שובם של ימי-הביניים, שוב

לא רציתי ללכת לראות את פישלי ווייס בגוגנהיים. עבדתי קשה בניו-יורק, והזמן שלי היה מועט. את רוב העבודות החשובות שלהם ראיתי כסטודנט בבצלאל. ובכלל, ניו-יורק מלאה בדברים מעניינים יותר. רבע שעה ארוכה עמדתי ליד הגוגנהיים והתלבטתי אם זה בכלל שווה 25 דולר, כשממול המטרופוליטן האינסופי הוא חינם. ידידה אמרה לי שזו תערוכה חשובה, היסטורית. לפתע הופיע צורך גופני דחוף (כנראה בשל ארוחת הבוקר השמנונית במלון) ונפלה ההכרעה. אחרי שסיימתי את ענייני והתפניתי לראות את העבודות, עלה בדעתי שפישלי ווייס היו אוהבים את הסיפור הזה: אדם מכריע את ההכרעות האסתטיות והערכיות שלו על בסיס גופני (וייס אמנם מת ב-2012, אבל אני מתייחס לצמד כישות אחת לצורך הדברים).

הגוגנהיים הוא ממסד עם מאפיינים פשיסטיים. את המבנה ואת הקירות העגולים איני מבין כחדשנות מודרנית, אלא כפרקטיקה למשטור התנועה שלך (שוב, בניגוד למטרופוליטן הענק והכאוטי, שאתה משוטט בו והולך לאיבוד). עליך לעלות בספירלה המתנחשת בכיוון ובקצב שהמוזיאון מכתיב. האמצע הריק של הספירלה הופך אותך לחשוף בכל רגע למרכז הפנאופטיקון. מהוויי-פיי (שבמטרופוליטן הוא חינם וחופשי) אתה יכול ליהנות רק אם תמסור כתובת מייל ופרטים מזהים. גם את זה, חשבתי לעצמי, פישלי ווייס היו ודאי אוהבים.

פישלי ווייס – מתוך התערוכה

התערוכה נפתחת במופעים של קיטש שהתרוקן מיכולתו להיות התנגדות. כלומר, בהנחה שיש ממסד אמנותי שמייצר קונבנציות של טעם טוב והקיטש הוא בבחינת התנגדות לקונבנציות האלו – הקיטש של פישלי ווייס מעוקר גם מהיכולת הזו. התחושה היא שאתה מוצף בגלים של כלום. גלים של הומור ואירוניה. אתה עומד פנים אל פנים מול הלא-כלום מ”הסיפור שאינו נגמר”, מעין מניפסטציה פלסטית של מדבור הממשי הבודריארי, אבל בקטע קליל. ברוך הבא למדבר של הממשי: קטעים פה. מכוניות הגבס הלבנות והאטומות; עולם ריק ואטום שבו אין מבדיל בין צעצועים לדברים שאינם צעצועים. היחס הקבוע הוא לתרבות הפופולרית: הכל זה הכל.

פישלי ווייס עורכים את האנציקלופדיזציה של חיי היום-יום. בעבודת וידיאו מהביאנלה בוונציה 1995 הם מציגים עשרות מסכים המקרינים ללא כל היררכיה את כל מה שיש. הכל זה הכל. זוהי הכשרת שרצים פילוסופית ואסתטית. זוהי לא חתרנות, לא ביקורתיות. ולא בדיקת גבולות. כלומר, בהנחה שאת הטענה לרפלקטיביות יכול לטעון כל אחד. גם השודד יכול לטעון שזה היה בעצם שוד על אודות מעשי שוד. שוד מודע לעצמו, ארס-פואטי, ביחס לפואטיקה של מעשי שוד. גם את הטענה לאירוניה מפוקחת יכול לטעון כל אחד; את הטענה להומור, פרודיה, ציטוט, וכך גם את הטענה להליכה על הגבול בין אמנות ללא אמנות. טענות אלו יושבות על המדף וזמינות לכולם. וגם לא ברורה המוטיבציה לעבוד שנים ארוכות בלייצר עוד ועוד מופעים של המחוות האלו.

במהותה זוהי תערוכה ימי-ביניימית. הרעיון הוא להתבונן ברגע של הרנסנס, של עליית האדם למרכז הבמה, של ניסוחה של הקדמה, המודרניות, ולהחזיר את הגלגל לאחור. זוהי בין היתר המשיכה הגדולה שלהם לצילום: הצילום מצד האמת הפילוסופית הוא אמנות ימי-ביניימית. למה אני מתכוון?

פישלי ווייס – מתוך התערוכה

ההיסטוריון הגרמני הנס בלטינג מתאר יפה מאוד רגע בימי הביניים שבו הדימויים – שמאחוריהם לא עמדו מחבר או אמנות, אלא הם היו אובייקטים לפולחן, לנוי, לתפילה – היו מטבעם אובייקטים קסומים. מריה האצילה מכוחה לאיזה קדוש כדי שיוכל לצייר את דיוקנה; המטפחת של ורוניקה שעליה הופיעו, מעשה פלאים, תווי פניו של המושיע; התכריכים מטורינו. ברנסנס, לעומת זאת, נעשו הציורים והדימויים פחות קסומים, פחות אובייקטים שמוציאים אותם לטיול בכפר כשיש מגפה. הם נעשו אובייקטים שאדם עשה. אדם חתום עליהם. שיש להם אודותיות (aboutness). שיש להם שיח פנימי ואופק אוטופי. שיש להם היסטוריזציה. בקיצור, הם נעשו לאמנות.

