תלוי מקום – יהודית שלוסברג יוגב

 הציגי את עצמך ואת החלל שאת מנהלת.

שלום, אני יהודית, אני אמנית, אוצרת עצמאית וכותבת. למדתי אמנות במכללת תל-חי ואוצרות במרכז לאמנות עכשווית בתל אביב, אם כי אפשר לומר שבית הגידול האמנותי שלי היה ועודנו מרכז “מעמותה” של קבוצת סלה-מנקה בו פועלים אמנים ירושלמים מדהימים.

כאוצרת עצמאית הייתי מעורבת בעשור האחרון בסצנת האמנות הניסיונית בירושלים, ניהלתי אמנותית פרויקטים מורכבים ומגוונים שבבסיסם מחקר אמנותי ייחודי, ליווי תהליכי עבודה של אמנים להפקת יצירות מקור והתרחבות מושג האוצרות למחוזות של עירוניות, פוליטיקה ונרטיבים דתיים. ואז אחרי כמעט עשור של עבודה ברחבי העיר, עם הרבה מגופי התרבות שפועלים בה, יזמנו לפני כשנה וחצי, יצחק מזרחי שהוא חבר טוב ושותף לעשייה ואני, את הקמת מרכז ענאנה – אמנות עכשווית, טבע ומחקר בעין יעל (יצחק הוא אמן ואוצר שיזם, מנהל ואוצר בשיתוף את ״קופסה שחורה״, יוזמה עצמאית שהתמסדה כגלריית רחוב וכפלטפורמת קבע לתצוגה במרחב הציבורי בירושלים).

מרכז ענאנה הוא מרכז אמנות עכשווית שמוקם בימים אלה בתוך האתר הארכיאולוגי עין יעל. למעשה, ה״חלל״ של המרכז הזה הוא החוץ; הטבע. זה מרחב מדהים של 60 דונם שנמצא בקצה נחל רפאים ליד תחנת הרכבת של מלחה, ובו בוסתני עצים המכילים מאות עצים מעיין, ניקבה, שרידי וילה רומית עתיקה, פסיפס, חמאם עתיק, טרסות וציפורים. לאורך השנה וחצי האחרונות יצחק ואני חוקרים את המרחב הזה ומנסים להבין אותו ביחס לאמנות עכשווית וביחס לאפשרות לחזור ולהתייחס לטבע כקרקע פורייה ליצירת תרבות חדשה. למרכז יש שלושה ענפים וכרגע אנחנו עובדים על שלושתם במקביל:

1. גן שבילים – מרחב תצוגה לאמנות עכשווית בטבע
2. סדנאות אמנים
3. אירוח אמנים בבקתות ייחודיות במסגרת תכניות שהות אמן.

איך נולד החלל ואיזה חלל הוא בא למלא?

בספטמבר 2019, במסגרת פסטיבל “מקודשת“, יצחק ואני אצרנו פרויקט בשם “מבדדים” (“בקצה השביל”). הפרויקט עסק, רגע לפני שהבידוד נכנס בעוצמה לחיינו, בהתבודדות במרחב העירוני ודן בה כפעולה אקטיבית של חיפוש אחר קיום מנטלי אחר. הפרויקט הציע לקהל הרחב מקומות להתבודדות בירושלים. בכל אתר שכזה יצר אמן עבודת אמנות תלוית-מקום (site specific), המתייחסת לגיאוגרפיה/היסטוריה/פוליטיקה של המקום וממוענת לצופה בודד. בחירת המקומות הייתה פרי של מחקר קצה. במשך חודשים שוטטנו בירושלים בחיפוש אחר ה”מבדדים”, והשיטוט הוביל אותנו אל סף העיר, אל המקום שבו העיר העכשווית והמוכרת נגמרת וירושלים קדומה ופראית של שכבות ותפרים מתגלה.

אחת העבודות בפרויקט הייתה העבודה ״בטן הלווייתן״ של הגר גורן וניר יהלום. העבודה התקיימה בתוך מערה עמוקה מימי בית שני, בגן העצמאות בירושלים. הצופה המתבודד נכנס למערה לבד. למטה, בעומקה, חיכה לו כיסא מואר אליו חובר חיישן נשימה. כשהצופה התיישב על הכיסא החיישן ניטר את נשימתו. קצב הנשימה הייחודי של הצופה הפעיל והשפיע על מערכות הסאונד והתאורה במערה. היה זה מעין מופע נשימה לצופה בודד ה״מנשים״ את עומק האדמה ומונשם על ידה בה בעת. הפרויקט בעין יעל נולד כהמשך של אותה חקירה של יחסי תודעה בין אדם למקום ולטבע, חקירה שעוברת דווקא דרך מרחב העיר ושיטוט בקצוות שלה. למעשה כבר מספר שנים שאני חווה את הנושא של טבע-תרבות כנושא עם איכויות מיתיות.

