עבודה לפנתיאון

בסצנה מופתית מתוך עבודת הווידיאו “מכתבי אהבה לרות”, שעוד תירשם בפנתיאון של תולדות האמנות הישראלית, נראית הדמות הווירטואלית המצומקת, העירומה וחסרת שיער הערווה של משה דיין פוצחת במחול ובנענועי אגן לקול תיפוף של אחת מהצלמיות העתיקות שככל הנראה שדד. לאורך הסרט דיין, שעוצב באופן פלאי ובו בזמן מחריד בעזרת טכנולוגיית אנימציית תלת-ממד מרשימה, מקריא מהמכתבים שכתב לאשתו הראשונה, רות, ושפורסמו באחרונה בספר “מכתבי אהבה. משה דיין”. אך כשם שגופו אינו שלו, כך גם קולו; דיין מדבר בקולם של ארבעה מאהבים לשעבר של רות פתיר האמנית.

גם בעבודותיה הקודמות הלחימה פתיר את הפוליטי לאישי, למיני, לרומנטי ולפרברטי. ב”החולמים” (2016), למשל, אנשים מספרים זה לזה על חלומות הזימה שחלמו על הילרי קלינטון וברק אובמה. בכך נמנית פתיר עם קבוצת אמנים צעירים המתעסקים בתווך הזה, תוך שימוש באמצעים טכנולוגיים ופרפורמטיביים, כמו למשל ליז מג’יק-לייזר. פתיר בחרה דווקא במכתבים שאינם מתייחסים במישרין לאירועים היסטוריים מקומיים, למלחמות ולתככים פוליטיים, אלא כאלה המתארים באופן חד-צדדי את הרומן הסוער של הזוג הציבורי, שנחתם בגירושים. הם משרטטים מסלול רומנטי מוכר: בתחילה התאהבות אידילית, געגועים וכמיהה, שמידרדרים עד מהרה לרגשות אשם ולחוסר ביטחון, ומסתיימים בנקמה ובבגידות אכזריות. אך דרך המלים ונקודות הציון הגיאוגרפיות עולה גם דימוי מוכר של הארץ בתקופת היישוב: נהלל, שומרון, ימי מלחמה, עבודה בקיבוץ ברפת ובמטעים ושמירות צבאיות בסרפנד (כיום צריפין). לא ניתן להימנע מלהסתכל על הרומן, שנפרש על פני כ-40 שנה, כמטפורה להתפוררות החלום הציוני ול-falling out of love מהארץ, אך זו תהיה קריאה פשטנית מדי של עבודה הרבה יותר מורכבת.

יחד עם דיין מונפש גם אוסף העתיקות השנוי במחלוקת שלו, שאותו אסף, ולמעשה בזז, במשך שנים, תוך שימוש במשאבים מדיניים וצבאיים באופן חפוז וללא רישום או תיעוד מקצועי. דיין נראה מוקף בצלמיות, בכדים ובפסלים שכמה מהם הוגדלו כך שיוכלו לארח לו חברה של ממש, להרקיד אותו ולרקוד לו. הוא רכוב על שור עתיק, מלטף בערגה כד חרס או מטיח כדים ברצפה במחווה המצטטת את הצילום המפורסם של איי ויוויי (Dropping a Han-Dynasty Urn”, 1995″). דרך הצלמיות המטופפות והמתופפות מגיחים ההומור וקלילות הדעת המבורכת של העבודה. על הקירות, מבעד לאייפדים, נראות עוד צלמיות נשיות מנענעות אגן ומקפיצות שדיים בתנועות רפטטיביות, מעין גיפים מגוחכים ונטולי כל מיניות.

מראה הצבה מתוך “מכתבי אהבה לרות”, רות פתיר, גלריה המדרשה, 2018, צילום: מאיר רקוץ’

לצד אוסף העתיקות של הבעל מוצג בסרט גם אוסף אחר, של האשה – נוסף לרטייה האיקונית, דיין מולבש בקולקציית השמלות של משכית, מותג האופנה האיקוני לא פחות שיסדה רות דיין. מעבר לטשטוש המגדרי המובן מאליו ולהנגדה הבוטה בין דמותו הפומבית של דיין כמצביא שתום-עין למאהב רומנטי, הופך הלבוש המלכותי-כנעני את דיין לא רק ליציר כפיה של רות האמנית, אלא גם של רות מעצבת האופנה. דיין האשה הופכת מאשת איש, נמענת פסיבית (שכן קולה שלה לא נשמע, ונעדר גם מספר המכתבים), למלבישה של בובה על חוט.