בתצלום יש יסוד שמשחרר אותנו מהאדם החתום עליו. הוא נולד על המצע כמעשה קסם. לעתים קרובות הצלם לא ידע בכלל מה קלטה העדשה. זו הסיבה שפוסטמודרניסטים רבים כל-כך אוהבים את הצילום; הוא משרת היטב את המחשבה על עולם ללא אדם, ללא היסטוריה וללא אמנות. אצל פישלי ווייס הדבר מובהק. התערוכה כולה, ואולי מפעל חייהם כולו, מתגלה כמכונת הזילות הגדולה: מה שנכנס מצד אחד יוצא זול מהצד האחר. נצרות? סקס? ואניטס? אהבה? הכל סחורות צעצועיות ומטופשות.

אני מטייל בתערוכה וחושב לעצמי, המוטיבציה שלי היא להביא לעולם דברים יפים, עמוקים וחכמים ככל שהאינטלקט והכישרון מאפשרים לי. מה המוטיבציה של פישלי ווייס? לרוקן את העולם? ללעוג? לקטלג? לשנוא את העולם שנאה מלאני קליינית כזו השואפת לרוקן את השד ולחסלו, שלא מסוגלת לראות את האחר כנפרד ושלם ולכן הכל זה הכל והכל רודפני וריק? ולהציג כעמדה מתוחכמת את שנאת העולם הזו?

פישלי ווייס – מתוך התערוכה

הדימוי החוזר בתערוכה הוא זה של קעריות הכלבים. האם אנחנו הכלבים המחכים להיות מואכלים? האם קעריות הכלבים הריקות האלו הם אנחנו, כלי קיבול ריק שאחרים ממלאים ואחרים מתענגים ממנו? ושוב בחדר צדדי: מיליוני תצלומי כל העולם. הכל זה הכל. ובהמשך, העמדת אובייקטים בשיווי משקל. כמו כשאתה יושב במסעדה ומחכה לחשבון ומעמיד את המלחייה על הפלפלייה: אמנות של פנאי והעדר דעת שהופכת למוזיאלית.

למעלה הווידיאו “The Way Things Go” המיתולוגי. התמוטטות והתפרקות מתמדת. אני זוכר את ההתפעלות שלי מהסרט הזה כסטודנט. היופי בפרוזאי, התהליך המייצר פואטיקות כמו מעצמן. אני מבין עכשיו את הימי-ביניימיות של העבודה הזו. מרחיקים כל עדות של מגע אנושי. נכון, יש יופי וקסם, אבל מה שמייצר אותם הוא השטות הקומית של חומר נופל מעצמו על חומר אחר: מה זה אומר עליך, הצופה? שאתה מתפעל משטויות המתרחשות מכנית (או פלאית) מעצמן. ההתפעלות שלך היא ריקה. הכל זה הכל והכל ריק.

בהמשך: פיסול היפר-ריאליסטי של הבנאלי. היגיון של אולפניי יוניברסל. השקעת היתר במיומנות ובחומרים כדי לייצג שטויות חסרות ערך. כי הכל זה הכל והכל חסר ערך. לאט-לאט התערוכה כל-כך דיכאה אותי שחשבתי להסתובב ולא להמשיך. מאות פסלונים קטנים וקומיים (תמונות מצורפות) של ויצים והברקות שבעודפות ובשכנות זו לזו מתרוקנים מכל ערך. פסל אחד של “נירון נהנה מנוף רומא הבוערת” ולידו שני סנאים ולידם זוג ישנים במיטה עם הכיתוב: “בני הזוג איינשטיין ישנים מעט אחרי שעשו את בנם הגאון לעתיד אלברט”. אינפלציה של שטויות והצחקות.

פישלי ווייס – ״בני הזוג איינשטיין ישנים מעט אחרי שעשו את בנם הגאון לעתיד אלברט”

בקומה למעלה הקרנות אירוניות של שאלות קיומיות בערבוביה על הקיר במקביל לשאלות סתמיות. היגיון של פרסומת לקולה. כי קולה זה טעם החיים. כי הכל זה הכל. כי אנחנו שוב בעיצומם של ימי-הביניים. מתרחקים מההומניזם והעמדת האדם במרכז אל עבר עולם שבו כוחות סתומים וטכנולוגיים מחליפים את הכוחות הסתומים של הדת.

מעבר לכביש, במטרופוליטן, תערוכת ענק של אליזבת ויז’ה לברון, ציירת שחיה ושיגשגה במקביל לז’ק לואי דוד. ידידתה של אנטואנט שגלתה מצרפת המהפכנית וציירה את אצילי רוסיה ופולין. יש פמיניזם, הומניזם ואהבת אדם בכל ציור מתקתק וקיטשי של אצילה גדולת עיניים. בניו-מיוזיאם, בתערוכת וידיאו אינטליגנטית ומרגשת, אנרי סלה מפצל יצירות מוזיקליות בזמן בחלל ובדימוי, כשפתאום מופיע סקסופוניסט אמיתי ומנגן דיאלוג עם הווידיאו. מצאנו את עצמנו המומים. נרגשים. מסתמן שהאדם עוד כאן, ככלות הכל.