפרטים בלהקה יכולים לקחת בה חלק ולשיר יחד. כוחה של הלהקה הזו נסמך על ייחודו הבלתי מתקהה של כל פרט.

זו תנועה שעוצמתה בשוליים.

גם בעצמות יבשות יש שירה.