מצב אישי: פריפריה

בתערוכתה בגלריה העירונית בעפולה, “המצב האישי: רווקה”, ממשיכה ורד נסים את עיסוקה באידיאל החתונה ובמצב הרווקי-נשי, אך הפעם, ובניגוד לתערוכותיה האוטוביוגרפיות הקודמות, מתווספות אליה שש רווקות שלכל אחת מוקדשת מעין סביבה מיצבית. נסים, שהוגדרה כאחת מהאמניות המעטות בארץ שמתמודדות בנחרצות עם שאלות של מעמד ואתניות, מכפילה כאן את אלמנט הפריפריאליות – היא עוסקת בפריפריאליות חברתית בדמות הרווקות הנשית, וגם בפריפריאליות גיאוגרפית: הרווקות כולן מתגוררות בעפולה רבתי, והפרויקט עצמו הוזמן על-ידי תנועת תרבות, שפועלת לקידום תרבות בפריפריה. לצורך הפרויקט בילתה נסים כשנתיים בביקורים חוזרים ונשנים בעיר ובראיונות עם הרווקות, שאותרו באמצעות קול-קורא.

קולותיהן ודמויותיהן של הרווקות נוכחים עד מאוד בחלל התערוכה, שמבנה מעין מסלול של מתקני שעשועים תמטיים כבלונה-פארק שבו לכל רווקה תחנה משלה. “באק אוף מייד הד” (כל העבודות מ-2018, אלא אם כן צוין אחרת) הוא מיצב ובו תצלום בגודל טבעי החושף את דמותה של שרונה תירם, לבושה בשמלה כפרית רומנטית, פניה גזורות. כאשר הצופה משרבב את ראשו מבעד לחור, נגלה בפניו וידיאו שבו נראית תירם אוכלת סוכריות גומי בצורת לבבות ויורקת אותן חזרה לעברו. ברקע היא נשמעת מבכה את אידיאל האביר על הסוס הלבן. בעבודה אחרת נראית מור ליפשיץ על חוף הים, תוחמת בחול מעגל טקסי שבו היא מציבה ארמונות חול, חפצים קיטשיים המזוהים עם האסתטיקה של נסים וגבר משולל פנים. הרצת הסרט לאחור מרוקנת את הטקס ממשמעות ומכל אפשרות להצלחה או לכישלון (“מעצורים”).

סביבות נוספות מבנות את עולמן האישי של הנשים, מעין מובלעת הנאמנה למציאות חייהן. נטע כהן עוטה הינומה מאולתרת וצועדת כאילו לעבר חופה בבר ריק שבו עבדה בעבר. ברקע היא נשמעת מספרת פרגמנטים מסיפור עוקץ טרגי, כשרומתה על-ידי גבר שהתחיל איתה בבר. “הייתי כבת-יענה”, היא חוזרת ומודה וטומנת את ראשה בערימת חול שמחליפה את החופה המיוחלת (“צ’ייסר ערק”). אסתי מיטלב, ליצנית רפואית במקצועה, מעלה מופע סטנד-אפ תחת הדמות “פלורה פה ג’ורה”. בארבע מערכות היא ממחיזה אנקדוטות סטריאוטיפיות מחיי הרווקות, כמו למשל התערבויותיהם החצופות של אנשים זרים, או החלפת מושא האהבה בשוקולד (“פלורה שואו”). נטע קופלזדה מוצגת כאגרנית כפייתית. היא נראית שרועה על ספה מכוסה בבגדים, שותה כוס יין ומנופפת במניפת כרטיסי אשראי. באותו בולמוס קניות היא מרפרפת בשעמום באפליקציית דייטים, בוחנת את הסחורה בלי לרכוש דבר, כשברקע נשמע קול דהרת סוסים (“אוביי”). את הווידיאו מלווה עבודת סאונד שבה נשמעים הוריה של קופלזדה משוחחים על מצבה, מעין שיח חירשים אירוני על נורמות, ציפיות ואפשרות לחיים ללא זוגיות (“כשהיא תפתח את העיניים היא תדע”).

