שושקה של זויה

קשה לכתוב על עירום בציור עכשווי, בעיקר משום שכמעט הכל כבר נכתב בנושא: מתיאוריות קלאסיות על עירום אידיאלי, הגיגים של קנת קלארק¹ על “עירום מכובד”, ביקורת פמיניסטית וכמובן פוסט-פמיניסטית ועוד. כל זאת בזמן היסטורי שבו ביקורת פמיניסטית מחזיקה בחבל משני קצותיו: כמעט כל מגזין וחברת אופנה מאמצים את אוצר המלים שלה, בעוד שנראה כי לרוב האוכלוסייה נמאס לשמוע ביקורת מתוך קהילות מוחלשות, ונראה שאמן לא יכול לעשות אף פעולה בלי לפגוע באחת מהן.

אך לא בכל יום מזדמן לשוחרי אמנות ביקורתיים להיתקל בציור מעניין כמו דיוקן ה”עירום” של הדמות שושקה אנגלמאיר, שציירה האמנית זויה צ’רקסקי ועלה לעמוד הפייסבוק של האמנית כמה ימים לאחר מותו של התיאורטיקן ג’ון ברג’ר (Berger). ארצה לסקור את שני האמנים המופיעים בציור, זאב אנגלמאיר וזויה צ’רקסקי, להציע מעט רקע עליהם, יחסם לאוכלוסיות הסובלות מאפלייה, והביקורת שיצאה מתוכן, וכן לנתח את הציור דרך הזווית הזו ודרך מחשבתו של ברג’ר.

1. שושקה אנגלמאיר

היא התחילה כדמות קומיקס, עלתה מתוך צדפה בפתיחת התערוכה “הארץ המובתחת” של זאב אנגלמאיר, ומאז הפכה ליצירת מיצג של האמן: דמות נשית גרוטסקית שהיא גם חלק מחיי המיליה האמנותי התל-אביבי, מככבת בתצוגת אופנה, מושא לגרפיטי, מודל לציירים וציירות ומצטלמת עם מי שמבקשת. התגובה הציבורית לשושקה, לפחות עד לשעת כתיבת מלים אלה, היא חיבוק חם מחלק נרחב מאוד של עולם האמנות הישראלי: שושקה הפכה לישות פופולרית, היא מרצה במוסדות השכלה לאמנות ומחלקת ראיונות בכלי תקשורת מובילים. הופעתה במסגרת אירועי “שאון חורף” בירושלים, שגרמה להתפטרותו של חבר המועצה אריה קינג (שרץ לעירייה, כזכור, עם הסיסמה “לייהד את ירושלים”), רק העלתה את קרנה בעיני קובעי וקובעות הטעם.

הביקורת שעבודתו של אנגלמאיר נוטה למשוך היא לרוב בסגנון הביקורת על עבודתו של דודו גבע – ההומור של אנגלמאיר נמוך, משחקי המלים שלו מטופשים ויחסו לסקס ועירום חופשי וגרוטסקי. מבקרים ומבקרות אלה יואשמו על-ידי אוהבי עבודתו של בזלזול, בפוריטניות ובחוסר הומור. בראיון עם רחלי רוטנר, אנגלמאיר הגיב לטענות הפמיניסטיות שעלו נגד המופע: “אני לא רואה את זה כהגחכה, לא היה מעניין אותי להיות סתם מגוחך. כן יש בדמות של שושקה הרבה הומור, אבל לדעתי היא מקסימה, אני באמת אוהב אותה. היא לא נראית כמו דוגמנית ומרגישה עם זה טוב, המסר של הגוף שלה זה ‘הכל בסדר, תשמחו, תאהבו'”.

