ניצוצות או קליפות

דרך ארוכה עשה עולם האמנות, ובמיוחד זה האורתודוקסי, בתחום האמנות היהודית במאה האחרונה. מציורי ז’אנר השטעטל ועד לאמנות מודרנית מופשטת; מאמנות שמתארת את העולם היהודי החיצוני ובאה לקשט אותו, לא רק בבחינת הידור מצווה ותשמישי מצווה, אלא גם בתחומים הקשורים לתרבות הפנאי המודרנית שהולידה מרחבי יצירה חדשים – ועד לאמנות שמבקרת ומבקשת לשנות את עולם היהדות מבפנים.

ובכל זאת, מה עושה תערוכת אמנות עכשווית בלב ההפנינג הגדול של החסידות בבנייני-האומה, המכונה “כנס י”ט כסלו” או “חג הגאולה” או “ראש השנה לחסידות”, חג שחוגגים בחסידות חב”ד לזכר שחרור מייסד החסידות, רבי שניאור זלמן מלאדי, מהכלא הרוסי ב-29 בנובמבר 1798?

את שורשי התערוכה יש לחפש עמוק במשנתו של הרבי מלובביץ’. גישתו של הרבי מלובביץ’ פרצה בשנות ה-60 וביקשה לפעול בכל המישורים, לא רק באלה הגיאוגרפיים, קרי באמצעות שליחיו בכל מקום בעולם, אלא גם במישורים הקומוניקטיביים: פרסומות, צעדות, צילומים, מזכרות, אדריכלות ובקיצור – הכל. הרבי ביקש שלא להניח חלקה בעולם שהיא ללא כוונה, ללא משמעות, ללא רוחניות; “לאסוף ניצוצות” מכל השדות האפשריים. תפיסה זו שודרגה באופן משמעותי בתערוכת האמנות שהוצגה השנה בכנס בבנייני-האומה ונשאה את השם “ניצוצות”.

הרבי מלובביץ’ הוא נדבך חשוב בשינוי שעוברת האמנות היהודית בשנים האחרונות. די אם נזכיר את העובדה שבשנת 1963 העניק הרבי מלגת אמנות שנתית לאמן ברוך נחשון כדי שיוכל ללמוד אמנות מודרנית בניו-יורק. היה זה צעד חריג מצד אדמו”ר של חסידות כלשהי בעולם או מוסד אורתודוקסי יהודי כלשהו באותה תקופה.

ספרה של מאיה בלקירסקי-כץ מאוניברסיטת טורו קולג’ בניו-יורק, שיצא בשנת 2010, “האמנות החזותית של חב”ד”, הרחיב את היריעה. הספר הראה כיצד חב”ד הפכה לתנועה הנראית ביותר בעולם היהודי העכשווי היום, והוכיח כי ניתן לרדת לעומקם של ה”דברים” – אמנות פופולרית ואמצעים ויזואליים בשירות החסידות – ודרכם לספק תובנה על מבנה החשיבה והתפיסה הסוציאליסטית של חב”ד. בלקירסקי-כץ אף הראתה כי התנועה יצקה תכנים רעיוניים ורוחניים בעולם החזותי במודע ובמכוון.

הספר מנתח את מעורבותו האישית של הרבי מלובביץ’ ואת הקפדתו בכל תג בסמלים ובדימויים שנבחרו כדי לייצג כל אחד מה”מבצעים” שיזם, ובהם צעדות ל”ג בעומר, “טנקים של מצוות” ועוד. הספר מקצה פרק שלם, משמעותי ודומיננטי, להפיכתה של מנורת החנוכה המיוחדת של חב”ד לסמל אוניברסלי. כך נוצר השילוב המנצח בין מצוות פרסום הנס היהודית לבין תפיסת הפרסום המודרנית והעכשווית של העולם המערבי.