הנושא הזה – טבע-תרבות – מעלה קודם כל, כמובן, את העניין האקולוגי. אנו עדים לרגעים עוצמתיים בהם הטבע מסרב להיות מתורבת ומנוהל, מחזיר עשן תחת עשן, מאיים להשתלט בפראות חזרה על הציוויליזציה ששולטת בו באמצעות ייצור, הפקה, פליטה וזיהום. אבל יותר מהנושא האקולוגי מרתק אותי משחק הכוחות טבע-תרבות, שהעסיק את האדם מאז ומעולם. מבחינתי זה רגע מרתק בעידן האנושי, בו שוב מתערערים היחסים בין טבע לתרבות וכתוצאה מכך מתערערים גם מקומה ותפקידה של התרבות בכלל.

אז אמנם המציאות היומיומית של העולם בשנה וחצי האחרונות מצביעה על מחלה, אך כמו שאמר דייויד הנרי ת’ורו: “יש אפילו צורות של מחלה המנבאות צורות של בריאות”. המגיפה שפשטה בעולם נתפסת בעיני כצורה של מחלה המנבאת צורה של בריאות בדמות עצירה, התכנסות, מקומיות וגם קריסת מערכות פוליטיות, כלכליות, חברתיות ואישיות. החלל שהמקום הזה בא למלא קשור מאוד למחקר ולניסוח היחסים האלה בין טבע לתרבות.

בהקמת המרכז הזה אני רואה את תפקידנו כשותפים בעיצוב צורתה של הבריאות, כלומר ביצירת אלטרנטיבות תרבותיות מרפאות ומחיות בתוך משבר. זו יוזמה שרוצה להציע מענה לחולי ואפשרות אחת מיני רבות של ריפוי.

חלל נוסף שהמקום הזה מנסה למלא הוא התמודדות עם סוג של ניתוק שאני חווה בשנים האחרונות בעת המפגש עם שדה האמנות ובמיוחד האמנות הפלסטית. לתחושתי, במקרים רבים השדה הזה הולך ומתנתק ממרחבים של חיים וככזה הוא הולך ומאבד את זכות קיומו. בספרו, שנקרא “ברגל”, כותב דיויד הנרי ת’ורו: “עיירה ששוכנת בסמוך ליער-עד ואדמת בראשית מרקיבה תחתיה – יישוב אשר כזה עשוי להצמיח מתוכו לא רק תירס ותפוחי אדמה, אלא משוררים ופילוסופים שחזונם יזהיר לדורות הבאים”. אני חושבת שקיימת בכולנו איזו כמיהה דחופה ליצור מתוך מרחבים של חיים, של חברות, מתוך שייכות למקום ובקרבה לטבע, ועין יעל על סמיכותה לעיר ועל שלל היוזמות שהולכות ומתפתחות בה לאחרונה בתחומי טיפול, קהילה, ידע ותרבות, היא מקום שמזמין עשיית אמנות חדשנית מתוך חיבור.

איך פעלת השנה? איך הקורונה השפיעה עלייך?

מה שמעניין הוא ששנת הקורונה הזאת הייתה עבורי אחת מהשנים העמוסות בחיי. אמנם על הקמת המרכז התחלנו לעבוד כחצי שנה לפני פרוץ המגיפה אבל ככל הנראה דווקא היא נתנה לתוכניות משנה תוקף ודחיפה קדימה. אז במהלך חודשי הקורונה (והרבה בזכות המחלקה לאמנות והרשות לצעירים בעיריית ירושלים שזיהו ותמכו ברעיון ממש מראשיתו) התחלנו לעבוד פיזית במקום. לאורך כל החורף שיפצנו מבנה אבן מדהים ששימש כסדנאות תצוגה של מלאכות עתיקות והכנו אותו כתשתית לסדנאות אמנים פעילות. יריב בונו הבנאי-אמן הוא הרוח והידיים מאחורי השיפוץ המדהים הזה שכולו נעשה מחומרי המקום ובעבודת יד נדירה, ואני (בהיעדר משאבים וכוח אדם) הייתי הפועל השחור. חפרתי תעלות, סחבתי מריצות, הוצאתי מסמרים וקבלנתי את השיפוץ. זה היה מהלך מרגש וקשה בו זמנית, הזדמנות להיקשר בזיעה ובמאמץ למקום מתוך מחויבות לחלום שלא ברור אם יוכל להתממש.

חוץ מזה במהלך השנה הזאת ואחרי הרבה שנות נדודים משפחתי ואני קנינו בית (ישן ומוזנח שדורש שיפוץ) ככה שאפשר לומר, בגדול, שהקורונה גרמה לי לעניין רב בחלונות בלגיים, אריחי בטון ורצפות עץ ולהבנה (מסוימת) בענייני טיח לבן, צינורות פקס ותעלות ביוב. אני שוקלת הסבה מקצועית.

