“אפשרות טרנסגרסיבית של כינון ערך עצמי”

בחרתי לכתוב על “אישה כחולה עם פות ירוק־אדמדם” לא רק בזכות העבודות המוצגות בה אלא גם בגלל הסיטואציה הלא רגילה בה צפיתי בתערוכה, שהעלתה שאלות חשובות לגבי הקשר בין טקסט לדימוי והתפקיד שמשחקת הגלריה בקשר זה. אך ראשית לתערוכה עצמה, הראשונה של האמנית הצעירה באחת מהגלריות המסחריות המצליחות בארץ.

פרט זה רלוונטי לסדרת עבודות השטרות שמוצגת על הקירות, ״100 ש״ח״ (כל העבודות 2019 אלא אם כן מצוין אחרת). מדובר בארבעה מיני-שטרות שנוצרו על ידי גזירה והדבקה מחדש של שטר 100 ש״ח אחד. כל שטר כזה מתומחר ב-100 ש״ח, כך שעל ידי חלוקת חומר הגלם של העבודה לארבע, מחירו הוכפל בארבע. ״2000 ש״ח״ הוא שטר של עשרים ש״ח עליו מוטבע באמצעות חירור המספר ״2000״, כמו גם שורות מהשיר ״ואולי״ של רחל המשוררת, המופיעה על השטר. השיר מעלה על נס את ערכי עבודת ואהבת הארץ הציוניים אך במקביל גם מטיל ספק בקיומם. הורודי ייצרה 50 שטרות כאלו, כאשר זה שבגלריה מוצע למכירה ב-2,000 ש״ח ובשאר היא משתמשת, וכך משחררת אותם לסירקולציה. בעבודה אחרת, קיפלה הורודי 19 שטרות של דולר אחד והניחה בהדרגה זה על זה עד ליצירת שטר אחד (״ללא כותרת״). עבודות אלו אינן רק הערות ציניות על דרכי הפעולה של שוק האמנות העכשווי המזגזג בין האדרת טביעת ידו של האמן לשכפול עבודותיו בהתאם לצרכיו. בהקשר התצוגה הספציפי, המוזכר לעיל, ולצד ההצבה המינימליסטית של התערוכה, קביעת מחיר העבודה כנוסחה שכביכול נגזרת מאופן עשייתה, אך למעשה מוכתבת על ידי האמנית, מאתגרת בפועל את שדה הכוחות הקיים בין אמנים לסוחרים במלאכתם.

לולא היבט כלכלי-מושגי זה, העבודות הנוספות בתערוכה, שעוסקות לפי הטקסט המלווה ״בראייה, אופטיקה וכינון עצמי ואחרות״, חלקן תוך השתתפות הצופה בתעתועים אופטיים, היו נותרות מעט פשטניות. בעבודה המרכזית בתערוכה, המעניקה לה את שמה, הצופה מוזמנת להתבונן דרך משקפת על שתי יציקות של ידיה של האמנית. מצד שמאל יציקה בצבע ירוק, תלויה על הקיר עם גב כף היד כלפי הצופה, ומצד ימין יציקה אדומה, תלויה הפוך מחברתה הירוקה, כך שנוצר דימוי זהה אך שונה. ב״מראת עין״ (2018) הצופה מציצה במשקפת מטופלת לעין אחת, כך שהיא רואה את השתקפות העין שלה עצמה. תצלום מופשט של ריצוד צבעוני בקופסת אור נלקח כשמכסה העדשה מכסה את המצלמה, מעין ניסיון של המצלמה לצלם את עצמה (״תצלום עם מכסה עדשה״).

שי-לי הורודי, “אשה כחולה עם פות ירוק-אדמדם”, 2019, צילום: אלעד שריג

גם עבודת הווידאו הא-נרטיבית, “I M free free M I”, מלאה במניפולציות על חוש הראייה, על הדימוי החזותי ועל האפראטוס המנציח אותו. צילומים קטנטנים של הסוס המפורסם של מויברידג׳ מודבקים על אצבעות, ואלו נוקשות זו אחר זאת כך שנראה שהסוס דוהר. חבורת צעירים מחזיקים ידיים והולכים זה אחרי זה בעיניים עצומות. האמנית עצמה מג׳נגלת שלושה כדורים, והדימוי ערוך כך שנדמה שאחד נותר תמיד באוויר. אצבע גוללת במהירות היסטוריית הודעות וואטסאפ שבכל אחת אימוג׳ים חוזרים על עצמם ליצירת אשליית תנועה, מעין פליפ בוק דיגיטלי. כל זאת לצד דימויי עיניים אנושיות וחייתיות וניסיונות מעט סטודנטיאליים לקדוח ולדפוק מסמר או שדכן בעדשת המצלמה. אך הווידאו מלא גם בדימויים ומלל הנוגעים לגופניות ולמקרים של אחרות. נער הסובל ממחלה קשה נשאל על הטעם לחיים. קולה של אישה מתאר התקף פסיכוטי, אישה אחרת מספרת בשיחת וידאו עם האמנית על חלומות שהיא חולמת על מטופלים מאותגרים שכלית במעון בו היא עובדת. ג׳ף בזוס, מנכ״ל אמזון, מסביר איך פרויקט החלל שלו יציל את הציוויליזציה ממשבר האנרגיה, בעוד גופו וגוף המראיין אותו צבועים זהב.

