המהות הקווירית היא המהות האמנותית

בימים אלו מוצגות שתי תערוכות, שעל אף היותן שונות מאוד זו מזו ניתן לסווג את שתיהן תחת ההגדרה ״אמנות קווירית״, מפני שהן מבקשות לנתץ הגדרות מיניות הטרונורמטיביות או מפגינות רגישויות אסתטיות הומו ארוטיות. אולם, שתי התערוכות מוכיחות את הבעייתיות שבמונח; מעבר למהותניות שקטגוריה זו מייצרת, בדומה לקטגוריה ״אמנות נשים״, עצם הצירוף ״אמנות קווירית״ הוא חסר משמעות, ועל כך בהמשך.

עבור התערוכה ״טרנסנדר״, הפך אורי הולבן את חלל הגלריה לחדר ילדים מוטרף, מכוסה לבד צבעוני ומלא בשלטי ניאון, פוסטרים, ערכות ברבי מקרטון, כריות מעוצבות ועבודות פלסטלינה באסתטיקת רטרו ילדותית ומתקתקה של שנות החמישים. המיצב ללא ספק מרשים בהיקפו ובמלאותו; הוא מייצר שפה מובחנת וקוהרנטית ועבודותיהם של האמנים האחרים, שהולבן הזמין להתארח בתערוכה (מירב קמל וחליל בלבן, גיל יפמן והדס גולן), מעשירות אותו. כפי שמעיד שם התערוכה ­– משחק מילים המשלב טרנסג׳נדריות והתעלות רוחנית – הולבן מבקש לעסוק בשאלות מגדריות תוך אזכורים מעולם המדיטציה, מה שבא לידי ביטוי למשל בשלט ניאון הקורא ״balance״, עבודת מציאות מדומה המבקשת מהצופה להיכנס למצב מדיטטיבי וגלימות כתומות כשל נזירים בודהיסטים, שמשמשות כלבוש לפרפורמרים במיצג המלווה את התערוכה (שאותו לא ראיתי, ושנוצר בשיתוף עם נטל.י איגור דובקין ומורן אנא רוזנטל).

מתוך פרפורמנס בערב פתיחת התערוכה “טרנסנדר”, אורי הולבן, גלריה המדרשה, 2019, צילום: גיל שפירו

בשתי טלוויזיות קרטון תפאורתיות מוצגת עבודת הווידאו ״המסע המופלא פנימה״, שנוצרה בשיתוף פעולה עם דותן מורנו, חן פלמנבאום ועודד יונס. העבודה מידמה לתכנית ילדים של הטלוויזיה החינוכית, אותה מנחה הולבן תחת השם ״ג׳וני קרן״, לצד מספר דמויות מלבבות כגון כלב מבולבל, עץ אילם וארנבת שמתמרמרת על כך שפונים אליה בלשון זכר. הולבן מזמין אותנו, הצופים-ילדים, לצאת למסע פנימה, בו נאתגר את הקטבים הבינאריים של ״בן ובת״, ״שחור ולבן״, ״טוב ורע״. כמה נוח – מסר התערוכה, הברור ממילא, מוגש לנו בצורה מילולית ונהירה. אך האם לתערוכה אמור בכלל להיות מסר? הולבן מבקש להיאבק בחלוקה המגדרית ההטרוסקסואלית-בינארית על ידי הצבת מסר קוהרנטי, שלם וברור, כלומר, אופציה בינארית לחלוטין כנגד מה שהוא יוצא נגדו. כך מפנה הולבן גב לאיכות הקווירית עצמה, החומקת מכל הגדרה כובלת, מוסר השכל ברור או תכנית פעולה.

