אינפנטילית לרוב, רדיקלית לרגעים

בביקורתה הנוקבת של ברברה קסבצ’יה על התערוכה המרכזית בביאנלה ה-57 בוונציה, היא טוענת כי כותרת התערוכה, “ויווה ארטה ויווה” (“Viva Arte Viva”), היא היגד טאוטולוגי המניח מראש כי האמנות חיה וקיימת, אך גם מבקש להוכיח את קיומה.¹ לפי ההצהרה האוצרותית שלה, אין ספק שהאוצרת הראשית, כריסטין מאסל (Christine Macel) הצרפתייה, אכן ביקשה להנכיח את כוחה של האמנות במעין תנופה חגיגית, אופטימית ואף “ניאו-הומניסטית”, וליצור תערוכה “יחד עם האמנים ועבור האמנים”. ניתן לראות בכך מעין תגובת-נגד לתערוכתו חמורת הסבר והפוליטית של אוקווי אנווזור (Enwezor) מלפני שנתיים, תוך התעלמות נאיבית כמעט מהמצב העולמי הנוכחי המאיים.

בפועל התערוכה, הנפרשת על פני הג’יארדיני והארסנלה, עמוסה בעבודות חלשות וסובלת מחלוקה אוצרותית רדוקטיבית ואף אינפנטילית לפרקים. תוך התייחסות למבנה הלאומי של הביאנלה, חילקה מאסל את התערוכה לתשעה “טרנס-פביליונים” שאמורים לזרום זה לתוך זה כמו פרקים בספר ולשרטט עבור הצופה מסלול. אלה מסתכמים בכותרות אוצרתיות מיושנות ואוסף עבודות לא קוהרנטי שמבקשות להקיף את האמנות כולה ואת החיים עצמם ללא הצלחה ­– החל מ”ביתן האמנים והספרים”, דרך “ביתן השמחות והפחדים”, “ביתן המסורות” ו”ביתן השמאנים”, ועד “ביתן הצבעים” ו”ביתן הזמן והאינסוף”.

אבל המקומם מכולם הוא “הביתן הדיוניסי”, החוגג את “הגוף הנשי ומיניותו, חיים ותענוגות, בשמחה ובהומור, ומציג מבחר עבודות של אמניות נשים”. מעבר להגדרה המהותנית, לא ברור מדוע האל דיוניסוס מקושר כאן דווקא לגוף הנשי. האם רק הגוף הנשי יכול להתענג, להיות חושני, לחגוג את החיים? ואיך מתיישבת ההצהרה הזאת עם העובדה שהביתן, הכולל ברובו עבודות מביכות, מציג 120 אמנים ששני שלישים מהם גברים? ²

ככלל, זוהי ביאנלה נטולת הומור, מעוף ותעוזה. נראה שבמקום לממש את ההצהרות החגיגיות במפגן יצירה דיוניסי של שכרות ודמיון, פעלה מאסל לפי מתכון אופנתי ובנאלי כמעט, המשלב עבודות היסטוריות, כמה מהן דידקטיות, עם קורטוב של אמנות חברתית לצד אסתטיקה פורמליסטית. על הרקע החיוור והיבשושי הזה בלטו כמה עבודות מתוך התערוכה המרכזית, לצד קומץ ביתנים ותערוכות לוויין שהצליחו לפרוץ את המבנה השגור תוך שימוש בהומור רדיקלי ובציניות חתרנית כטקטיקה מרכזית. במקום להציע ניתוח מפורט של התערוכה המרכזית, בחרתי להתמקד באלה שאינם מסתפקים בהצהרות חלולות על קיומה וכוחה של האמנות, אלא גם מוכיחים זאת שוב ושוב, בחדוות יצירה מרעננת ומושחזת.

אמנם הפרפורמנס המעייף עם האסתטיקה ההיפסטרית והרצינות התהומית של אן אימהוף (Anne Imhof) בפביליון הגרמני שבה את לב השופטים, שהעניקו לו את פרס “אריה הזהב” לביתן הלאומי הטוב ביותר, אך “אריה הזהב” שלי מוקדש דווקא לביתן הפיני. האמן הבריטי נתנאל מלורס (Nathaniel Mellors) והאמן הפיני ארקה ניסנן (Erkka Nissinen) שיתפו פעולה לראשונה ליצירת “The Aalto Natives”, מיצב וידיאו המשלב שני פסלים אנימטוריים: “גב” (“Geb”) – אל בצורת ביצה ענקית מדברת, ו”אטום” (“Atum”) – בן האל, אדם בעל ראש מארגז קרטון. הפסלים זזים ומדברים תוך הקרנת סרט וידיאו ממקרנים שמחוברים לראשם, המשלב אנימציה פשוטה בסגנון סטורי-בורד, חבובות מדברות ויצירי CGI.