הרבי מלובביץ’ ידע למנף את הייחודיות של התקשורת המודרנית על ענפיה ולרתום את הסוס הפרוע הזה לשירותיו בצורה פנומנלית. זאת, בעוד שאחרים באורתודוקסיה היהודית נקטו גישה הפוכה, ורק עתה הם מאמצים בדיעבד ובלי להודות בכך את ההבנה שאפשר למנף את הטכנולוגיה כדי להפיץ ולהעצים יהדות. הרבי הצליח למנף את המרד של “תרבות הנגד” בשנות ה-60, שהעיר יהודים רבים מתרדמתם, ולהכניס את הדת היהודית אל “שוק הדתות הכללי” של אמריקה באמצעות אמצעי התקשורת המודרניים. כך הצליחה תנועת חב”ד להעמיד את מנורת החנוכה בארצות-הברית כסממן המרכזי הבא בתור אחרי עץ האשוח של חג הכריסטמס הנוצרי, ובזאת נוכחים כל באי הבית-הלבן בתקופה זו של השנה.

אלא שלא היה זה המניע היחיד. הרבי מלובביץ’ פעל בתקופה שההתבוללות בארה”ב היתה בשיאה, והחסידויות שאחרי השואה נדמו כשרידים מינוריים של קהילה מתה. לרב מלובביץ’ היתה היכולת להפוך את הדת לסממן נראה באופן ויזואלי – ללוגו, לאייקון אפילו. היתה לו היכולת להיות עמוּד האור או הלפיד (וכדברי הרבי, “הלעמפרס”, דהיינו הפנסאים) של יהודים שחיפשו את דרכם באותה תקופה. רבים מהם מצאו אותה בתנועת חב”ד, שהשכילה להיות בין הארגונים הראשונים שבנו מוסדות תואמים לאותם “מחפשים” ומשוטטים יהודים שעברו מדת לדת ומכת לכת. היום הם שייכים כולם לתנועה הגדולה של “החזרה בתשובה”.

מכאן קצרה הדרך לאמנים רבים החוזרים בתשובה ומצטרפים לחב”ד (מתחב”דים, בלשון החסידים) לקרב את עולם האמנות אל התפיסה החסידית. דוגמה ידועה לכך היא, כאמור, ברוך נחשון. אחרי השתלמות בת שנה בניו-יורק ולאחר שהרבי הנחה אותו באופן מובהק כי “שליחותו” היא בתיקון שורשי האמנות, בחר נחשון להמשיך בדרך שהתווה לו הרבי, ויצר תמהיל המשלב את התיאולוגיה החב”דניקית המשיחית עם משיחיות ארץ-ישראלית קונקרטית בנוסח גוש-אמונים. לא ארחיב כאן על אופיו של תמהיל זה, רק אומר כי היה זה צעד אחד מני רבים שנעשו תוך בחירה מודעת. הרבי מלובביץ’ ביקש לקדם דרכם את האמנות בקדושה ולתת מענה ויזואלי בעידן המדיה לבני חסידותו ולרבים שעוד יסתופפו בצלה. ב-1969 חרג הרבי מסדר יומו המוקפד והקדיש 40 דקות לתערוכה של ברוך נחשון בקראון הייטס, שכללה גם הערות קונקרטיות לאופן ההתייחסות לציורים ולמוצג בהם.

מאז חלפו 50 שנה, ולחסידות חב”ד הצטרפו אמנים רבים, ובהם דב לדרברג ויעל אבי-יונה, מיכאל מושניק ועוד. רובם ידועים בעיקר בקרב אנשי החסידות ויצרו למענם שפה ייחודית ופנימית. הם הציגו תערוכות רבות במוסדות של תנועת חב”ד, בעיקר בארצות שבהן היתה החסידות דומיננטית מאוד. כיום תנועת חב”ד צוברת תאוצה גדולה גם בישראל, והשנה הוצגה בה לראשונה תערוכת אמנות בקנה-מידה עצום.

