ממלכת העיוועים של סבא ג’פטו

וילון שחור כבד מכסה את הכניסה לאולם התצוגה בביתן הלנה רובינשטיין בתל-אביב. שומרת בבגדים שחורים יושבת בפתחו כמעין ספינקס חתום פנים. מאחורי הפרגוד מזומן לצופה עולם מקביל, מואר בתאורה צהובה עמומה השוטפת את החלל כמסך ערפל דק. החשכה גוברת בו על האור.

פותח את התערוכה שולחן עתיק ועליו שני פסלים ותמונה קטנטנה במסגרת מוזהבת. אלה מתארים את פניו של ישו כפי שהתקבעו במטפחתה המפורסמת של ורוניקה, שניגבה את זיעתו בעודו צועד בדרך הייסורים שלו. ההצבה הזו מרמזת לבאות: התערוכה עוסקת במיתולוגיות ובזכרונות קולקטיביים; כשם שהדימוי המפוסל הוא רפליקה של סיפור שבו רפליקה של קדוש, גם בתערוכה תתגלם מערכת יחסים מורכבת בין דימוי למקור; כאן יזדמן לנו דיון על אמנות, אומנות ואספנות; ואולי מעל הכל, אווירת נכאים תטיל על הביקור בתערוכה צל כבד.

“דובב שפתי ישנים…”, התערוכה המוצגת בביתן הלנה רובינשטיין, היא הצבה מחודשת ותלוית חלל של עבודתה של אידסה הנדלס (1948, גרמניה), אוצרת, אספנית ואמנית קנדית ותיקה ועטורת שבחים. במקרה זה נראה כי שלושת פניה של העשייה של הנדלס חברו יחד והם שזורים יחד זה בזה לבלי הפרד.

המיצב מורכב ממאות פריטים וחפצים שהנדלס אספה לאורך השנים, ובעיקר בובות דמויות אדם מסוגים שונים (מודלים ששימשו לאמנים, בובות או מלחיות בצורת אדם). הדבר היחיד שמכניס את תצוגת האוסף לספירה האמנותית הוא האוצרות, ובפרט אופן ההצבה, שאמנם ניכרת בו מלאכת מחשבת, אך הוא גם מעורר ספקות ביחס לתוקפו האמנותי של המיצב.

בחלל המרכזי של הביתן, בקומה השנייה, מתגלם לבה של התערוכה: החלל ערוך כמו פנים של קתדרלה או כנסייה קטנה בעיירה שכוחת אל בדרום ארה”ב. על ספסלי עץ (מיותר לציין שאף הם פריטי אספנות) ישובות עשרות בובות דמויות אדם מעץ וממתכת. כיוון שמדובר בבובות ששימשו אמנים, ניתן להציבן בתנוחות שונות, והנדלס אכן עושה כך. הבובות מקובצות ב”משפחות”, וכולן מביטות נכוחה, אל עבר דמות אחרת בגודל טבעי הניצבת מולם – כומר מטיף, מנהיג מרד, מורה או נואם, שבראשו תקוע מפתח מסתובב המשמש לנעילת התנוחה הרצויה של הבובה. הדמות מעלה על הדעת נועל דעות, זכרונות, תשוקות, אנושיות.

אידסה הנדלס, “דובב שפתי ישנים…” (פרט)

וכאילו לא די באפלוליותה של “תמונה חיה״ (Tableau Vivant) זו, הנדלס הציבה סביבה את יצורי הכלאיים, בובות חסרות איברים, אימומים להכנת כובעים או פאות בגדלים משתנים, בובות מיניאטוריות, כסאות לבובות, כלוב ציפורים מגולף, ואפילו את אוסף כלי הבנג’ו העתיקים שלה. אלה מסודרים בתוך ארונות זכוכית כשל מוזיאונים היסטוריים, וכשבובה דמוית אדם וקטועת גפיים שוכבת בכזה ארון, היא נדמית ככלואה, כמו הפריק בקרקס נודד. מטרידות עוד יותר המראות המעוקמות התלויות על הקירות כולם. אם עד עכשיו היינו כצופים מן החוץ, כעת אנחנו הופכים לחלק מהדבר, מעוקמים, מעוותי גוף, דמותנו משתקפת במראה, שייכת פתאום למאורע המצמרר הזה.

בספרון הנלווה לתערוכה מקוטלגים מאות הפריטים באופן הגובל באובססיביות, הגוברת בגרסת הקטלוג באנגלית. שם מצורפת רשימה ארוכה בסגנון “ויקיפדיה”, הכוללת הקשרים תרבותיים שחקרה הנדלס וכרכה בעבודתה: החל משם התערוכה, שלקוח מסיפור ילדים ישן וגזעני, וכלה ברשימה בלתי נגמרת של ציונים ביוגרפיים על האומנים שיצרו את הבובות, על התפתחות כלי הבנג’ו, תנועת הארטס-אנד-קרפטס ואפילו היטלר והמצאתו את המונח “פולקסוואגן”. מיטיבי הלכת שיקראו את הרשימה התמוהה הזו לעומקה ימצאו בה גם את הביוגרפיה האישית של האמנית ושל אמה – מינקותה ועד סיפור גבורתה באושוויץ.

אידסה הנדלס, “דובב שפתי ישנים…” (פרט)

ואם בשואה עסקינן, הנה אנו חוזרים להערה שפתחנו בה – על העיסוק בזיכרון קולקטיבי, על אווירת נכאים וגו’. בקטלוג מציינת הנדלס כי היא ניסתה להמציא עולם מקביל שנוצר על-ידי אדם שנעלם מן המערכה. אין ספק כי התחושה המנוכרת הזו עוברת, כאילו נכנסנו לעולמו היצרי של סבא ג’פטו, שם, בחשכת הלילה, התעוררו הבובות והן מקיימות טקסים משלהן. אך ראו זה פלא, הטקסים אינם שונים כל-כך מאלה שלנו. גם אנחנו ה”אנושיים” מתקהלים סביב בעלי כוח. גם אנחנו, בחסותם, נוטים לקטלג, למדר ולפגוע בשונים שבינינו. גם בנו טמונה התשוקה למיתולוגיה שתתרץ זאת ולזרע האלימות שיקבל אישור בחסותה. ואולי אין זה מפתיע בעצם, שהרי סבא ג’פטו ברא את פינוקיו בצלמו, וכך גם אלוהים אותנו.

***

אידסה הנדלס, “דובב שפתי ישנים…”, אוצרת: סוזן לנדאו
ביתן הלנה רובינשטיין לאמנות בת-זמננו
נעילה: 24.10.16

שני ורנר היא מדריכת אמנות ובעלת הבלוג Talking Art