מתוך “באק אוף מיי הד”, מיצב וידיאו, ורד נסים, 2018. צילום: אבי אמסלם

גילי ברק היא היחידה שדמותה אינה נראית. מיצבה כולל מראות זולות שונות שעליהן היא שירבטה וכתבה בטוש תיאורים של פנטזיות או מפגשים ארוטיים במעין אקט טינאייג’רי במתכוון (“מינ-זר”). במקום דמותה שלה, דמותו של הצופה נשקפת מהמראה מבעד לטקסט. זאת גם העבודה היחידה שצונזרה על-ידי גורמים בעיריית עפולה, אך נסים החליטה שלא לאזכר את הצנזור. המלים הגסות שהוסתרו בטוש נראות כחלק אינטגרלי מהמיצב, כאילו ברק עצמה נבהלה או התחרטה והצניעה את מלותיה.

קבלת הצנזור (שאינה חפה מבעייתיות) היא רק פן אחד של הסובלנות שנקטה האמנית ביחס לסיטואציה המארחת והפריפריאלית. “באתי ביומרנות גדולה מאוד של עיסוק באמנות חברתית, ועכשיו אני צריכה להצדיק את היומרנות הזאת. זאת אומרת שבאתי ואמרתי: אני לא רוצה שזה יהיה כמו אמן שבא ומדביק, קופי-פייסט, דברים שלו על האנשים. רציתי משהו שבאמת מטשטש את הגבולות”, סיפרה נסים בראיון ל”כלכליסט”. אך להתמסרות הזו של האמנית למשתתפות יש מחיר. כאשר בוחנים את המופעים של הרווקות כעבודות אמנות, ולא כתוצר של פעילות חברתית, רובם נותרים חובבניים. מעבר לכך, יחד כתערוכה הם לא מצליחים להתלכד לכדי דימוי מורכב או חתרני של רווקות נשית. גם אם הם כנים, נוגעים ללב ואפקטיביים, הם לרוב נופלים לאותם סטריאוטיפים חברתיים ומגדריים ידועים מראש. אמנם נסים משרטטת באמנותה סטריאוטיפים באופן ישיר ומכוון, אך הפעם הקלישאתיות אינה משמשת טקטיקה חתרנית, אלא נקודת סיום.

על עבודותיה הקודמות, שבהן השתתפו הוריה של האמנית, כתבה גליה יהב בחדות: “נסים יוצרת עבודות שבהן הגיבורים משחקים בתפקיד עצמם, מדקלמים טיוטות שהן הטקסטים עצמם, המקומות הם תפאורות בצורת המקומות עצמם (פינת רחוב, סמטה, חצר אחורית). כך, הכל הוא חיקוי שאינו מצליח לחמוק מעצמו”.  כביכול, איכות זו של נסים ניכרת גם כאן. כל הקרנת וידיאו מוצגת בסביבה תיאטרלית: בהקרנה של כהן הברמנית אנו צופים בעודנו ישובים על בר מאולתר עם כוסות בירה ריקות למחצה וצלוחיות בוטנים אכולים; ההקרנה שבה נראית קופלזדה האגרנית מוסתרת בחציה בערימת בגדים זולים שנזרקו על הרצפה. האסתטיקה הזולה במתכוון, תשומת הלב ההומוריסטית לפרטים והעמלנות האובססיבית המזוהות עם נסים – כולן באות לידי ביטוי בסביבות עצמן ובעבודות הפיסוליות המוצבות בין הסביבות, ומדגישות את המלאכותיות שבאידיאל החתונה ובסטיגמת הרווקות. אך בניגוד להוריה, הרווקות אינן גיבורותיה של נסים. הן אינן משחקות את עצמן, אלא הן הן עצמן, מה שמותיר את התפאורה התיאטרלית כמסמן ישיר, ולא כחיקוי מראש בעל איכויות קאמפיות.

