על דקדנס וטוהר

“[…] ישנם עוד שני סוגים שמשתיירים באותה דרך עצמה, לאחר שכמות גדולה של מים הופרשה מתוך התערובת; אולם הם עשויים מחלקי אדמה עדינים יותר, וטעמם מלוח. הם אינם נקפאים אלא למחצה, ושוב נמסים במים. אחד מהם הוא נֶתֶר המנקה לכלוך של שמן ואדמה; השני הוא נוח להתערבב עם תבלים למיניהם; הלא הוא המלח; חומר שלפי אמונת בני האדם חביב הוא לאלים […]” (אפלטון, טימיאוס, בתרגום י.ג. ליבס, שורות 60-61)

זוגות נעליים מסוגננות וגבוהות עקב מאירות פניהן לעבר הצופה בתערוכה “אשת לוט” של סיגלית לנדאו בגלריה אלון שגב. הנעליים ערוכות בסדר מופתי, אלגנטי; לבנות כנעלי כלה, ראוותניות, נוצצות כיהלומים או כנעל הזכוכית של סינדרלה. לצידו של מראה דמוי חלון ראווה שטוף זוהר זה ניצבים חפצים נוספים, נוצצים אף הם בלובן מקפיא, כגון כינור, צ’לו והינומה. אולם, בניגוד לנעלי פאר של בתי אופנה יוקרתיים, נעליים אלו נטולות שימוש הן, שהרי מקור זוהרן הוא גבישי מלח שדבקו בהן כתוצאה מהשקעתן בהשריה מבוקרת בתוך ים המלח.

המלח הוא כפטינה שדבקה באובייקטים, דבר שמיישן אותם ומעניק להם אופי ארכיאולוגי, משל היו אובייקטים המייצגים ציוויליזציה עתיקה, מזכירים שאכן כל הקיים עלי אדמות יבוא יומו ויתיישן. עם זאת, דבר והיפוכו, שהרי המלח הוא חומר משמר אשר מכסה את האובייקטים בשכבת הגנה, ולמעשה, משנה כעת את מהותם. שינוי המהות הופך אותם לסמלים או סימנים. מכאן עולה השאלה – אילו היבטים של אותה ציוויליזציה, עתיקה לכאורה, מייצגים אובייקטים אלו במצבם הנוכחי?

המראה הנוצץ והקר של הנעליים מטעה. הנעליים אותן אספה לנדאו לצורך פרוייקט זה הן למעשה פגומות, עודפים, אותם היא מגדירה – “הצד האפל של הקפיטליזם בחברת הצריכה… מערכות עם דליפה עודפותית שהן אולי רווחיות לרוב אך בזבזניות”. כלי הנגינה שנראים ככלי יוקרה הינם כלים זולים מבית היוצר של התעשייה הסינית או כלים לא תקינים.

עצם עובדת היותם של חפצים אלו נטולי שימוש, הופכת אותם לסימולקרה – דימוי ממשי ולא ממשי; דימוי שמחקה מקור, אולם איבד את תכונותיו, סילף אותו ומתפקד במשמעות שונה; חיקוי שמייצג ומהווה את המציאות בעת ובעונה אחת; קיים ולא קיים בו זמנית.¹

בהקשר זה עולה בזכרון סצינה מ”סאטיריקון” לפטרוניוס. הטבח של העבד המשוחרר טרימלכיו, שהפך לעתיר ממון, הכין לאורחיו תקרובת פנטסטית, אשר דברי המזון המקוריים שנכללו בה איבדו את צלמם לחלוטין: חבושים בצורת קיפודי ים, שזיפים שחורים ורימונים אדומים ערוכים בצורת להבות, מנה הנראית כאווז מוקף דגים וציפורים, שהינה למעשה בשר חזיר שעוצב מחדש, ארנבת מוגשת עם כנפיים בצורת פגסוס, דג שעשוי ממעיים, יונה וצב שעשויים שניהם מקותל חזיר ועוד ועוד (פטרוניוס, סאטיריקון 5.31-35).

לנוכח דימויי הסימולקרה של לנדאו קשה שלא לחשוב על המושג דקדנס. דקדנס בהגדרתו הוא ניוון, סיאוב, גודש, שקר ושחיתות.² דימויי המלח קרים כקרח, נוצצים וגבישיים כסוכר, וכך מייצגים חברה קרה ומנוכרת, רודפת זוהר מזוייף וחיי נהנתנות מתוקים, מושחתת כסדום. המראה המתעתע של המלח כקרח יוצר תחושת קפאון שקרית, ובלשונה של לנדאו – “כאילו הדימויים הוגלו מסיביר למדבר”, וכך מחדד את השאלה אודות התרבות המיוצגת על ידי אובייקטים אלו.

האובייקטים המוצגים הינם חפצים שלכאורה התנוונו, הוגדשו, הסתאבו, עד שהפכו לשקר לעצמו, וכך מייצגים דקדנס ריאלי ומטאפורי בו זמנית. כמטאפורה לדקדנס, דימויים אלו ישקפו חברה המוגדרת על ידי גי דבור (Guy Debord) “חברת ראווה”, בה ההחצנה והחיצוניות הינם החשובים ביותר,³ ואילו פרדריק ג’יימסון (Fredric Jameson)  יגדיר את החברה הקפיטליסטית כחברה צרכנית הרעבה לגירויים חדשים ללא הרף, אשר מייצרת התיישנות מתוכננת על מנת לעורר צרכנות באופן מלאכותי וכך להגדיל את היצור והרווח.⁴

המראה דמוי חלון הראווה היוקרתי שיצרה לנדאו הוא, אם כן, חלון ראווה מטאפורי לחברת ראווה. באופן ספיציפי יותר, מייצגות עבור לנדאו עבודות המלח אינטרסים של רדיפת הון, יוקרה, חיקוי, שרלטנות ודקדנס בעולם האמנות עצמו.