זאת ועוד, הפרדת חלל התערוכה ל״חדר של בן״ (ג׳וני) בצבעי כחול וירוק קרים, ו״חדר של בת״ (קרן) בצבעי ורוד ואדום חמים, והדימויים הגבריים והנשיים הסטראוטיפיים המופיעים בפוסטרים, בעבודות הניאון ועל הכריות, כגון ברביות, דמויות קאובוי ואפילו דימויים פאליים גנריים, מעידים כי הולבן נכנע לקטגוריות אותן הוא מבקש לנתץ, ומשרים על התערוכה כולה תחושה של שיעור ראשון בקורס מבוא ללימודי מגדר. גם הפסלים הקטנים של דמויות בעלות מגדר לא ברור לא עושים את העבודה, אלא רק מוסיפים למילוליות של המסר. דווקא בתערוכותיו הקודמות, כגון הסביבה שיצר עבור שיתוף הפעולה עם ביאנקה אשל גרשוני בגלריה ברבור (״סלואולנד״, 2017), האסתטיקה הילדית שירתה את העמימות והמסתוריות המבורכת ששרתה על התערוכה, בדיוק מפני שהיא פרצה את הפרדיגמה הייצוגית של ״חדר ילדים״.

בהמשך ל״המסע המופלא פנימה״, עבודת המציאות המדומה (שנוצרה בשיתוף האנימטור יונתן וסרמן) מזמינה את הצופה להתנסות במדיטציה, תוך מסע בסביבה פסטורלית ומעקב אחר הוראות מילוליות. הצופה מקורקע לרגליה של דמות, ומתבקש לשבת ולעשות מדיטציה ברגעים מוכתבים מראש. לתנועות גופו אין שום השפעה על הסיטואציה, וכך הוא נותר סטטי לחלוטין, פיזית ומנטלית. בשל כך, העבודה לא מציעה שימוש מעניין במדיום, ובאותה מידה היא הייתה יכולה להתגלם כעבודת וידאו ב-360 מעלות. הסביבה המרגיעה אמורה אולי להקל על הצופה להיכנס למצב מדיטטיבי, אך אחד האלמנטים הקריטיים במדיטציה הוא דווקא היכולת להתנתק מהסביבה ומהגירויים החיצוניים ולהתכנס לתוך עצמך. כך שלא רק שלסביבה זו אין ערך, אלא היא מקנה לעבודה איכות ניו אייג׳ית שטחית, המתמקדת בנראות ובחיצוניות במקום בפעולה הרוחנית עצמה.

מראה הצבה מתוך “טרנסנדר”, אורי הולבן, גלריה המדרשה, 2019, צילום: דניאל צאל

התערוכה של הולבן מוצגת במסגרת התערוכה ״Kinderland״, שבה נכללת גם עבודת הווידאו של ארקאן אורגזן, ״Wonderland״ מ-2016, בה נראה ילד סורי חירש מתאר את זוועות המלחמה באזור בשפת סימנים ייחודית לו. כפי שציין אבי פיטשון בביקורתו ב״הארץ״, תערוכתו של הולבן אמנם מייצרת משהו מעבר לתיעוד ישיר של המציאות, בניגוד ל-״Wonderland״, אך יש לתהות על טיבה של אותה תוספת יצירתית. האם לא הולבן הוא האמן האקטיביסט-פוליטי-דידקטי, ואולי דווקא אורגזן, בתיעודו של ייצוג אלטרנטיבי, חסר, מקוטע, לא ברור ואינדיבידואלי, מציע לצופה משהו מעבר לתוכחה ואשמה? זהו אולי המקום להוסיף הערה על מקבצי תערוכות היחיד האחרונים שאצר אבי לובין בגלריה המדרשה, שנקשרו יחד בתמות רופפות. היה כבר עדיף להציגן כתערוכות יחיד עצמאיות ללא כותרת גג.

