על מודל עירום ותצלום שלא צולם

אמש נפטר תמיר להב-רדלמסר, צלם, מעצב ומשורר, לאחר מחלה ממושכת. הוא היה יליד ירושלים, בוגר בצלאל, תל-אביבי, הומוסקסואל.

לפני כשנה, בעודי מעדכן סילבוס של קורס שעוסק בתמות מרכזיות בצילום המקומי, חזרתי לתצלומיו של להב-רדלמסר. הכרתי מעט מהם כסטודנט בשנות ה-90. היו אלו במובנים רבים שנות השיא של הצילום האמנותי בישראל. צלמים כטירנית ברזילי, סיגל אבני, עדי נס, חנה סהר, גלעד אופיר ורועי קופר פרצו אל התודעה ואל השיח האמנותי בסערה. להב-רדלמסר הציג בתערוכות רבות ועבודותיו נמצאות באוסף הצילום של מוזיאון תל-אביב, אך הוא לא הפך בשום שלב למושא התייחסות מרכזי בשדה. הוא אוזכר פה ושם, בעיקר בהקשרים נוסטלגיים, אך חותמו נותר מוגבל.

כשהתחלתי לעדכן את תוכנית הקורס, חשבתי שלעבודות של להב-רדלמסר חשיבות מכרעת בהבניית השיח המגדרי בנרטיב של הצילום הישראלי. חשבתי שאם יש קאנון לצילום המקומי (וספק אם כך הדבר), אזי להב-רדלמסר חייב להיות כלול בו.

תמיר להב-רדלמסר

ואכן, בבואי לדון בסוגיות של זהות בצילום המקומי ובשיח המגדרי בפרט, עבודותיו של להב-רדלמסר היו מקור התייחסות חשוב ומכונן. אי-אפשר לחשוב על הדיוקנאות שצילמו דוד עדיקא, אורי גרשוני או שי איגנץ, ילידי שנות ה-70, ללא דימויים כגון אלה שיצר להב-רדלמסר.

בסוף שנות ה-80 החל להב-רדלמסר לצלם גברים. את רובם צילם בעירום. הוא החל לצלם את חבריו הקרובים. כמה מהם הומואים, אחרים לא. הוא צילם גם נשים, אך גוף העבודות המרכזי שלו עסק בגברים. הוא צילם בביתו, לעתים את המבקרים המזדמנים ובמקרים אחרים מצולמים שהזמין לביתו, שהיה גם הסטודיו שלו.

עבודותיו המרגשות ביותר כוללות עשרות דיוקנאות עצמיים, מגיל צעיר ועד ממש לאחרונה. גם כשהיה חולה צילם את עצמו. אני חושב על שני צלמים נפלאים שמצויים עמוק בתוך הגנאולוגיה של להב-רדלמסר: הראשון הוא רוברט מייפלתורפ, שהסעיר את ארה”ב בשנות ה-80 כשהציב את הגוף הגברי במרכז עבודתו והחפיץ אותו להפליא ולהכעיס. להב-רדלמסר עדין ממנו. מייפלתורפ נגע בפורנוגרפיה, להב-רדלמסר התרחק ממנה. השני הוא ג׳ון קופלנס (John Coplans), מבקר אמנות בריטי שבשנות ה-60 לחייו פסק מכתיבה ביקורתית כמעט לחלוטין והחל לצלם את גופו המזדקן. זהו אחד מגופי העבודה המצמיתים של המחצית השנייה של המאה ה-20.

תמיר להב-רדלמסר

להב-רדלמסר צילם יפה. יפה כמו ווסטון, כמו קפונגרו, כמו מייפלתורפ. יפה כמו שאסור היה לצלם כאן בשנות ה-80 וה-90. במובנים רבים הוא “בן כיתתו” של מיכה קרישנר ז”ל, צלם אמיתי, אמן סטודיו, אשף תאורה, איש של צילום אנלוגי בפורמט בינוני. צילום ש”ייבא” לכאן את המסורת שהנחיל אלכסיי ברודוביץ בשנות ה-60 בארה”ב ועליה צמחו צלמי מגזין גדולים כמו דיאן ארבוס וגארי וינוגרד.

על יוצרים מתים נהוג לומר שהם הותירו חלל. להב-רדלמסר נפטר אתמול, וספק אם עולם האמנות הישראלי יחוש בחסרונו. במקום חלל הוא השאיר מאות ואולי אלפי תצלומים יפהפיים, מוקפדים, מצולמים בשחור-ולבן, של גברים קרובים ורחוקים, מוכרים וזרים, שמרכיבים יחד דיוקן קולקטיבי של תל-אביב ליברלית ומתירנית ותשוקה גדולה לצילום.

תמיר להב-רדלמסר

לפני כשנה פניתי אליו וביקשתי ממנו דימויים עבור הקורס שלי. הוא נענה בשמחה ואפילו בהתרגשות (כאמור, לקורסים כאלה יש נטייה לנסח קאנון, והנה הוא רצוי כאן בתוכו). בסיום ההתכתבות הוסיף עוד שורה: “ומתי אתה בא להצטלם?”. עניתי שאני מקווה שבקרוב. אינני מרבה להצטלם ומעולם לא הצטלמתי בעירום, אבל חשבתי שזו הצעה מעניינת מספיק כדי לבחון אותה ברצינות. שקלתי אותה במשך כמה שבועות, העניין נשתכח ממני, ולתחושת העצב על מותו התווספה תחושת החמצה.