בהקשר אחר, דימויים אלו מסמלים עבור לנדאו דקדנס פיזי; גסיסתו של ים המלח בשל הזרמת שפכים אליו והפקרתו. לדבריה: “חבל ארץ שלם שאינו מחובר לרשת הביוב הארצית, אתר אסוני המועד לדליפות של ברום… הקטסטרופה הבאה מעשה יד אדם שעומדת לפקוד את הים הגוסס שלי היא מעבר לפינה… אווירה של הכל מותר, הכל אפשרי. המשאב הוא מעל לכל”. וכך, על ידי חשיפת היבט נוסף של דקדנס, ניצול הקובע סדרי עדיפויות, נהנתנות המובילה להרס, לנדאו מספקת לנו מושג נוסף להרהר בו: נהנתנות.

נהנתנות, או הדוניזם בהגדרתה המקורית, אינה ערך רע כלל ועיקר. הדוניזם, על פי הפילוסוף היווני בן המאה הרביעית לפנה”ס אפיקורוס, הינו דרך חיים מומלצת המעוגנת במחשבה זהירה. לפי אפיקורוס, האדם סובר לתומו כי עליו לרצות את האלים, ועל כן מבלה את ימיו בקיום פולחנים וסיגופים שיש בהם, לכאורה, בכדי לפייס את האלים ולגרום להם להיטיב עימו. אולם, לא כן הדבר. האלים, על פי אפיקורוס, חיים את חייהם בעולם שמימי ונשגב, ואין להם כל עניין במעשיהם של בני האדם. האדם מכלה ימיו לשווא בנסיונות ריצוי חסרי ערך, במקום להפיק מהם את מיטב ההנאה. לפיכך, דרך החיים הנכונה היא זו המבקשת להפיק את מירב ההנאה מן החיים, ולמצות את העונג עד כמה שניתן. עם זאת, מציין אפיקורוס שנהנתנות ללא גבולות, אשר הופכת להפקרות, הינה פסולה, ועל האדם לדעת להבחין מתי העונג בחייו הופך ממועיל למזיק. כמו כן, קיימת בחירה במעשיו של האדם, כך שלעיתים פעולה מענגת כלשהי תידחה לטובת פעולה פחות מענגת, אולם שתגרום לעונג בשלב מאוחר יותר.⁵ דימויי המלח של לנדאו, אם כן, עשויים להזכיר לצופה, שנהנתנות אינה חייבת בהכרח להיות שלילית, אלא במידה והבחירה האנושית הינה שגויה.

מראה הצבה מתוך “אשת לוט”, סיגלית לנדאו, גלריה אלון שגב, 2018, צילום: יותם פרום

כפי שמציין אפלטון בדיאלוג טימיאוס המצוטט לעיל, האדם סבור כי המלח אהוב על האלים. ניתן לקשור טיעון זה עם המחשבה האפיקוראית, לפיה האדם הוא זה המייחס לאלים העדפות כאלו או אחרות, ולכן שוגה הוא ללא הרף. כמעין תגובה לטענת טימיאוס, האמנית נוטלת על עצמה ביצירת עבודות המלח את תפקידו של הבורא; באמצעות המלח שלכאורה אהוב על האלים פועלת היא כדמיאורגוס – משנה את מהותם של דברים.

את תפקיד הבורא נטלה על עצמה לנדאו כאשר הפשיטה דמויות אנוש מעורן במיצבים “הארץ” ו”חדר האוכל”.⁶ באופן זה היא הטילה עליהם עונש זהה לעונש שהטיל אפולו על הסאטיר מרסיאס, אשר חטא בחטא ההיבריס והעז להתחרות כנגדו בנגינה בחליל – פשיטת עור.

אולם, בעוד הפשטת העור טבולה לגמרי בבזות, דימום וסבל אנושי בל יתואר, משנה האמנית כעת את מהותם של חפצים דוממים, תוך טיהורם וריפויים בלובן זוהר. לאחר שהענישה את בני האנוש על היוהרה שבהם, היא מבקשת כעת לקבע את תוצריהם במלח. הקיבוע במלח מחזיר את האובייקטים למצב תבניתי, כמעין אב טיפוס או אידיאה. האידיאה על פי אפלטון, הינה המהות הבסיסית, הארכיטיפ של הישים, בעוד הופעתם החומרית-הפנומנלית הינה בבחינת בבואה והשתקפות בלבד, והיא למעשה הסימולקרה. מכאן נוצר היפוך, ולמעשה, דימויי המלח של לנדאו הינם בעצם האידיאה עצמה, ולא הסימולקרה, כפי שהוגדר מלכתחילה.

בהתאם להוויה האידיאית-אפלטונית, האובייקטים של לנדאו מסודרים בסדר מופתי, כמו בעולם גיאומטרי ומובנה של אידאות. המתמטיקה והגיאומטריה הינן על פי אפלטון הבסיס המוסרי, השכלי והאסתטי לכל תופעה ארצית. האמנית שואפת אם כן לעצב מחדש עולם חומרי, מנוון, ומתכלה; לטהר אותו, ולהחזירו למקורו האידיאי האפלטוני. שאיפה זו היא כמיהה ליצירת סדר בעולם כאוטי ודקדנטי, להיטהר ולהתנתק מן החומריות והדקדנס. המבט לאחור של אשת לוט יהיה אם כן מבט עורג אל סדר עתיק שהיה פעם, שאבד, מתוך נסיון, לפחות לכאורה, להשיבו.

“אשת לוט”, סיגלית לנדאו
גלריה אלון שגב
נעילה: 25.01.19