מצוידת בכל המידע שתיארתי לעיל (גילוי נאות: מדובר בעבודת מחקר שכתבתי לאוניברסיטה העברית על ברוך נחשון), הגעתי לתערוכה בבנייני-האומה עם השערה מוצקה על אופיין של היצירות שאראה ועל הנושאים שיעלו מתוכן. בניגוד גמור לכל השערותי, עדיה פורת-קליגלר, אוצרת עצמאית, הציגה תערוכה חפה מכל התייחסות לתפיסה הוויזואלית הייחודית של חב”ד ונעדרת כל סממן ויזואלי שלה. כך, במודע, התערוכה איתגרה את באיה, אלו שהצטופפו בשבוע החגיגות המובהק של החסידות. התערוכה לימדה כי יש מרחב יצירה גדול בין אמני חב”ד לבין האמנות היהודית העכשווית, והיא איתגרה את האמנים הקלאסיים של התנועה מבחינה מקצועית וקונספטואלית.

התערוכה היא אוסף מוקפד ומיומן של עבודות איכותיות שנוצרו בהקשרים שונים ולוקטו תוך ציות לכללים מוקפדים של ההלכה. יחד עם זאת, כבר במבט ראשון ניתן להבין בוודאות כי מרבית האמנים בתערוכה אינם משתייכים לחסידות חב”ד וספק אם לכמה מהם יש אפילו מושג במה מדובר – לא רק מבחינה תיאולוגית, אלא אפילו מבחינה סוציולוגית-אתנוגרפית.

על כך יעידו שלטים גדולים המסבירים את העבודות בשתי שפות ומציעים “קריאה יהודית-רוחנית לעבודות אמנות עכשווית”. חלקו העליון של ההסבר, ב”שפת האמנות”, מציע פרשנות אמנותית קלאסית התואמת לרב את כוונתו של האמן. חלקו התחתון מדבר בשפת החסידות ומעניק הסבר תיאולוגי המבקש לחבר בין העבודות לבין מושגים בתורת החסידות – חיבור שהוא לעתים וירטואוזי ולעתים מאולץ. עם זאת, העבודות מעולות, מאתגרות את החשיבה ומאפשרות להרחיב את פריזמת ה”בצה” החסידית ולכבוש שטחים חדשים של פרשנות ושל התבוננות. אלה היו תורמים רבות לשיח המגזרי לו היה מתאפשר כזה, במקום אולי כמה מהפאנלים שהתקיימו בכנס הגדול.

בפאנל שערך יחיאל הררי באותו הזמן, שוחחה פרופ’ חביבה פדיה על קשרים בין הפסיכולוגיה הכללית לבין זו החסידית. פדיה הראתה כיצד תורתו של פרויד, הרואה בנפש האדם כעשויה מכמה דרגות (האיד, האגו והסופר-אגו), היא למעשה אינטרפרטציה המתאפשרת בעקבות תפיסת הנפש הדואלית מיסודו של רב שניאור זלמן מלאדי, המדבר על הנפש הבהמית והנפש האלוקית. מבחן התוצאה מלמד כי תורתו של פרויד זיהתה דכדוך שהביא, בין היתר, לנהירה הגדולה חזרה אל חיקה של חסידות חב”ד, הידועה בשמחה החיובית והדחיפה קדימה של רש”ז.

מהלך מתודולוגי דומה חל גם ביצירות בתערוכה. ניתן לומר שיש כאן דיאלוג מרתק בין האמנות הכללית לבין התפיסה החסידית. יצירתו של אמיר יציב למשל, “אמונה של יונה”, היא סרטון וידיאו שצולם במצלמה זעירה שהאמן הצמיד לגב יונה שיצאה בדרכה מירושלים אל ביתה. מטס מרהיב זה, שיש בו אקט מדיטטיבי הכרוך בקצב הכנפיים ובעיוותים של המצלמה כתוצאה מכך, אכן מעלה שאלות של אמונה בדבר חזרתו של האדם אל צור מחצבתו. התרגום באנגלית מגלה את כוונתו הגלויה של האמן – “האמונה הטפלה של היונה” (“Superstition In The Pigeon”), רמז למתח בין מנגנונים חייתיים של בעלי-חיים לבין מקום רגיש כמו ירושלים, על גבולותיה וחומותיה הנסתרים מעיני היונה. סוגיה זו מקצינה כשמדובר בבני-אדם. האם יש מצפן שיבה הביתה? ולמי? הפרשנות החסידית ליצירה דילגה בקלות בין כמה פסוקים על יונה, שכינה וירושלים של מעלה לעתיד לבוא, והתעלמה לחלוטין מהמורכבויות שהאמן רמז להן.

