בימים אלה מוצגת בגלריה אידריס, חלל חדש שנפתח לפני כמה חודשים במרכז תל-אביב, תערוכה זוגית של האמנים ניב כהן ומיטל כץ-מינרבו. שם התערוכה, “שמי לגיון, כי רבים אנחנו”, נגזר מאפיזודה מתוך הברית החדשה שמתארת דיאלוג בין ישו לאדם אחוז דיבוק ההוזה שהוא גדוד של 5,000 שדים. תחושת הכוח המדומה של אדם מעורער בנפשו הקורא תיגר על שליחו של האל והגבולות המעורערים בין תחושת עליונות וכוח לאשלייתה הם נושאה המרכזי של התערוכה.
כץ-מינרבו נעה בשנים האחרונות בין הרישומי, הטקסטורלי, הטקסטואלי ותחום האופנה, ומציגה בתערוכה זו יחסים בין האדם לבוטני. בכניסה לגלריה תלויים משטחי בד ונייר צבועים לבן שעליהם צומח פרא שיח מטפס וגידם מפאת ההפרדה וחיתוך המשטחים. הצמח הענק משתרבט וחולש על פינת הכניסה ומוטח עליה בצבעים תעשייתיים מבריקים וטושים זוהרים. בחדר החממה הפנימי בוחנת כץ-מינרבו, כחוקרת ממיינת ומיומנת, את אופיים ומהותם של הבד, האדם והצמחייה. היא רושמת בעט דגמי וקיפולי בנדנות שחורות על מה שנראה כשלישיית מפיות מעומלנות לבנות. לצדן היא מצמיחה על השדות הגיאומטריים של נייר Letraton קטלוגי חסין אש אנשי קקטוס הלבושים במיטב האופנה ההיפסטרית העכשווית ומייצרת סדרת קולאז’ים שהם גם שער או חלון להתבוננות בגברים הקוצניים.
האובייקט המסקרן ביותר בתערוכה הוא דווקא ציור שכץ-מינרבו לא יצרה בעצמה: קרובת משפחתה מוונצואלה, הציירת אלסה מוראלס, ציירה על נייר קרטון מצהיב מכשפה מיסטית המכונה סנטרייה. הקוסמת המאגית מעוטרת שמלה אדומה בוערת כלהבות אש ומוקפת צמח עם עלים כבירים. הציור מיניאטורי, לא גדול מגלויה ממוצעת, אך הוא מכשף וממגנט בנוכחותו הדומיננטית ומעניק לעבודותיה של כץ-מינרבו נופך מסתורי ומחזק את האינטרפרטציה העכשווית והעדכנית של עיסוקה באדם כצמח מוזר, המאיים בקוצניותו, אך עיקש ויפהפה מעצם קיומו.
מראה הצבה מחזית הגלריה. “שמי לגיון, כי רבים אנחנו”, מיטל כץ-מינרבו וניב כהן, גלריה אידריס, 2017, צילום: ברק רובין
בטקסט התערוכה נכתב כי “מיטל כץ-מינרבו וניב כהן יוצרים ביחד חלל שבו אובייקטים ודימויים המשלבים דיסציפלינות שונות מנסחים מבחינה אסתטית שאלות של זהות”. במובן זה, גם כהן ממשיך את עיסוקו ביצורי, בפראי ובמוזר. בעוד שכץ-מינרבו מתמקדת באובייקט החי-אילם, גברים קקטוסיים חסרי הבעה או קול וקולאז’ים בלתי מתכלים – כהן מעניק את המבט החודר ואת הדהודה העמום של שאגת הסתערות באמצעות אובייקטים וסמלים חבוטי קרב, מצולקי מלחמה.
מאז תערוכת הבוגרים שלו בתואר השני בבצלאל ממשיך כהן את עיסוקו במסכות, בפסלים ובכלים שמשלבים חומרים אורבניים עכשוויים (מאפרה, מסננת תה, שעון מד מים, פקקי בירה), חומרים מן הטבע (עץ, קרן של יעל) ואובייקטים שהוא מפסל בעצמו (מקורות ציפורים). כהן בוחר כמה אובייקטים, מסדר אותם בקומפוזיציה מסוימת ואז עוטף, קושר, שובר, מרכיב ויוצר מהם מין יצורי כלאיים שכמו קפאו תוך היוולדות או תנועה, נחנקו תחת מעטה עבה של פלסטיק שחור ונקברו תחת השכבות. כהן אינו מסתפק בתכריכים השחורים ונוקט פעולה קטלנית אחת אחרונה: בסבלנות ובשיטתיות הוא שורף את שכבות בשר הפלסטיק, מסמן ופוער צלקות רוטטות ופתחים מדממים אל לבו של החומר, חושף את שכבות החיים הקדומות ומניח לאש ללחך, לנשק ולשחרר זעקה דוממת מתוך מקורותיהם וציפורניהם הפעורים לרווחה של היצורים.
ניב כהן, מתוך “שמי לגיון, כי רבים אנחנו”, גלריה אידריס, 2018. צילום: ברק רובין
על הקיר הפינתי, שנצבע בכחול, הציב כהן ספק כלי מלחמה, ספק כלים חקלאיים המורכבים מאביזרי ניקיון כגון מטאטא ומגב, ומטעין גם אותם בפוטנציאל ציד והרג. ההמצאות החומריות, שילובי הצבעים והמשחקיות של כהן משובבים את הנפש, אך גם אוצרים בחובם אלימות, פראות יצרית וכאוס, שכהן משתיק ומחניק תחת השכבות עד לרפיון ורגיעה ומותיר את חלל הגלריה אפוף דממה מעיקה ומחשידה.
“שמי לגיון, כי רבים אנחנו”, ניב כהן ומיטל כץ-מינרבו
גלריה אידריס, רח’ מנדלי מוכר ספרים 8, תל-אביב
ימים ב’–ה’, 14:00–19:00; ו’, 10:00–14:00
נעילה: 17.03.18
אשר צוירו בזמן אמת בעת העלייה הגדולה של 1990. כל פורטרט היה תולדה של שעות רבות של עבודה, מתוך התבוננות מרוכזת וקפדנית במודלים. לדבריה, היא הופתעה מעוצמת התגובות, שנעו מאהדה והתלהבות של אנשי אמנות
ועד עוינות בוטה מצד העיתונות הרוסית
תשע דמויות נשים, עולות חדשות מחבר העמים, הגעתי למסקנה שיש בתוכה סתירה פנימית, מין דואליות קיומית שנעה בין הזדהותה עם העקורים והתלושים אשר צוירו בזמן אמת בעת העלייה הגדולה