גם ״המסיבה״, תערוכתו של דניאל צאל, חוטאת לתוכן הקווירי שהיא עוסקת בו, בכך שהיא עוקבת אחר העקרונות של מעין אסתטיקה הומו ארוטית שהתנסחה בשנים האחרונות, כפי שניכר בעיקר במדיום הצילום: צילומים מבוימים בעלי נראות מגזינית גלוסית, בהם נראים צעירים היפסטרים, ״נכונים״, בעיקר גברים ענוגים, לרוב עירומים, עירומים חלקית או לבושים ברישול מוקפד, במהלך סיטואציות ביתיות או יומיומיות, כאשר פה ושם מפציעים אברי מין או אברים לא מזוהים אחרים בעלי איכות מינית. לפני שאפנה לביקורת התערוכה, אבקש לסייג: צאל הוא צלם טוב. צילומיו המבוימים מלאים ברגישות כלפי מושאי הצילום, מבנים את הסיטואציה בדקדקנות ומדויקים מבחינה טכנית. הוא שליח נאמן ומיומן של אותה אסתטיקה הומו ארוטית. אך האם מילוי אחר קונבנציות אסתטיות ידועות מראש אינו מנוגד בבסיסו למהות הקווירית?

דניאל צאל, “רצים בפארק”, 2018

אסתטיקה הומו ארוטית אינה משהו חדש, והוגדרה כבר לפני יותר מחמישים שנה על ידי סוזן סונטג במאמרה המכונן ״הערות על קאמפ״ (1964). אמנם קאמפ הוא קטגוריה ספציפית מאוד בתוך מנעד האיכויות החוץ-הטרוסקסואליות, אך הוא רלוונטי לדיון שלנו על קוויר מכיוון שהוא מבקש לעסוק באסתטיזציה עצמה תוך ערעור על הגדרות בינאריות של גבוה ונמוך, ומתוך אהדה לזהויות מגדריות נזילות. איני טוענת שצאל מנסה ״לעשות קאמפ״ במובן הישיר של המילה, אך ההתמקדות שלו באסתטיקה, בסטייל, ובאיכויות ההומו ארוטיות של הסיטואציות המצולמות נושק לרגישויות הקאמפיות. מעבר לכך, הקאמפ תמיד יעדיף את המלאכותי והמוגזם על הטבעי, כך לפי סונטג. המתח בין המלאכותי לטבעי נותר לא פתור בצילומיו של צאל, שלמרות שהם מבוימים נראה שהם שואפים לאיכות טבעית של מקריות יומיומית. הם ״מתחפשים״ למינוריים, במקום להרשות לעצמם להיסחף אחר הסטייל. הגזמה קאמפית הייתה יכולה להיות נוכחת בעבודה המרכזית בתערוכה – קופסת אור מרשימה וגדולת ממדים, שבה צילום של צעירים רוקדים באולם כדורסל. מלאכותיות נמצאת בבסיס הטכניקה שבה נוצרה העבודה: הדמויות למעשה צולמו במקומות ובזמנים שונים, וחוברו יחדיו בעריכה. אך התוצאה אמינה לחלוטין, ובכך נותרת מאכזבת. או במילותיה של סונטג: “Camp which knows itself to be Camp (“camping”) is usually less satisfying”.

דניאל צאל, “ואלרי מקלפת ביצה”, 2017

לעיסוק האמנותי בקוויר משמעות מעבר לעיסוק ״בתוכן״ מסוים. זאת מפני שהמהות הקווירית זהה למהות האמנותית, שמבקשת לערער, לחתור תחת, לפרק, לחמוק מהגדרות, וזאת לא על מנת להידרש למסרים או להבנות אסתטיקה מובחנת, אלא בכדי להישאר לא מזוהה או לא מפוענחת. כשמזהים משהו כקוויר, הוא כבר לא קוויר. ועל אותו משקל: אין טעם להגדיר ״אמנות קווירית״, כי כל אמנות היא קווירית.

טרנסנדר/ אורי הולבן

אוצר: אבי לובין
גלריה המדרשה
נעילה: 28 לדצמבר 2019. באירוע נעילת התערוכה בשעה 20:00, יתקיים מיצג בשיתוף עם נטל.י איגור דובקין ומורן אנא רוזנטל

המסיבה/ דניאל צאל

אוצרת: רז סמירה
מוזיאון תל אביב לאמנות
טרם נקבע תאריך נעילה