תצלומיה של טל יזרעאל מ”סדרת 613″ מבודדים במבט הרואי את גרגירי הרימון והופכים אותם כמעט לפרסומת לתכשיטים. טכניקת צילום חדשנית זו חושפת את “אישיותו” של כל גרגר, ועושה לפרי הרימון “ניתוח אופי”. הממשק החסידי מקשר את זכויותיו של הרימון במסורת היהודית ליצירה. אלא שיש כאן הזדמנות נפלאה לדבר על הדרש בדבר יופיו של רבי יוחנן, האומר: “הרוצה לראות יופיו של רבי יוחנן, יביא כוס של כסף צרוף וימלאנו גרעינים של רימון אדום, ויעטר זר של ורד אדום על פיו, ויניחנה בין חמה לצל – אותו זוהר מעין יופיו של רבי יוחנן הוא” (תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, פ”ד, א’). זאת, כדי להבין ולו במקצת את ההקשר הוויזואלי שחז”ל בחרו לתאר בו יופי זה על רקע בידודו של כל גרגר בתצלום והקרנתו באלומת אור ייחודית, באופן דומה למדרש, המזכיר את אלומת האור. יזרעאל אף חושפת את גרעינו של הדימוי בשם הנוסף “Aging”, שעניינו תמורות הזמן והשפעתו על הגוף האנושי.

תערוכה זו מציפה באופן חריף את גבולותיהם הנזילים של הפרשנות והקונטקסט שבו היא נכתבת או מועלית. זוהי שאלה מורכבת, הנעה בין כוונת האמן בשעת היצירה לבין המגמתיות של “הקריאה החסידית” וה”שדות” במובן שהציע בורדייה (המזמינים, קהל היעד, האמנים וההקשר שבו התערוכה מוצגת). יצירות עוברות בהינף יד מצד פוליטי אחד של המפה לצדה האחר; יצירה פרובוקטיבית הופכת לאידיאולוגית ומראה כיצד ניתן להפוך “חושך” ל”אור” באמצעות הפריזמה שדרכה ניגשים ליצירה, וזאת בזכות נקיונן של העבודות מטקסט מוצהר ומסימבוליקה ישירה (למעט העבודה על התניא של יניב קוריס, ששמה “שנויה”, או פסוקים ב”באר” של יהודית ברמץ). הניסיון לדבר בשפה האוניברסלית המצפינה תכנים יהודיים מזכיר את דרכו של ברנט ניומן בשנות ה-50 באמריקה, עם תכנים קבליים מצד אחד והאדרת המבט החקרני והשכלתני הניטרלי לכאורה מצד אחר; מבט המבקש לאצור בתוכו פרשנויות רבות ולגעת בכל אדם. באופן פרדוקסלי, דווקא עובדה זו איפשרה ניסיון פרשני “לגייר” את היצירות.

מי שיחפש בתערוכה יידישקייט או יבקש לחסות תחת כנפיו הרחבות של הרבי מלובביץ’ – לא ימצא את מבוקשו. חרף הטקסטים העוסקים בתכנים חסידיים, דומה שהתערוכה נוטרלה מזהותה, משל היו נוטלים מהחסידות את הסיפורים ואת הניגונים ומותירים רק את מוסר ההשכל. “ניצוצות” היא תערוכה איכותית שאינה מביישת את ההגדרה הפתוחה של אמנות יהודית עכשווית, בדומה לזו שעסקו בה רק חודשיים קודם לכן בביאנלה של ירושלים, אולם יחד עם זאת היא מודרת מחסידות ומחסידים ומסימבוליקה יהודית קלאסית. ושוב עולה השאלה המהותית: האם תיתכן אמנות יהודית פנימית ורוחנית שאינה מתכחשת לעצמה.