קשה להסביר את גוף עבודתו של אנגלמאיר אם אין לו עניין “להיות סתם מגוחך”: המפעל האמנותי שלו, על שנות פעילותיו הרבות, נשען בעיקר על הגחכה וולגרית של המציאות, וכאשר הוא מסמן באיור מטרה פוליטית או חברתית, הקורא אינו נדרש לניתוח ארוך כדי להבין את המסר. הוא דמות פופולרית בעולם האמנות בישראל ובמוסדות שבהם הוא מלמד, בין השאר בשל היותו אדם נחמד. פרשנותו לדמותה של שושקה והמחשבה כי הגחכת הגוף בצורה כזו היא סבירה כל עוד היא נופלת תחת מטרייה של “העצמה” בעייתיות בפני עצמן.

אם כך, נתחיל מהבסיס: מי היא שושקה אנגלמאיר ומדוע היא חציית גבול בעבודתו של זאב אנגלמאיר? שושקה הוא שם חיבה כפול, כלומר, מוקטן פעמיים. הדמות שלה ניתן השם הזה היא אשה עירומה תמיד, חוץ מנעלי עקב אדומות ולק אדום. על גופה יש שלושה אזורי שיער: תסרוקת בלונדינית, עיניים עם ריסים שחורים ופרצופו של זאב אנגלמאיר, המכוסה תדיר בזיפים. בעת גילום הדמות, אנגלמאיר גם מושח את שפתיו בשפתון אדום. לשושקה יש שדיים גדולים עם פטמות בולטות ופות בולט. אין לה שיער ערווה, ומבחינה אנטומית, הפות מובנה בתוך חליפתה של שושקה כמעט כמו אבזם חגורה, שלא כמו מיקומו הטבעי. לשושקה יש גזרה מלאה, עם קפל בבטנה וירכיים שמנמנות. היא בהחלט דוגמה חומרית מצוינת למימוש תלת-ממדי של דמות קומיקס. כמו כן, היא מזכירה בובת מין מתנפחת.

תיאור זה של שושקה יכול לסתום את הגולל על כל פרשנות חתרנית מן הבחינה המגדרית ביחס לעבודה הזו. כאשר שיח ביקורתי על דראג כבר נמשך זמן-מה במרחבים פמיניסטיים, ויחד עם זאת נשמע קול משמעותי יותר של אנשים שאינם בינאריים מבחינה מגדרית, שושקה אנגלמאיר מציבה לנו את הבינאריה במיטבה: כשהיא לא זאב אנגלמאיר המאייר המצחיק והמרצה החביב, שושקה אינה בדיוק קונצ‘יטה וורסט או הרנאם קאור. כאשר מלכת דראג מגחיכה פרפורמנס נשי בעזרת כלי הפרפורמנס (אופנה, איפור, שיער), על אף שנולדה בגוף זכרי – האשליה המתקבלת, שבה המלכה נראית כמו אשה על אף שהיא וכל הקהל יודעים שמחוץ לדמות היא מזדהה כגבר, מסייעת לנתק מין ממגדר. זאב אנגלמאיר עושה ההפך: כדי להפוך לאשה הוא לובש גוף עם פות ושדיים. שושקה הוא דימוי המבוסס על תפיסות פורנוגרפיות של נשים, וכל נשיותה מתבססת על האלמנטים הרדודים ביותר. איך מציירים אשה? שיער, שפתיים, שדיים, פות, עקבים. איך הופכים את הדימוי הזה למצחיק? מלבישים אותו על גבר עם זיפים.

גם כששושקה מקבלת ברחוב תגובות השמורות לאנשים עם נראות שאינה בינארית, או לנשים סתם, היא אינה מתרגשת. “אני מוטרדת מינית סדרתית”, היא מספרת בראיון למוסף “כלכליסט” (27.10.2016). “אבל זה לא באמת מטריד אותי, כי אני מתה על מגע ספונטני. אני מקבלת טפיחות חיבה, ליטופים, נשיקות גנובות, כאלה שכבר לא קיימים בימינו. מישהי אמרה לי שזה מעלה את השאלה אם בעולם פוליטיקלי-קורקט כמו שלנו אנחנו לא מפסידים משהו, את החיבה, את ההשתובבות, את המגע הבלתי אמצעי. אנשים מחבקים אותי כל הזמן, וזה משהו שלא מתקיים כיום. אנגלמאיר, למשל – בחיים מישהי לא ניגשה אליו ברחוב סתם ככה ונישקה אותו צרפתית. אותי כן”.