מתוך “צ’ייסר ערק”, מיצב וידיאו, ורד נסים, 2018. צילום: אבי אמסלם

ולכן, נקודות החוזק בתערוכה מופיעות בעבודות “הקונבנציונליות” יותר של נסים, כאשר היא ממשיכה לעסוק בעצמה, או למעשה בקשר שלה עם הוריה. הסביבה של נסים, כרווקה השביעית, היא פינה מכוסה בטפט קיטשי של מפלים טרופיים שעליו הוצבו בובות תוכי פרוותיות, צבועות ריסים וציפורניים. בווידיאו על מסך קטן נראית אמה של נסים, שחקנית בנפשה המתמסרת למצלמה, לבושה בשמלה צהובה וילדותית ויושבת על שולחן (“ספיץ’ לס”). בגמגום ובחזרתיות מבולבלת היא שוטחת בפני נסים, ובפני הצופה, את האני-מאמין שלה: “תראי, יא בינתי, את עכשיו את לבד… והייתי מאוד רוצה שאת תתחתני, אבל מה, לא להתחתן בכל מחיר… פעם זה היה בושה, היום זה לא בושה. בחורה רווקה הולכת, לוקחת זרע מבנק הזרע ויכולה להיכנס להיריון… ואם אני אשה ועכשיו הייתי רווקה, אני לא הייתי מתחתנת בכלל בכלל. הייתי יכולה לקחת זרע מערבי, מצרפתי, מאנגלי, מכל אחד אני אקח זרע, מה אכפת לי, לפי הדת זה מותר… זה לא מוכרח למצוא חן בעינייך, זו הדעה שלי”. כביכול, ראיית עולם מעודכנת, ביקורתית ורדיקלית הרבה יותר מזו של שאר הרווקות הצעירות. אך ברקע נשקפת מתמונה על הקיר דמותו של האב, והבעל, כמעין קדוש מעונה, הילה אדומה של לב תלויה מעל ראשו. בסוף נאומה של אשתו הוא נשמע ברקע: “תאמיני לי, כל מה שדיברת זה לטובתי”, והיא משיבה לו בתנועה מגונה. בווידיאו אחר נראים שני ההורים מכונפים בכנפיים זהובות, מנפחים במאמץ רב בלון אדום בצורת לב שלבסוף מכסה כמעט את כל גופה של בתם, היושבת ביניהם (“משאבת הלב”, 2017).

מתוך “צ’ייסר ערק”, מיצב וידיאו, ורד נסים, 2018. צילום: אבי אמסלם

בקשר הבין-דורי הזה, קשר דו-סטרי של הקרבה וקורבנות, נחשפת הפריפריאליות המחשבתית והמעמדית שקיימת סביב מושג הרווקות הישראלי במלוא עוצמתה, זו שנעדרת מרוב הסביבות האחרות. הד לכך ניתן למצוא בשיחה של שני ההורים של קופלזדה, שנתונים בבלבול שמייצר המצב הזוגי של דור ה-Y בקרב דור ההורים (כל הרווקות המשתתפות בנות 33). הרווקות עצמן נושאות את אות הקלון, אך לאו דווקא מחוללות אותו. דווקא מתוך ההסתכלות החיצונית על הרווקוּת, ולא מתוך ההוויה הרווקית עצמה, נסדקת הקלישאתיות. באנלוגיה לאמנות חברתית-השתתפותית בפריפריה, כמו זאת שנסים מתנסה בה כאן, ניתן לומר כי נקודת מבטו של האמן כמבקר מבחוץ והייצוג האסתטי שהוא משרטט הם עדיין לב לבו של העניין. סוג אמנות כזה הוא משימה קשה מאין כמוה, מדרון חלקלק שדורש רגישות רבה שנסים אכן התברכה בה – טוב שהרווקות אינן גיבורות של נסים, אחרת היא היתה חוטאת בכשל אחר לחלוטין של אמנות חברתית.אך בתערוכה זו בכללותה, כמו בהרבה עבודות אמנות חברתיות, נשכחה עמדתה החיצונית והחשובה של האמנית, כמו גם יכולתה ליצור ייצוג אסתטי, כלומר “חיקוי שאינו מצליח לחמוק מעצמו”.

“המצב האישי: רווקה”, ורד נסים
הגלריה העירונית עפולה
בהשתתפות: גילי ברק, נטע כהן, מור ליפשיץ, אסתי מיטלברג, נטע קופלזדה, שרונה תירם
אוצר: ניר הרמט
נעילה: 5 באוגוסט 2018