אטום, נלהב להרשים את אביו, משכנע אותו לאפשר לו לחזור לפינלנד העכשווית שיצרו יחד לפני מיליוני שנים, במעין מסע מופרך המגולל סיפור בריאה פיני-עולמי אלטרנטיבי, עמוס באמירות שנונות על דגי הרינג, מערכת הבריאות הפינית, דמוקרטיה סוציאליסטית ועצם הרעיון הלאומי. לדוגמה: הנרטיב הנונסנסי מתחיל בחללית של אטום וגב, הזהה לביתן הפיני, שתוכנן ב-1956 על-ידי האדריכל הפיני אלוור אלטו. אטום מבקש לברוא מחדש את העולם כולו בדמות פינלנד – “just a really big Finland — and some ocean with lots of herring in it”. כשהוא פוגש לראשונה בראש הממשלה הפיני, זה האחרון מנסה למנוע מאטום לצאת ולראות את הארץ, ומשכנע אותו להסתפק במצגת מציאות מדומה: “But it’s all in here, everything you want to see! Besides, we never go outside. Not anymore. We had a lot of problems outside in the 1970s. And there’s almost nothing out there now”.. בהמשך אטום מגלה לאכזבתו כי בנו האמיתי של האל הוא למעשה ניאנדרטל אוכל אדם שקבור באדמה המבקש ממנו להסיר את השלט “ארכיטיפ” המצביע עליו, שהונח שם על-ידי חבובה בת-דמותו של קארל גוסטב יונג בטענה שהוא “שונא קטגוריזציה. זה מאוד רדוקטיבי”.

במאמרו על ציניות כאסטרטגיה אסתטית, שהתפרסם לאחרונה ב”ArtReview”, מציין כריס פיט-ואסילק (Chris Fite-Wassilak) שהאמנים הציניים של היום מסווים את עצמם כציניים מודרניים הבוחרים בעמדה פסיבית חסרת אפקט רגשי, אך למעשה משתמשים בציניות ובהומור כדי להפעיל ביקורתית חברתית באופן המזכיר יותר את העמדה הצינית כפי שהיא נתפסה ביוון העתיקה – טקטיקה טרנסגרסיבית הסוללת את הדרך לפוליס טובה יותר. אמנים אלו “פותחים קרע דמיוני בחוזה החברתי; מתניעים תנועה, שאפילו לאחר שהיא נספגת לתוך גישות קונבנציונליות, מספקת תזכורת הכרחית לאלטרנטיבות הקיימות ולצורך להטיל ספק בדרך שבה ניתן לבקר את החברה מבפנים”.³ בין הפביליונים הלאומיים בג’יארדיני, שמזכירים חלליות אנכרוניסטיות, אולם הקטגוריזציה הלאומית שהם מייצגים מעולם לא היתה רלבנטית יותר – הפרודיה הפרועה על סיפורי הבריאה של הפביליון הפיני אינה נשארת רק בגדר בדיחה שנונה, אלא מותחת ביקורת חריפה על התשוקה הלאומית לכוח ושליטה.

פביליון אחר שניתן לפטור כהתלוצצות קלילה, אך למעשה מכיל הרבה יותר, הוא הפביליון האיסלנדי, שידוע בתעלולים הארכיטקטוניים שלו – בביאנלה הקודמת, האמן השווייצי כריסטוף בושל (Christoph Büchel) הפך כנסייה ונציאנית למסגד. השנה, האמן אגיל סבג’ורנסון (Egill Sæbjörnsson) הפקיר את הביתן בידי שני טרולים איסלנדיים אוכלי-אדם, אלטר-אגוס מפלצתיים של האמן, תחת הכותרת “Out of Controll in Venice”. פרצופיהם המחוטטים מופיעים על שני קירות גבוהים ומקבילים, בהקרנות מרשימות בסנכרונן. הצופה מוזמן לעמוד בין שניהם או לטפס במדרגות שמאחורי כל קיר, להציץ דרך חורים ולהפוך לחלק חי מהפורטרט הטרולי. ההודעה לעיתונות מספרת כי שני הטרולים מלווים את האמן מ-2008, כאשר עברו לעבוד בסטודיו שלו, ולצד פסלים הם גם עיצבו קולקציית בגדים, השיקו בושם ומנהלים חשבון אינסטגרם פעיל. חבל מעט שהפעילות הזו אינה נוכחת יותר בביתן עצמו, המציע, נוסף להקרנה, בית-קפה מאולתר שמוכר קפה בספלים בעיצוב הטרולים.

