“אני כופה על השדה שיחת יחסינו-לאן מתמדת”

באוקטובר 2013 הוזמנתי להשתתף בפאנל על כתיבה על אמנות במשכנות-שאננים במסגרת אירועי “מנופים” בירושלים. דיברתי, בין השאר, על מאפייני הכתיבה בעיתון יומי לעומת כתיבה מסאית, כתיבה לכתבי-עת, בבלוגים וכו’. ביוני 2015 הוזמנתי למפגש עם סטודנטים בתוכנית ללימודי המשך באמנות של המדרשה (בניהול מירי סגל ואבי לובין) כדי לדבר על ביקורת אמנות בכלל ועל תפקידי כמבקרת אמנות בעיתון “הארץ” בפרט.

ביקשתי מהסטודנטים שישלחו לי שאלות מבעוד מועד, כדי שאוכל לדעת מה מעניין אותם במיוחד ולשוחח עימם באופן ממוקד ורלבנטי. הם שלחו שאלות מצוינות, מקצתן נוקבות וקשות למענה. אני מודה להם על כך, והשתדלתי לענות במלוא הכנות. הטקסט המובא כאן הוא עיבוד של שני המפגשים.

כיצד את בוחרת על מה לכתוב? האם תוכלי לספר על דרך עבודתך? האם יש תהליך מסודר? אילו נושאים באמנות מעניינים אותך יותר מאחרים כמבקרת?

במקום לענות הייתי רוצה שכל אחד יעשה לעצמו תרגיל התנסות. שבו עם מדריך התערוכות המלא ובררו לעצמכם: איך בונים תוכנית כתיבה הכוללת שמונה מושאי ביקורת חודשית מרתקת. שאלו את עצמכם מה הם הפרמטרים: תערוכות יחיד וקבוצתיות, תערוכות מוזיאליות, גלריסטיות, אלטרנטיביות, גדולות וקיקיוניות; אמנים ותיקים וצעירים, גברים ונשים, ציור-פיסול-רישום-וידיאו, מרכז ופריפריה, תערוכות תיזה טוענות ותערוכות סלון; דגש על מלאכת האוצרות או דגש על עולמו של האמן; תשומת לב למאסטים קאנוניים עתירי תקציב ויח”צ או תשומת לב לאלה שעלולים להישמט מהתודעה, השוליים; תערוכות שהן במרכז הדיון האמנותי כיום, שמייצגות את לב העשייה המקומית באופן מובהק, או דווקא חותכות ממנה לצדדיות עם פוטנציאל. איך מזהים את כל אלה, ועוד לפני שראיתם את התערוכות בפועל?

לאחר מכן הקדישו תשומת לב לצד הפרוזאי של המלאכה, שהוא כמובן השורה התחתונה – הכל צריך להתאים מבחינת תאריכים, מועדי הפתיחה והנעילה של התערוכות עם מועדי ההגשה לעיתון והפרסום. זאת במצב שרוב התערוכות נפתחות בחמישי בלילה וסגורות בימי ראשון ולפעמים שני, ונמשכות חודש. כדי לסבך אתכם, הנה עוד נתון: מועדי ההגשה שלי הם כדלקמן: ביום שני הגשת כתבות שיפורסמו ביום רביעי, וביום חמישי הגשת כתבות שיפורסמו בשישי, תשעה ימים לאחר מכן – כך שצריך תמיד לוודא שהתערוכה תהיה עדיין מוצגת במועד פרסום הטקסט. וצריך גם לבדוק שלא תיכננתם לאותו שבוע נסיעה לירושלים ונסיעה לאשדוד עם קריאת קטלוג ובו שישה מאמרים עם תערוכה הכוללת שבע עבודות וידיאו. הרי צריך לווסת קצת את הכוחות ולהשאיר יום-יומיים לקריאה אינטנסיבית.