למעשה לא רק דיין הוא יציר כפיה או פרי דמיונה של פתיר, אלא גם כל קולותיו – מאהביה שלה גם הם יציריה. זהו כוחה של האהבה – ליצור דמויות שנתאהב בהם, לברוא פנטזיות רומנטיות. תוך כך, הרגעים שבהם אשליית הסרט נסדקת הם מהמוצלחים ביותר. אלה מתרחשים כאשר נשמעים חלקי שיחה בין פתיר למאהבים על המכתבים עצמם, לפני או אחרי אקט ההקלטה הרשמי. אחד המאהבים מציין כי דיין “לא כותב על הנישוקים והחיבוקים… הוא לא מדבר עליה”. אחר נשמע לפתע אומר לפתיר, “נו די, אל תצלמי אותי”, תוך שדמותו של דיין מרימה את ידה בהתגוננות והתמונה נרעדת, כאילו הצלם הלא קיים נרתע לאחור. מאהב נבוך אחר מנסה להפסיק לגחך בכל פעם שהוא מקריא “רותי שלי”. מעבר לעובדה שברגעי האמת האלה האישי אכן נמזג לתוך הציבורי ומאהביה של האמנית משתלטים על הדמות הפוליטית, הם גם חושפים את תהליך העבודה: ה”סשן” הפרטי וכנראה המביך עד מאוד שבו ביקשה פתיר מאקסים להירתם ליצירת עבודתה שלה. יצירת האמנות, כמעשה האהבה, מתגלה כמעשה פרטי בהווייתו, אך ציבורי בהתגלמותו.

חשיפה זו נוכחת גם בקומת הקרקע, שם מוצגים סיפורים ארוטיים שכתבו חברותיה של פתיר – שבע חברות, ארבעה מאהבים, דיין אחד. המכתבים הודפסו על גליונות לבנים גדולים וכמה מהם מחקים באופן מגושם מעט את הנראות של פורמטים דיגיטליים שונים – notes באייפון או התכתבות בצ’אט. כולם הוקלדו באותו פונט גנרי, המשטיח את הפנטזיות הפרטיות, הספציפיות. השפה היומיומית, המקרית, עומדת בניגוד מוחלט לכתיבה המדודה של דיין, שעלולה להעלות רגש נוסטלגי “לישראל של פעם”. המרחק הפיזי והטמפורלי, שבעבר היה הצידוק לחליפת מכתבים, מבוטל בפורמטים הדיגיטליים, שמאפשרים תקשורת אובססיבית, תמידית ומיידית, אך בכך הם גם מדגישים את העדר הנוכחות האנושית. התוכן עצמו מייצג כביכול מיניות או זוגיות שונה לחלוטין מזו שמדקלם האווטאר (התחליף האנושי האולטימטיבי) בקומה העליונה – עכשווית, דיגיטלית, ספורדית, משוחררת מעול של מגדר, של פוריטניות או של הגוף החומרי. אך האם כך הדבר? האם באמת יש בכוחה של הטכנולוגיה לשחרר מקונבנציות חברתיות בכל הנוגע למיניות? או שאלה יתדלקו לעד את הפנטזיות הארוטיות של כולנו?

מראה הצבה מתוך “מכתבי אהבה לרות”, רות פתיר, גלריה המדרשה, 2018, צילום: מאיר רקוץ’