הציטוט הנ”ל מראה את שושקה במלוא כיעורה כקונספט: הטרדות רחוב ותקיפות מיניות, שהן נושא כאוב בקהילה הפמיניסטית והלהט”בית, מתקבלות על-ידי שושקה בברכה, והיא אפילו חושבת שאולי העולם יצא נפסד מיחסנו החמור אליהן בזמן האחרון. לסיכום ביניים: זאב אנגלמאיר הוא אמן המזדהה כגבר, המתלבש כפרודיה פורנוגרפית על אשה, ומדבר בתקשורת, כאשה, על כמה הוא אוהב הטרדות מיניות.² האדם הסביר היה אולי מצפה שנשים והקהילה הלהט”בית לא ימצאו הרבה הומור במצב הזה. מדוע, אם כן, שושקה הפכה להיות דמות כל-כך פופולרית דווקא במיליה האמנותי התל-אביבי, שאמור, לפחות, להיות פרוגרסיבי בחשיבתו כלפי קבוצות אלה?

התגובה המתבקשת לשאלה זו היא התגובה השגורה לעבודותיו של אנגלמאיר: הוא מצחיק, פורץ גבולות, ואין לו שום כוונה חברתית-פוליטית. האנשים המבקרים אותו הם פוריטנים, פוסלים כל ייצוג של תכנים מיניים בתקשורת, ולו היו יכולים, היו כנראה מורידים את אברי-המין מכל פסל עירום שהיה נקרה על דרכם. שושקה חוגגת את המיניות שלה, היא אלטר-אגו שזאב אנגלמאיר מאוד קשור אליו, והמניעים שלו טהורים. תגובה כזו אינה רלבנטית: מניעים אינם חלק ממבחן התוצאה, והבעיה העמוקה בעבודה הזו, גם אם היא מצחיקה או פורצת גבולות, אינה בייצוג הפשוט של עירום נשי. ואולי הבעיה היא לא רק בזאב אנגלמאיר או בתגובה החיובית ששושקה מקבלת בסביבתה. השילוב בין השניים, כמו תמיד, הוא קריטי.

2. זויה צ‘רקסקי

זויה צ’רקסקי היא אחת האמניות החשובות ביותר בישראל, ובשנים האחרונות היא מתרכזת בעיקר בציור. היא חברה מייסדת בקבוצת הברביזון-החדש, וסגנון הציור שלה מושפע בעיקר מהאמנות של תחילת המאה ה-20: שילוב של ריאליזם סובייטי והשראות מערביות מגדולי הציירים, ובהם פיקאסו, מאטיס ולז’ה. היא כוח מוביל בין הציירים הישראלים הצעירים, ונחשבת לאמנית העוסקת בסוגיות פוליטיות וחברתיות באמצעים הומוריסטיים.

בשנים האחרונות עוסקת צ’רקסקי בסדרות המתארות את ילדותה באוקראינה ואת חוויותיה מן העלייה של שנות ה-90 מברית-המועצות לשעבר. בדומה לזאב אנגלמאיר, גם אצלה ניתן למצוא הומור מיני ולעתים גרוטסקי, ופות נפוח הדומה לזה של שושקה נמצא כבר באחת העבודות הראשונות מהסדרה שלה העוסקת בעלייה. העבודות הראשונות בסדרה גם כוללות ביקורת חברתית על היחסים בין העלייה החדשה לעלייה המזרחית הוותיקה יותר בארץ, וסגנונה של צ’רקסקי, שבזמנו היה קריקטוריסטי יותר (והתמתן עם הזמן), הנחית עליה ביקורת מאורטל בן-דיין, סוציולוגית ופעילה מזרחית, שפירסמה טקסט בנושא, המנתח את הציור מתוך השדה הסוציולוגי ויוצא נגד ההתעקשות לנתח אותו רק מתוך השדה האמנותי. נושא היחסים האלה, ובפרט הציור “איציק”, שהיה מושא הביקורת העיקרי, הוא מורכב, והועלו בדיון שאלות של גזענות גם מצד המהגרים הבריה”מים (הרי בפיהם איציק הוא שמם של כל הצברים), אלוזיות לקריקטורות אנטישמיות, וגם ראייה רחבה יותר של הנושא מאשר הקריאה שהציעה בן-דיין, שמנכיחה גם את הגזענות של התושבים המזרחים הוותיקים נגד העלייה החדשה.