השיחה בין השניים מתמצה לעתים בבדיחות ילדותיות, למשל כשהם מתדיינים על אכילתו של אוצר מהמומה או על טעמם המתוק של תיירים אמריקאים, או כשאחד מהם מלמד את חברו איך להשתמש בטינדר. אך לפרקים דימויי הפרצופים הענקיים טעונים משמעויות מלחיצות, בעיקר כאשר הטרולים לובשים את דיוקנותיהם של מרגרט תאצ’ר ודונלד טראמפ. אז, הצופים המציצים מהקירות מזכירים את האיור המפורסם על כריכת “לווייתן” של הובס, שבו השליט הענק מורכב מגופי האזרחים. אלא שכאן, הישות הדמוקרטית נהפכת למפלצת אוכלת יושביה או בוחריה. סבג’ורנסון סיפר כי שני הטרולים נולדו כמין משחק שלו עם אחיו, אבל, הוא מציין, “בעזרת בריחה ומשחק, אתה גם מוצא פתרונות לבעיות בלתי אפשריות”. ⁴

עבודה נוספת שמנסה למצוא פתרון לבעיות פילוסופיות ואסתטיות דרך משחקי ילדים היא עבודתו של אנדי הולדן (Andy Holden) הבריטי, המוצגת במסגרת המהדורה הרביעית של ה”Future Generation Art Prize”, ביוזמת האספן האוקראיני ויקטור פינצ’וק. הולדן הרחיב את הפרויקט שלו “Laws of Motion in a Cartoon Landscape” (2011–2016) לכדי מיצב הכולל עבודות קולאז’ וסרטי וידיאו. קריקטורה של האמן הממושקף מנחה את הסרטים הקצרים, המדגימים בעזרת סרטוני אנימציה של באגס באני ורוד ראנר בעיות פילוסופיות אונטולוגיות, ייצוגיות ואסתטיות, תוך שימוש בהומור בריטי וחשיפת החוכמה הטמונה בסרטים הפשוטים הללו.

יש לציין שחרף הבעיות האוצרותיות, התערוכה המרכזית כוללת לא מעט עבודות טובות, ובהן, דווקא בביתן הדיוניסי, עבודת הווידיאו של פולין קורנייה ז’ארדין (Pauline Curnier Jardin), “Grotto Profundo, Approfundita”, (2016). הסרט מוקרן בחדר שהפך למעין מערה, שהכניסה אליו מעוצבת ככף יד מפלצתית ורצפתו מכוסה במעין גבעה אדמדמה של חומר סיליקוני. הווידיאו מגולל סיפור אסוציאטיבי שבמהלכו דמות נשית פוגשת דמויות אקסצנטריות, ארכיטיפיות ופרודיות, כגון אשת עכביש וגברים לובשי ספנדקס המחופשים לגביעי גלידה. העבודה מבוססת על סיפורה של הקדושה הצעירה ברנדט סובירוס, שדמותה של מרי הקדושה התגלתה לה בעת שיטוטים במערה ב-1858, כשהיתה בת 14. בהתאם, הווידיאו גדוש באזכורים דתיים ומשיחיים, אך כמו הדת, גם הנשיות כאן אינה מקודשת ומועצמת, אלא דווקא מובאת כפי שהיא ­– ערב רב מוגחך של סיפורים ומעשיות שבתוכם הגיבורה הראשית, או המאמינה, מאבדת את דרכה.

ומהומור של נשיות מתפרצת נעבור אל המפגן המאצ’ואיסטי והמגלומני של דמיאן הירסט, “Treasures From the Wreck of the Unbelievable”, שבדרכו שלו גם חוגג את כוחה של האמנות, גם אם מדובר בכוח מסוג אחר לחלוטין. ברצוני להתמקד במעשייה הדמיונית שעומדת מאחורי התערוכה, כפי שהוא מפורט בספרון שמלווה אותה ובהודעה לעיתונות: במאה הראשונה חי עבד משוחרר בשם סיף אמוטן השני, שלאחר שחרורו צבר הון ואוסף עצום של פסלי אמנות ושכיות חמדה. כל אלו אבדו במעמקי האוקיאנוס ההודי כאשר הספינה שנשאה אותם, Apistos The Unbelievable), ביוונית), נטרפה במצולות. ב-2008 התגלו האוצרות האבודים, שכעת ממלאים את שני החללים הגדולים של פאלאצ’ו גרסי ופונטה דלה-דוגנה.

