לא תעשה לך דימוי ישיר

התערוכה “בעיות השעה” שאצר דורון רבינא בביתן הלנה רובינשטיין במוזיאון תל-אביב נשענת על בהלת אימים של פרובינציות משתרכות. כל-כך דחוף העניין, כך מיידעים אותנו כמעט בראשית הטקסט האוצרותי, שהתערוכה אורגנה בשבילנו “לפני כחמישה חודשים בלבד”. מדוע חשוב שהתערוכה אורגנה לפני חמישה חודשים בלבד? האם יש פה רמז לאיזו רשלנות מתגוננת מחמת הדחיפות? או שאנו צריכים להיות אסירי תודה למארגני התערוכה על מאמציהם הכבירים להנחית לנו בחצר האחורית הגיגים מאירופה? מה שבטוח, העניין היה בהול, והגיע, תודה לאל, לציבור הרחב.

בכל מקרה, אנו עומדים בקו האש של עולם האמנות, ובשעריו בעיה שאין הדעת יכולה עוד לסבול פה במחזותינו המנומנמים. כך בלשון האוצר: “התערוכה מבקשת לשאול מחדש מהו מקומה של האמנות ביחס למציאות ולגלות בתוכה את הבהילות האופיינית לרגע העכשווי”. נניח לרגע את שאלת היחס בין האמנות למציאות, שאלה שהיא בעצם דיון המשתרע כנראה עד לרגע לידתה של המחשבה המערבית המתועדת, שלא נדבר על מצוקי הכתיבה בת זמננו בעניין. עוד לפני שגלגלי העיניים מספיקים לחתום את הטקסט, שאלה זו כמו נמתחת לקצוות הידע האנושי וקורסת לתוך עצמה, עד שנפער בבסיסה רק חור שחור מרתק של כלום. העניין החשוב באמת הוא שכדי להגיע עם איזושהי אוריינטציה קלה לספק המתודי הדחוף של התערוכה, על המבקר, כך נגלה בשורות הבאות, לרכוש כרטיסי טיסה “לתערוכות הדגל של עולם האמנות העכשווית: הביאנלה ה-57 בוונציה והדוקומנטה ה-14 בקאסל ואתונה”. וזאת, רק בשביל הזכות להתחכך עם תיירי-אמנות נוצצים ולגעת ביד חשופה, לראשונה בחייו, “בבהילות האופיינית לרגע העכשווי”. חבל שיש לנו שכר דירה לשלם, ועונת האמנות העולמית כבר מאחורינו.

למרבה המזל, גילמו בשבילנו את החוויה בבשר המקומי. ואם חשבתם כי “הבהילות האופיינית לרגע העכשווי” הולכת להתגלות לעיני המבקרים ולהתערטל כך סתם באורה הוולגרי של שמש ישראלית, התכוננו להתבדות. יש לנו פה עסק עם תופעה ערמומית ואלגנטית, טעמה משובח ולעומתי, היא רגישה לאופנות ולעולם לא תראו אותה מתאמצת. היא-היא “היפה הוא הטוב” (Kalokagathia) החדש בעירנו. כך מגדיר אותה האוצר: “האמנות מתעמתת עם ענייני השעה בדרכה החמקמקה, בלי לגעת בהם ישירות או לחולל בהם תמורה ממשית. המעשה האוצרותי לכוד בחמקמקות הזו […] אבל העיסוק של האמנות בכשל הפנימי הזה הופך אותה לעכשווית ורלבנטית מרגע הצגתה”. לא ידענו כי הרחק בביאנלות המולך כבר לא רלבנטי. יורש העצר החדש הוא החלושס, קריצה ערמומית מודעת לעצמה המתנדפת מן האמנות באמפליטודות בלתי נשמעות לאוזן האנושית, אך בעלת כוח אצור לחיל ורעדה! האמנות, מוסבר לנו בדידקטיות, אינה צריכה להתערבב עם דיווח ישיר על המציאות. דימוי ישיר אאוט, דימוי עקיף אין.

אסף אלקלעי, Swiping, 2017

לאחר המסה הזו אנו נאלצים להיזרק לאקטואלי ולהיתקל באמנות. בלובי הכניסה, בחדר משלו, ניצב משה גרשוני וציורו “קום התנערה עם חלכה” (1983). ההשפרצות המוכרות של גרשוני וציטוטיו המתיילדים, הפעם מה”אינטרנציונל”, ממסגרים את אופק המניפסט הנוכחי של טעם השעה. ובמלותיו של רבינא ביחס לגרשוני: “זהו בדיוק הדבר ששאר העבודות בתערוכה אינן עושות, אין בהן קריאה לאקטיביזם או תוכן פוליטי ישיר”. לאורך התערוכה נגלה כי גם אצל רבינא השיפוט האסתטי הנכון, כלומר טעמו הטוב, הוא-הוא המוטיבציה העיקרית מאחורי התחוללות “בעיות השעה”. עמדתו המרכזית של רבינא עומדת מנגד לאינפלציית הדימוי האקטואלי הישיר המחופש לאקטיביזם פוליטי. זהו למעשה הדיבר המרכזי שסביבו התערוכה חגה: לא תעשה לך דימוי ישיר!