מאמרה של אלינה יקירביץ’, שהתפרסם שלוש שנים לאחר מכן וכינה את מלותיה של בן-דיין “צקצוקי לשון” ו”פוליטיקלי-קורקט”, מעלה נושא מעניין אחר בהקשר של הדיון הזה, והוא היעדרות מוחלטת של אשכנזים מציוריה של צ’רקסקי, משל היתה טוני מוריסון המחליטה שלא יהיו דמויות לבנות משמעותיות ב”העין הכי כחולה”.

ומנושאים חברתיים לנושא ההומור: הומור חסר עכבות נמצא כמעט בכל עבודותיה של צ’רקסקי, החל בסיכות הטלאי הצהוב, בסדרת המוזיאונים שלה, שהכילה כמה עבודות עם צואה אנושית, וכעת בסדרות העלייה, ש”איציק” הוא חלק ממנה, והיא הרלבנטית ביותר לעניינינו, גם אם אינה הסדרה החדשה ביותר של צ’רקסקי. בהשראת אמנים מהאסכולה הריאליסטית (כמו הברביזון כמובן), ניתן למצוא בסדרת העלייה תיאורים של אנשים העושים את צרכיהם ברחוב, גם בשיכון וגם בקייב, אנשים מקיאים, חושפים איברי-מין, ועוד מתוך סיטואציות לא-נעימות של חיים בשיכון או בקייב בזמן נפילת הגוש הסובייטי. בתוך כל אלה יש גם תיאורים של נשים בזנות וכמה גרסאות של “דיוקן מטפורי של עליית 90′”, המציגות אשה מברית-המועצות לשעבר כשהיא לבושה בבגדים תחתונים ועם פות גלוי. הסדרה כולה, וההומור שבה, פועלים על המתחים בין העלייה החדשה לתושבי השיכון החיים בארץ כבר שני דורות ומגיעים מתרבות מזרחית. הם המדכאים של העלייה מברית-המועצות.

האלמנט הסגנוני החשוב ביותר אצל צ’רקסקי הוא, כאמור, השילוב בין השראות סובייטיות להשראות מתחילת המאה ה-20. לעניינינו, האחרונות חשובות יותר: בציוריה, כמו גם בדף הפייסבוק שלה, צ’רקסקי מציגה השראה חסרת ביקורת ממאסטרים מתחילת המאה הקודמת. פיקאסו, מאטיס ולז’ה בולטים בכך, ובהתחשב בכך שצ’רקסקי היא אחת הציירות המשפיעות ביותר בישראל, ניתן לראות גם בעולם הציור המקומי אדוות של השראה-מדרגה-שנייה מציירים אלה בעבודות עכשוויות של ציירים ישראלים אחרים.

ב-5 בינואר 2016 העלתה צ’רקסקי לדף הפייסבוק שלה דיוקן “עירום” של שושקה אנגלמאיר על רקע הסטודיו שלה עצמה. אנגלמאיר שימשה מודל לכמה אמנים, אך השילוב עם צ’רקסקי מעניין במיוחד. המודל נראית יושבת ברגליים פשוקות, כמעין עלמה מאביניון, ומראה לראווה פות הדומה מאוד לפות של “דיוקן מטפורי”. זיפיו של אנגלמאיר מצוירים גם הם, והיא מחזיקה בידה ספר כחול פתוח. הציור, כאמור, עשיר בהתייחסויות פנימיות לעבודתה של צ’רקסקי ולאמנים שעליהם היא מתבססת. מצד אחד, הציור יכול להיקרא כפרודיה על ציורי העירום של תחילת המאה ה-20, ומצד שני – האם הוא יכול להיחלץ מההקשר הרחב יותר שבו עומד ציור עירום בתחילת המאה ה-21, ובפרט כאשר הוא תלוי גם בדמותה הציבורית של שושקה אנגלמאיר?