הפסלים עצמם מערבבים בין סמלים ואיקונות מצריים, יווניים ורומאיים, וכן בין מיתולוגיות לסיפורים נוצריים. כמה מהם משלבים אייקונים פופולריים כגון מיקי מאוס, גופי ואפילו העכבר המשובט המפורסם שנושא על גבו אוזן אנושית, תוך יצירת אנכרוניזם פלסטיקי וחסר חיים. יש אינסוף ייצוגים פטישיסטיים ושוביניסטיים של נשים חשופות חזה ואמזונות הנלחמות במפלצות מים, שלרוב נראים כאילו נלקחו ממחברת שרבוטי הקומיקס של נער מתבגר. למעשה, הירסט ביסס את המוני הפסלים הללו על מספר מצומצם של דימויים ותבניות, שחוזרים על עצמם שוב ושוב בגרסאות מוקטנות ובגרסאות מוגדלות, בשיש, בברונזה ובזהב. כל התמות שליוו את עבודותיו בעבר והעניקו להן צידוק תיאורטי, גם אם דחוק – שכפול ושעתוק, ערבוב פוסטמודרני בין גבוה לנמוך, חיים ומוות – נמצאות כאן, אך נראות מיושנות מתמיד.

כמה מהפסלים מצופים באצות ובאלמוגים מלאכותיים, כאילו הרגע הוצאו מהמים. באופן מפתיע – בהתחשב בערך ההפקה הגבוה האופייני לעבודותיו של הירסט (עלות הפרויקט המשוערת היא 60 מיליון דולר, והעבודה עליו ארכה כעשור, מאז שהתגלתה הספינה הטרופה, כמובן) ­– אלו נראים כמו קישוטי פלסטיק של מתקני ילדים באקווריום. את התצוגה מלווים צילומים תת-מימיים בקופסאות אור ענקיות, המביימים את שליפת האוצרות מלב האוקיאנוס, וכן שני סרטים המתעדים את פעולת החילוץ ומלווים בראיונות עם מומחים והיסטוריונים. האם הירסט באמת חושב שהצופים שלו עד כדי כך מטומטמים כדי לקנות את הסיפור הזה? ודאי שלא. אם כך, מדוע הוא מתעקש על בנייתו המדוקדקת? במה הוא תורם? כמובן, יש כאן מטפורה פשטנית על חמדנות, על התעשרות, על מוביליות חברתית שנועדה לכישלון, כמו גם רמיזות לדמות האמן שהפך לאספן – פסל שנקרא “Bust of the Collector” (2016) מציג את הטורסו של הירסט עצמו, מתנוסס בגאון מבין האצות שמכסות אותו.

אך בניגוד מוחלט לסבג’ורנסון, שגם הוא טווה סיפור דמיוני סביב הטרולים בתערוכתו, הירסט רק מעמיק לעצמו את הקבר ככל שהוא מתעקש להוכיח את הבדיה. זוהי אינה תערוכה המבקרת את קידוש הסחורות הקפיטליסטי או את מודל האספן העכשווי שימהר לקנות מה שיעוצו לו, ללא כל התחשבות בטעם אישי, סגנון או תקופה. להפך, זהו הדבר עצמו – מקדש לקפיטליזם טהור, לאסתטיקה פוסטרית ולצריכה מהירה. נראה שהסיפור נבנה רק כדי לתת לגיטימציה לייצור הפיסולי האקססיבי והמבחיל הזה. בכניסה לתערוכה בפונטה דלה-דוגנה מתנוסס הכיתוב: “Somewhere between lies and truth lies the truth”. הבעיה היא שהאמת היחידה בתערוכה היא האמת של הירסט. מצד שני, השמועות אומרות שמלאי הספינה נמכר כבר ב-200 מיליון דולר, אז אולי בעצם הבדיחה היא על חשבוננו.

“ויווה ארטה ויווה”, הביאנלה ה-57 בוונציה

מה-13 במאי 2017 ועד ה-26 בנובמבר 2017