גם עבודות האופטיקה פועלות במישור דומה. התבוננות במשקפת “אישה כחולה עם פות ירוק־אדמדם” אמורה לייצר האחדה בין כפות הידיים, אך למעשה כל צופה חווה זאת אחרת: אני ראיתי את הדימוי כמות שהוא על הקיר, עבור צופות אחרות הידיים מחליפות מיקום. העין המוחזרת לצופה ב״מראת עין״ היא עינה שלה, וכך העבודה יוצרת כל פעם מעגל סגור של דימוי סובייקטיבי. בהתחשב באלו, ולצד עבודות השטרות, התערוכה מציעה אפשרות טרנסגרסיבית של כינון ערך עצמי, בין אם מונטרי או זהותני. זהו ערך אינדיבידואלי המוכתב לא מתוך הסכמה או אידאל, אלא מתוך תנאי גוף ספציפיים. במובן זה, ״ללא כותרת״, המשלבת חלקי פאזלים שונים של אותה חברה ליצירת פזל אחד של דימויים מפורקים, מנסה להיחלץ מתבניות קפיטליסטיות של כלכלת הדימויים, אך נותרת במסגרת שאלו מכתיבות. גם הזיית הלייבור הסוציאליסטי של התנועה הקיבוצית המתוארת בשירה של רחל המשוררת נכנעת לשוק האמנות הקפיטליסטי בעודה מוטבעת על שטר כעבודת אמנות, אותו שוק שמערער בדרכו שלו על חוקי הכלכלה על ידי כינון מוצר חסר ערך רגולטיבי.

שי-לי הורודי, ללא כותרת, 2019, צילום: אלעד שריג

בתוך כל זאת, נותר לתהות על אסתטיקה ה-DIY המאפיינת את העבודות: המשקפות מודבקות בסלוטייפ, מועמדות על מקלות בתוך דליי גבס. עבודת הווידאו ערוכה בגסות מצילומים ביתיים ספונטניים. אפשר לומר שהעבודה הידנית, הבלתי אמצעית, מתווספת לניסיון של האמנית לנסח ערך אלטרנטיבי-סובייקטיבי, אך דווקא האסתטיקה הנוכחית מותירה ערך זה כאקסקלוסיבי לאמנית, ומבטלת אפשרות של הצופה לבסס דרך העבודות, ובפרט האינטראקטיביות, את ערכו שלו. אולי דווקא אסתטיקה מוקפדת יותר, הנובעת מתנאי ייצור אחדותיים, הייתה מעניקה שכבת משמעות נוספת לעבודות.

תנאי הייצור, או היצירה, הם קריטיים כאן. רוב הפרטים שהוזכרו לעיל לגבי העבודות הובאו לידיעתי במסגרת שיח גלריה ״אינטימי״, סגור לציבור. אותו ידע מאיר עיניים גם לא מופיע בטקסט המלווה, מתוך רצון הגלריה שלא לתווך את העבודות עבור הצופה ולכפות עליו פרשנות מסוימת. כאן עולה סוגיה מהותית לגבי כתיבה על אמנות והיחס שבין טקסט לעבודה, שלרוב שורה סביבה בלבול כבד. דווקא הפסקה שכן נבחרה ללוות את התערוכה, ונכתבה על ידי האמנית עצמה, מכתיבה פרשנות ספציפית, כפי שאבי פיטשון ציין בביקורתו ב״הארץ״. לעומתה, המידע היבש, האובייקטיבי, אודות תנאי הייצור של העבודות, היה יכול לספק לצופה כלים משלימים לנסח את פרשנותו שלו, לא על בסיס ״חוסר הבנה״, שפיטשון מזכיר כמעלה של התערוכה, אלא דווקא מתוך ידע קונקרטי. הגישה הבעייתית של הגלריה לגבי טקסטים בכלל ובתערוכה הזו בפרט לא רק שממעיטה מחוויית הצפייה של צופה ״מן השורה״, שלא זכה להזמנה לשיח גלריה בין אנשי מקצוע, אלא גם מחבלת במאמצי הקידום הלגיטימיים של הגלריה. אם היה מובא לידיעתו של מבקר האמנות של ״הארץ״ עניין העותקים ומחירה של העבודה ״2000 ש״ח״, ספק אם היה פוטר את ההתבוננות בעבודה במשפט ״כמו המבט על שטר לבדוק אם הוא מזויף. נו יופי.״ כנ״ל לגבי השטרות האחרים בתערוכה.

שי-לי הורודי, מראה הצבה מתוך “אשה כחולה עם פות ירוק-אדמדם”, 2019, גלריה דביר, תל אביב, צילום: אלעד שריג

יש שינופפו בטיעון הישן נושן, לפיו הצפייה הבלתי אמצעית בעבודות כמו שהן אמורה להספיק, ואם הן זקוקות לתיווך מילולי הרי שהן נכשלות כאמנות. גישה זו דוגלת במעין הפרדה קרטיזאנית אנכרוניסטית בין גוף למחשבה, שאינה תקפה לגבי אמנות עכשווית, ולמעשה גם לא לגבי אמנות בכלל. אם העבודות היו מדברות בעד עצמן, מדוע לערוך שיחי אמניות, בין אם אינטימיים או לא? השילוב בין תודעה להוויה, במיוחד בתערוכה קונספטואלית-קורפוראלית כמו זו של הורודי, לא רק מעצים את ההתבוננות בתערוכה, אלא אינהרנטי לעבודות עצמן. זה מה שהן דורשות מהצופה, וסיפוק התנאים הנכונים לכך אינו בגדר ״תיווך העבודות״, אלא כיבודן, בדיוק כמו התקנת תאורה מתאימה. לאור עמדת ביקורת המוסדות המתריסה המאפיינת את עבודתה של הורודי, מפתיע שהיא לא השכילה לאתגר את הגלריה גם במובן הזה, ולקחת בעלות על הדרך שבה עבודותיה מתווכות על הנייר, ולא רק בשוק או בחלל התצוגה.

“אישה כחולה עם פות ירוק־אדמדם” / שי-לי הורודי
גלריה דביר
נעילה: 24.08.19