שיפוט או ביקורת תרבות אלה מובילים למעשה את קו המחשבה הרציף ביותר בתערוכה, אך הוא אינו מטופל בה, מלבד התיקון הקוסמטי לפרוצדורה האסתטית התקינה, הפוליטית והרלבנטית יותר. במהרה, הניסיון להבין את רצף הדימויים הרטרוספקטיבי שלפנינו, שנקודת האפס שלו היא שנות ה-40 של המאה ה-20, נשאר סתום. כיצד החליט האוצר לעקור את העבודות מן הקוסמולוגיות האסתטיות, הפוליטיות, הגיאוגרפיות וההיסטוריות שלהן, בציר זמן רנדומלי כל-כך, ולהציב דווקא אותם יחד בבהילות? מדוע, למשל, נבחרו אריאל שלזינגר, ורנר בראון, יוסי ברגר, יעל אפרתי, מיכל הלפמן, מעין אלייקים ועמרי קרן להציג שתי יצירות, ורוב האחרים רק אחת? ומדוע כשנבחרה יותר מעבודה אחת של אמן מסוים, לרוב היא הופרדה והוצבה במיקומים נפרדים? תעלומה.

טבעת המוביוס הזו היא אולי המפתח להבנת התערוכה הבהולה שלפנינו. ניקח לדוגמה את ציור הקיר של ציבי גבע “יפו יפא יפת ג’אפא” (2017–1997), צילומו של אריאל שלזינגר “הנער, 10” (2013) ועבודתו של מעין אליקים “בלוטת האצטרובל” (2013). אצל גבע המסומן הוא העתק או פרפרזה לציור מוקדם שלו על שער ביפו. תצלומו של שלזינגר הוא מראה נוף חלון סדוק של מכולה, דימוי המתכתב עם סרטו האילם של צ’פלין “הנער” (1921). מסגרת הזכוכית של התצלום סדוקה בחיקוי מדויק של הזכוכית בדימוי. ואילו אצל אליקים שני אובייקטים צמודים: תמונה וסוג של נטיף מחודד. בתמונה כיתה במרכז קרפנטר (Carpnter Center). בדברי התוכנייה: “המרכז היחיד שתיכנן והוציא לפועל האדריכל המודרני קורבוזיה בארצות-הברית. במהלך ביקור בבניין נכנס מעין אליקים אל אחת הכיתות וצייר בגיר על הלוח דימוי של עין פקוחה”.

שלוש העבודות, ללא יוצא מן הכלל, פועלות לפי צו השעה – איסור הדימוי הישיר. מאחורי שלושתן עומדת תעלומה המחכה לפענוח. כאן, מסתבר, התזה המושחזת של שרה חינסקי תקפה במלוא תפארתה: “הנחתה של יצירת האמנות כ’סוד’ […] כאובייקט הטעון פירוש” (חינסקי, “מלכות ענווי ארץ”, 48). נדמה כי פעולת ההצפנה, החזרה לעיסוק המודרניסטי במדיום והמשחק השחוק ברצפי המסמנים המרחפים הם הקושרים יחדיו את העבודות שלפנינו. אולם ללא עוגן תיאורטי ברור יותר, הכל הופך לאיזו כסות בינארית וכוללנית של קדמה אסתטית ורעיונית.

מראה הצבה מתוך “בעיות השעה”, ביתן הלנה רובישטיין, צילום: אלעד שריג

על כן, העבודות הכה-קוליות מזיעות את ההיגיון התמטי מתוכן ופורמות, בזו אחר זו ובאפקט מצטבר, את ההבטחה של “בעיות השעה”. מעל הכל יש פה דיון עקרוני. הרבה יותר פשוט לשרבט צופן מאשר לשרטט מפה. צופן מטעין הכל או לא כלום במשמעות – שזה בעצם אותו הדבר. מפה מוצלחת וקוהרנטית, גם אם היא סבוכה או צפופה, ממקמת אותנו בוורטיגו של הדימוי המתחלף בחלל. וזו נדרשת במיוחד כשמדובר בתערוכה קבוצתית של אמנים השוחים בהגיונות אסתטיים שונים. אם מפה זו נעשית ביד אמן, היא יכולה להוביל לחוויה מטלטלת. כנראה חשוב לציין כי מפה מוצלחת אינה שוות ערך לרידוד, כפי שכנראה נהוג לחשוב, ולמרות כל הנסיונות להיות “הרלבנטיים משם”, עדיין רבים תקועים באקסיומה הלא רלבנטית הזו.

בסופו של דבר הנפגעות העיקריות הן העבודות. במדבר של העמדה האוורירית, אף אחת מהן אינה יכולה לשרוד את מבטו של הצופה המבולבל, שאפילו עצם מבארת אחת לא נזרקת לו. מדאיג לחשוב כי “הבהילות האופיינית לרגע העכשווי” היא למעשה הבהילות לאוורר את המחסנים ולערסל את הסחורות באור השוק המנומנם, ובו בזמן לגדר סביבו את הטעם החדש בשכונה. הכשל הפנימי האמיתי בכל הסיפור הזה הוא שהפוליטי והרלבנטי לעולם אינם מצהירים על עצמם ככאלה. הנה לכם תמורה ממשית למציאות!

“בעיות השעה”, ביתן הלנה רובינשטיין לאמנות בת זמננו, תל-אביב
אוצר: דורון רבינא
בהשתתפות וליד אבו-שקרה, מעיין אליקים, אסף אלקלעי, יעל אפרתי, ירון אתר, אבנר בן-גל, ורנר בראון, יוסי ברגר, ציבי גבע, משה גרשוני, מיכל הלפמן, אוטה וליש, אירית חמו, שרון יערי, יהודית לוין, אוסקר מישצ’אנינוב, כרם נאטור, עמרי קרן, ראובן רובין, גלעד רטמן, אריאל רייכמן ואריאל שלזינגר
נעילה: שבת, 10 במרץ 2018