3. ג’ון ברג’ר

ג’ון ברג’ר נפטר ב-2 בינואר 2016, שלושה ימים לפני פרסום הציור הנדון של צ’רקסקי. בספרו “דרכי ראייה” מ-1972 הוא שוטח את ההבדלים בין nude ו-naked, בפולמוס ישיר מול התיאורטיקן קנת קלארק, שעמד על ההבדל בין עירום “מכובד” באמנות לעירום “לא מכובד”.³ naked, כותב ברג’ר, הוא הוויה של האדם עצמו בתוך עורו. nude הוא חפץ והופך את עורו של האדם לבגד שלא ניתן להסיר. עוד הוא כותב כי נשים הן הנפגעות הראשונות מתפיסה זו של עירום, ומותח קו ישיר בין ציורי עירום קלאסיים לדוגמניות פורנוגרפיה רכה משנות ה-70.

To be naked is to be oneself. To be nude is to be seen naked by others and yet not recognized for oneself. A naked body has to be seen as an object in order to become a nude. (The sight of it as an object stimulates the use of it as an object.) Nakedness reveals itself. Nudity is placed on display. To be naked is to be without disguise. To be on display is to have the surface of one’s own skin, the hairs of one’s own body, turned into a disguise which, in that situation, can never be discarded. The nude is condemned to never being naked. Nudity is a form of dress.⁴

מלל רב זרם בנהר התיאוריה מאז 1972, וכיוון שברג’ר מתייחס לציורי שמן עד התקופה המודרניסטית (הוא מותח את הגבול ב”ארוחת בוקר על הדשא” של מאנה), אאלץ להשתמש בו רק כבסיס לדיון בציור של צ’רקסקי וכתיאורטיקן שהגדיר את הטרמינולוגיה שבה ניעזר. בספרה “The Female Nude: Art, Obscenity and Sexuality“, הרחיבה לינדה ניד (Nead) את ההבחנה של ברג’ר בין שני סוגי העירום, והוסיפה את יחסי הכוחות בין מודל לאמן והבעייתיות שבהם, שנמשכה לא רק לאורך התקופה בציור שעליה ברג’ר כותב, אלא לכל אורך המאה ה-20, ואפילו בתחילת המאה ה-21. ואכן, מה הם יחסי הכוחות בציור של צ’רקסקי? ציירת ממוצא ברה”מי המציירת אמן יליד ישראל ממוצא אשכנזי שמחופש לאשה מתוקף עבודתו. נראה שכאן אין מפסידים בסיטואציה: אף אחד משני הנוכחים בציור לא נמצא או נמצאת בסכנה לשמה הטוב, ושניהם מחזיקים, במידה זו או אחרת, בעמדת כוח, ואצל שניהם עמדה זו מגיעה מתוקף היותם במעמד יוצר.

אך האם ניתוחים לציורי עירום רלבנטיים במקרה הזה? זהו אינו ציור עירום. כמאמר ברג’ר, זהו ציור שבו אף אחד מהמשתתפים לא נפגע, חוץ מהצופה. כלומר, גם אם נוטרלו יחסי הכוחות בין האמנית למודל, הציור עדיין חושף את יחסי הכוחות בין גברים לנשים בכלל, ובפרט את יחסי הכוחות בין נשים למסורת הציור. כאשר זאב אנגלמאיר עוטה על עצמו את התחפושת (העור) של שושקה אנגלמאיר, הוא, בצורה המילולית והפשוטה ביותר, לובש עור שאשה אינה יכולה להסיר מעצמה. אשה יכולה, באופן תיאורטי, לבחור בכל דרך לבטא את המיניות או העירום שלה, על אף שכל אשה גם מכירה את הלחצים והמשמעויות החברתיות של בחירה כזו. נשים הפועלות ברמות שונות של קבוצות אקטיביסטיות גם מנסות לשנות את ההשלכות החברתיות האלו. הדבר המשותף לכולן הוא שלכולן מגדר מסוים ודרכים שונות של הופעת המגדר הזה. זאב אנגלמאיר מדגים הופעה אחת, פרודית, של מגדר שאינו שלו, והוא אינו סובל משום השלכה חברתית הקשורה לכך.

