תערוכת היחיד של אור אריאלי מסכמת את העונה השנייה של חלל האמנות הביתי ״Third Floor on the Left״, שנקראת ״פרקי מחייה״. לאורך העונה, הוזמנו אמנים שונים להתגורר במשך שלושה שבועות עם האוצרת מיטל אבירם בדירתה, ובסופם חלל העבודה/שהייה הפך לחלל תצוגה והועמדה בו תערוכה. אבירם, יחד עם האמנים, ממשיכה לאתגר את המוסכמות החברתיות והיצרניות של עולם האמנות, והתערוכה האחרונה בעונה מדגישה ביתר שאת כיצד היא עושה זאת לא על ידי הצבת אלטרנטיבה אוטופיסטית או לעומתית, אלא דווקא על ידי הקצנה של המאפיינים הבולטים ביותר של עולם זה; בכללם תכניות שהות אמן, שהפכו ממסגרת אופציונלית וחד פעמית המאפשרת חופש יצירה בהקשר מקומי לכורח קרייריסטי גלובלי המכתיב, במידה רבה, את סוג האמנות הנוצרת כיום, או שיתוף הפעולה בין האוצר לאמן שפרץ זה מכבר את גבולותיו המקצועיים, לטוב ולרע.
מראה הצבה מתוך תערוכה היחיד של אור אריאלי, Third floor on the left, 2019, צילום: דור אבן חן
אריאלי הפך את דירתה של אבירם למערכת מכנית, פסבדו-ביולוגית, של שרידי חיים ויצירה, בה שיירי הבית מתפקדים כמצע לעבודות. קונסטרוקציה של צינורות ברזל תופסת את מירב חלל הסלון הריק, כמעין קווי מתאר תלת ממדים של תכנית אדריכלית. מעציץ פינתי נשלחים ענפי אפוקסי נחשיים המשתרגים אל תוך המיצב. במעין אקווריומים שקופים מקפצים יתושים מכניים על פי תור. על חזיתו של מקרר קטן נתלה דיקט ועליו רישום אניגמטי בהדפסת לייזר. על שולחן עץ תלוי, רגליו מתנדנדות בחוסר אונים, נפרשת סצנה חלומית של חיות ים ושרידים ארכיאולוגיים הגזורים ממפת תחרה. ביניהם תלויה תמונה ישנה בשחור לבן, בה נראים סבה וסבתה של אבירם חבוקים בתוך סירה. אבירם מספרת שכל אחד מבני הזוג נפטר בנסיבות מצערות: הסבתא התאבדה בעקבות מחלה נפשית לא מטופלת והסב נהרג מדליפת גז בדירתו.
הזוגיות הטרגית, שאין לה זכר בפניהם המחייכות של השניים בתמונה, היא מעין קדימון נוסטלגי למערכת היחסים בין האוצרת לאמן, כפי שהיא באה לידי ביטוי בעבודת הסאונד המרכזית במיצב, המופעלת על ידי פתיחת דלת המקרר. שם, נגלה לעיני הצופה שריון צב ריק הרוטט למשמע דברי ״האוצרת״, המצויה בדיאלוג עם שאול סתר, ״מבקר האמנות״. השיחה נעה על רצף פסיכולוגיסטי-מיני נונסנסי, כאשר בין השאר מתייחסת אבירם לתהליך העבודה האוצרותי שלה: ״אני רוצה להיכנס להריון. אני מארחת אנשים בדירה שלי, שלושה שבועות עד שיש לי מחזור. ואז נגמרת תקופת השהות ואני מבוייצת, ונכנסת למקרר לשנת החורף שלי״. בסוף הקטע הקצר נשמע קולו של אריאלי, ״האמן״: ״אל תקשיבי לפסיכולוג הזה, הוא מנסה לשאוב לך את המוח. תקשיבי לי. הוא שופט אותך ולא נותן לך להתבטא באמת״.