מי היית רוצה שיבוא לבקר? (אפשר לציין שמות של א.נשים ספציפיים, חיים או מתים)

תראי, אתר עין יעל על אף קרבתו לעיר ועל אף שנות קיומו הרבות הוא מקום שנעלם מהתודעה הירושלמית. אז האמת היא שיותר מהכל הייתי רוצה שפשוט יבואו לבקר בו אנשי העיר: שכנים, אמנים, חברים, שוחרי אמנות, ילדים, משפחות, שהמקום הזה ייפתח בפניהם תודעתית וגם פיזית. בדמיוני אני רואה את המרחב הזה, בעתיד הלא רחוק, כמרחב שחי כבית מלאכה גדול או כמעין כפר המקיים מכלול קשרים בין היוזמות הפועלות בו. הלוואי שנצליח לבסס אמנות עכשווית בחלקת אדמה מקומית, להוות בית להתגבשות של קהילת יוצרים, לאפשר לקהל הרחב לצאת לטבע, לשאוף אוויר ולצלול לתוך חוויות אמנות רב חושיות על העצים או תחת שמים זרועי כוכבים.

״אמנים טובים מעתיקים, אמנים גדולים גונבים״. מי מקור ההשראה הגדול שלך? למי היית רוצה להדמות?

האמת שמקור ההשראה הגדול שלי הוא סבתא שלי, סבתא חנה. היא הייתה אישה אגדה, אישה גדולה מהחיים (וכבר שנים רבות חולה באלצהיימר). חנה רבינוביץ היא אישה נמוכה מאוד, עם פאת תלתלים בלונדינית, שהייתה שותה 12 כוסות קפה שחור ביום, אוכלת מספר חבילות שוקולד ומאמינה עד כלות בחיי הרוח של האנושות. היא נטעה בי איזו תחושה של חופש, של אמונה ביכולת לשנות את העולם באמצעות מילים ורעיונות. אני מתגעגעת אליה מאוד והלוואי שגם היא הייתה יכולה לבוא לבקר בענאנה.

מה תכניות העבודה לשנה הבאה, ומה היו התוכניות האידיאליות בתקציב בלתי-מוגבל?

לחללי העבודה נכנסו בחודש האחרון אמנים מכל תחומי העשייה הפלסטית (תמר שיפוני, מיכל רוטשילד, גיא סער רוסו, דפנה אנגלנדר, ברניקה שניידר). האמנים האלה יעבדו בסטודיו שלהם ובנוכחותם במרחב יהוו מעין תשתית קהילתית לחיים ועבודה במקום ולהתפתחויות אורגניות של המרכז.

בנוסף, בקיץ הקרוב אנחנו עומדים להשיק מרחב תצוגה לאמנות עכשווית בטבע בשם “גן שבילים”. בקצה האתר ישנו גן מדהים שעומד נטוש, יש בו שבילים המתפתלים בין טרסות, עצים, בריכות ותעלות מים. הגן הזה נבנה לפני כ-20 שנה אבל כיום הבריכות עומדות ריקות, תעלות המים נחסמו בעשבייה, צמחים קרסו וחסמו את שבילי ההליכה. הכוונה היא לפתוח על בסיס הגן הקיים גן זן ייחודי בירושלים, מרחב להתבוננות פנימית דרך התבוננות בטבע ובאמצעות עבודות אמנות. בימים אלה אנו עובדים עם אמנים על יצירת עבודות מקור אשר יתמקמו במרחב הטבעי. האירוע בקיץ יהיה אירוע לילי בו ייפתח הגן הנעלם לקהל הרחב עם עבודות אמנות חדשות שיהוו תשתית לתצוגת קבע בגן, שיפעל בהמשך לפי עונות השנה.

בעניין תכניות אידיאליות בתקציב בלתי מוגבל – באופן הזוי ולמרות שאנחנו מאוד מאוד דלי תקציב – אנחנו מנקודת מבטנו עובדים למימוש התוכניות האידיאליות של המקום. כל הפרויקט הזה היה נראה לפני שנה אידילי לחלוטין ולא פרקטי בעליל. שילוב של חלום חזק, התמסרות, עבודה צוות טובה (בהתנדבות) ותכנית עבודה מפורטת, וכמובן תמיכתם של כמה גופי תרבות יקרים, מאפשרים לנו לקדם את החזון הענק הזה צעד צעד, לאט לאט, כאילו היה לנו את כל הכסף שבעולם. חוץ מהקשיים הגדולים שמתלווים לעבודה בתקציב זעום יש גם יתרון לעבודה באופן הזה. היא מדויקת ומחייבת לעבוד שלב שלב. זה מרגיש נכון כשמנסים לבסס מקום לשנים ארוכות קדימה.