תשובה לשאלה זו ניתן למצוא בדמותה הרובוטית הנשית של “אלקסה”, השירות הקולי מבוסס-הענן (או במלים פשוטות, עוזרת אישית) של חברת אמזון. בהיותה חסרת כל אפיון אנושי מלבד קול ושם נשי, ובתפקודה היחיד כנותנת שירות, היא מגלמת את הקונבנציה הפטריארכלית המינית המובהקת. בתערוכה היא מובאת בדמות רמקול שחור קטן הניצב על פדסטל ומזמין את הצופה לבקש כל העולה על רוחו. אם הטקסטים הארוטיים המוקלדים באייפון בהיסח הדעת הם גלגול עכשווי של מכתב האהבה, “אלקסה” היא גלגול נוסף של התכתבות ותקשורת – לא במכתבים, אלא בפקודות קוליות, קצרות ומדויקות. ניתן להיזכר בסרט “Her”, שבו משתמשים אנושיים מתאהבים במערכות ההפעלה הדיגיטליות שלהם רק כדי לגלות שהן, שיכולות להיות בכל מקום ובכל זמן, עוסקות באינספור מעשי בגידה וירטואליים-סימולטניים. ההתאהבות במכונה או ברובוט היא תמה מוכרת, אך החידוש שמביאה “אלקסה” כאובייקט רדימייד בחלל אמנות אינו מתמצה רק באפשרות שניתנת לצופה לשלוט בה, אלא ביכולתו לשלוט בחלל הצפייה ובאופן הצפייה בכללותו – הוא מוזמן לקרוא את הסיפורים תוך כדי האזנה למוזיקה, לחדשות, או לסיפורים ארוטיים אחרים (או לבחור כל העולה על רוחו מתוך הקיים בענן של “אלקסה”).

התייחסות רפלקסיבית מורכבת לחללי תצוגה מופיעה גם בסרט עצמו. בניגוד לסצנות הקודמות, שבהן דיין ממוקם באזורי ספר דיגיטליים חסרי גבולות, בסצנה האחרונה הוא יושב באולם תצוגת קבע מוכר במוזיאון ישראל, שבו מוצגים ארונות קבורה אנתרופואידיים (דמויי אדם) מחרס שהוא מצא בחפירות בדיר אל-בלח שברצועת עזה. אלה הוחזקו בביתו הפרטי עד שנרכשו על-ידי מוזיאון ישראל לאחר מותו, והובאו לתצוגה רק באחרונה. שוד העתיקות של דיין, כידוע, היה כפול – בזיזת אוצרות ארכיאולוגיים מאדמה כבושה, וגם הסתרתם במשך שנים מעין הציבור והאקדמיה, כאילו היו שכיות חמדה פרטיות. באותה הסצנה מדקלם דיין את המכתב הקשה מכל: “לכשנשאת אותי לאיש, לא הכרת אותי ומה שהכרת היה שונה ממה שהנני היום. אך עכשיו את מכירה אותי – לפחות יותר מבעבר – ויודעת אודותי יותר. את יודעת על ‘יפהפיות האורבות לי בדרכים’ (או שאני אורב להן), על שאינני מתמסר לילדים ואינני מפנק אותך ואני חי בקברים של 5,000 שנה…”. ברקע מוקרנים נופי ארץ ישראל, ובסופו של כל משפט בומבסטי והצהרה כואבת צונח אחד מארונות הקבורה ונשבר. הפעם היחידה שדיין מוצג לצד ובתוך הארץ שהוא מזוהה עימה היא במוזיאון הלאומי, בית-המקדש המודרני בעיר הבירה, המתווך דימויי היסטוריה סטריליים. שם, יחד עם קץ הבזיזה הארכיאולוגית, מסתיים גם הרומן.

סטיל מתוך הוידאו “מכתבי אהבה לרות”, רות פתיר, גלריה המדרשה, 2018

האלמנט המעט צורם היחיד בתערוכה הוא סדרת נובלות ארוטיות בשם “New Lovers Series” (בהוצאת Badlands Unlimited), המונחות על שולחן לעיון בלבד. מצד אחד, ה”עיון” החטוף והפומבי בחלל האמנות מרוקן את האובייקט הספרי מתוכן או משימוש, והולם היטב את המיתוג החלול של ספרים אלו, שמשווקים כמעין תרבות זימה מגניבה להיפסטרים, שנצרכת באופן ציבורי ומודע לעצמו. מצד שני, גם כאן יש התייחסות מורכבת למעמד הארוטיקה בחלל האמנות המהוגן ולעמדת הצופה בו כשולט ונשלט, כנמען שאקט הקריאה המלא והפרטי נשלל ממנו. מכאן כוחה של התערוכה – היא לא רק קושרת יחד רק את הטכנולוגי, הפוליטי והרומנטי באופן מעורר התפעלות הן מבחינה טכנית והן מבחינה תמטית, אלא גם לא שוכחת את הנוכחות האנושית היחידה בחלל – הצופה עצמו.

“מכתבי אהבה לרות”, רות פתיר

גלריית המדרשה, רח’ הירקון 19, תל-אביב

נעילה: 24.5.2018