מראה הצבה מתוך תערוכה היחיד של אור אריאלי, Third floor on the left, 2019, צילום: דור אבן חן
על פניו, ולצד יציקת פלסטיק של ראש האוצרת המונחת מעל ספר בשם ״Laing and Anti-Psychiatry״ (רונאלד לאינג היה פסיכיאטר סקוטי לא קונבנציונלי), ניתן היה לפטור את עבודת הסאונד כביקורת פשטנית ונדושה המשרטטת קריקטורה של עולם האמנות: יחסי הכוחות הפטריארכליים שבין אוצרת אישה למבקר ואמן גברים, נטייתה של ביקורת האמנות להשטיח את היצירה לכדי תבניות של מתודולוגיה פרשנית, חטא שפרשנות פסיכואנליטית חוטאת בו לעיתים קרובות, והקבלה בין תהליך העבודה של אוצר ואמן לטיפול פסיכולוגי. אך אריאלי מצליח לחמוק מכל אלו, תוך שימוש בהומור ובבלבול. השחקנים בתסכית הקצר מחליפים ביניהם ״תפקידים״ ללא הרף: האמן, האוצרת והמבקר מג׳נגלים בין עמדת הפסיכולוג למטופל, כאשר כל אחד עוטה לרגע את תפקיד הצב ונכנס לשריון הריק.
במאמר משנת 2013, שהתפרסם במגזין מוס ומאוחר יותר נכלל באנתולוגיה של המגזין, מנתחת מבקרת האמנות הגרמנייה איזבל גרוא את התנאים החברתיים והכלכליים שהביאו לאינפלציית פורמט הריאיון והשיחה בעולם האמנות, כמו גם את השלכותיה.1 לצד מה שהיא מכנה ״Communication imperative״, היא מציינת בין השאר את המושג ״Networking imperative״, שהביא למיזוג בין הספרה הפרטית למקצועית ולקיטלוג של חברויות, את הייחוס הבעייתי של ערך אמנותי לכוונת האמן, ואת הפרסוניפיקציה של עבודות אמנות. כל אלו משוקעים במידה רבה בצורה רפלקסיבית ומבודחת בתוך המיצב של אריאלי, שלא ניתן לחשוב אותו בנפרד מתנאי היצירה שלו: שהות אינטימית, זוגית כמעט, של האמן הגבר בדירתה של האוצרת האישה, תוך וויתורים כבדי משקל מצידה של האוצרת לטובת ״העבודה״, שמזמן הפכה כבר ל״חיים״. אך בניגוד לאמנות שלרוב נוצרת מתוך פרדיגמה המשלבת בין יצירה לחיים ומתיכה בין הבית, הסטודיו והגלריה, העבודה של אריאלי נוקטת בריחוק אינטלקטואלי המגחיך את הקונקרטיות של יצירתה. דווקא מתח זה מעניק לעבודה איכות ניסויית, בה הסובייקטים החוקרים והאובייקטים לחקירה הם הינו הך.
The Awakening and Hibernation of Under Wrapped Animals / אור אריאלי
אוצרת: מיטל אבירם
Third Floor on the Left
נעילה: 15.09.18
שעות פתיחה במשך התערוכה בתיאום מראש
אשר צוירו בזמן אמת בעת העלייה הגדולה של 1990. כל פורטרט היה תולדה של שעות רבות של עבודה, מתוך התבוננות מרוכזת וקפדנית במודלים. לדבריה, היא הופתעה מעוצמת התגובות, שנעו מאהדה והתלהבות של אנשי אמנות
ועד עוינות בוטה מצד העיתונות הרוסית
תשע דמויות נשים, עולות חדשות מחבר העמים, הגעתי למסקנה שיש בתוכה סתירה פנימית, מין דואליות קיומית שנעה בין הזדהותה עם העקורים והתלושים אשר צוירו בזמן אמת בעת העלייה הגדולה