4. אפילוג

קשה לשמוע על עוד פגיעה באוכלוסייה מוחלשת, בייחוד כאשר תמיד נראה שהסטנדרט לפגיעה יורד: התחושה היא שלא ניתן ליצור יצירה שלא תפגע באף אדם אחר, או שכל בדיחה תהיה על חשבון מישהו, שכמובן ייעלב יותר מהמתוכנן. זהו מפלטו של הנבל. הדבר אפשרי לחלוטין, ומוטל עלינו לבחון תמיד את עצמנו מול אוכלוסיות מוחלשות אחרות, גם אם באנו בעצמנו מתוך אוכלוסייה כזאת. קשה לבקר אשה אחרת על ייצור וייצוג תכנים שיכולים לפגוע בנשים, וקל וחומר אשה כמו צ’רקסקי, ללא ספק אחת הנשים המוכשרות והחכמות באמנות הישראלית, ואשה ממוצא אוקראיני אשר עלתה לישראל כילדה עם משפחתה בשנות ה-90 המוקדמות. האם האישור שלה, העולה מתוך הדיוקן של שושקה אנגלמאיר, מנטרל את הפוגענית הפוטנציאלית בדמותה של שושקה?

שושקה אנגלמאיר מעצימה נשים פחות או יותר כמו טל פרידמן בחליפת שומן. הציור של צ’רקסקי נותן לאנגלמאיר מקום בתולדות האמנות ומקום בתולדות ציור העירום: ז’אנר שהפך לכלי לדיכוי נשים, ונשאר כזה עד לסוף המאה הקודמת, כפי שמדגימה לינדה ניד, המרחיבה את מבטה בציור עירום מעבר לטווח הזמנים שברג’ר סוקר. לצ’רקסקי אין עניין בעירום פוסט-מודרניסטי “מעצים” בסגנון שנות ה-70 ואילך, אלא בשאלות ציוריות של תחילת המאה ה-20.

צ’רקסקי אינה לבדה במערכה: רישום מודל עירום הוא פרקטיקה הנהוגה עד היום. כמה ממוסדות לימודי האמנות ייטענו שלא ניתן להחליף אותה. כמה מהאמנים יצטרפו לטענה. כאן אנו גם יוצאים מתוך עולם הציור: לינדה ניד מנתחת בצורה דומה ייצוגים של עירום נשי גם בצילום ובתיעודים מתוך עבודותיו של איב קליין, שהן על הגבול שבין ציור למיצג. מדוע ציור עירום נחשב לפרקטיקה שכל אמן אמור להתמסר אליה? הגוף האנושי אמנם יפה מאוד לייצוג, אך מדוע אמנים מסוימים מתעקשים על ייצוגו בתוך שיח של קלישאות המעוגנות בתוך ייצוגים מתולדות האמנות, לרוב ללא ביקורת עליהם? גם כשאמן מצטט עבודות שנוצרו לאחר מאנה, הוא משחזר יחסי מודל-אמן שאינם שוויוניים. מאז תחילת המחשבה המפקפקת של הפוסט-מודרניזם, עולם האמנות נוטה להיקרע בין הערצה לעברו ובין הכרה בבעייתיות של אותו עבר, ולעתים אף השמצה מוחלטת שלו. כרגיל, ניסיון לכלול כמה גישות כאלה מעלה יותר בעיות מאשר פתרונות.

עוד בנושא:

שיר ארס – זאב אנגלמאיר מגיב לביקורת של שיר כהן