אחרי כל הניווטים האלה צריך גם לברר – האם יש לכם מה להגיד על זה? משהו עקרוני ובשרני שיחזיק 800–1,000 מלה? והאם לא כתבתם על העניין/האמן כבר קודם ובעצם אין מה להוסיף? והאם הרשימה שהרכבתם משדרת סדר-יום תרבותי ואינה אסופה אנמית ואקראית של תכנים? והאם בכל רגע נתון אתם נמצאים במצב הרגשי המתאים להתמודדות עם עולם-תוכן מסוים ששדה האמנות מציג לפניכם, או שכרגע ההתעניינויות והיכולות שלכם שונות? הרי המבקר אינו כלי ריק שמשדר לקורא כל מה שמתחולל בתחום בלי להביא מעט מעצמו. כעת הכפילו את התהליך הזה ב-12 חודשים בשנה, כולל עונת היובש בקיץ.

בשלב הזה ברור שמדובר במסכת אילוצים ופשרות בכל רגע נתון. ובכל זאת, יש מוטו פנימי של השתדלות. מובן שלא ניתן לגלם ולממש אותו בכל שבוע ואפילו לא בכל חודש, אבל הוא מתפקד עבורי כמעין קואורדינטות נפשיות:

1. חשוב לבוא עם אג’נדה, עם סדר-יום פנימי ועם הניסיון המצטבר של החוויות והעמדות על אמנות ועל חשיבותה ועל מערכי הציפיות ממנה. זאת, כדי להימנע מהיגררות אחרי ההיגיון הפנימי של כל תערוכה, היטמעות בחומרים ואשרור מתמיד ובלבדי של ההיצע. רק כך אפשר לשמר את פוטנציאל הנחת הדברים בתוך הקשר, הענקת הפריזמה הסוציו-פוליטית לתרבות והנכחת ספקות ביחס לבחירות שהשדה עצמו עושה.

במשך שנים ציפו מכותבים על אמנות שיגיעו לתערוכה מ”מקום ניטרלי”, כטבולה-ראסה, ללא אידיאולוגיה לכאורה. היתה אמונה שכך תיבנה גרסה של “ללא פניות”. זה כמובן בולשיט, מפני שזו השלטת הפוליטיקה של הלא-פוליטי, שהיא עדיין האידיאולוגיה הרווחת כאן. ובפשטות, זה גם לא מגונן עלינו מפני דרדור הסטנדרט של ‘מהי תערוכה’. אני מגיעה לכל תערוכה עם המטענים התרבותיים שלי, ההשכלה הכללית שלי, התפיסה והרגישויות, העדפות הטעם וההיסטוריה כפי שאני מבינה אותה, עם חרדות ותשוקות משלי שאני משליכה על התערוכה ככל צופה אחר.

תערוכה היא אירוע של אינטראקציה, היא אינה עומדת לבדה בנפרד מהאישיות של הצופה. הדרמה של המבקר היא בהיותו מין מגה-צופה, זה שממחיש בעזרת מלים את האינטראקציה הזו. המבקר הוא זה שעוקב (במידת המודעות העצמית שיש לו) אחר האינטראקציה, מנמק אותה, ולכן, במידה מסוימת, מעמיד לשיפוט גם את עצמו.

ב”מניפסט המבקר” שפירסם מבקר הספרות דניאל מנדלסון ב”ניו-יורקר” ב-2012, הוא מתאר את עבודת המבקרים כך: “שבוע אחרי שבוע הם משחזרים את הדרמה של הדרך שבה הגיעו לפסק הדין שלהם, מספרים מה נסיבות והגיונות השיפוט שלהם”. מנדלסון מגדיר את המבקר כאוחז בשני ערכים עיקריים – מומחיות וטעם. המבקר הוא בעל מספיק ידע, שהוא היסוד החיוני של השיפוט, והוא יוצר את “הדרמה של הטעם”, שמנדלסון מתאר במונחים של רגישות, טמפרמנט או האישיות של המבקר. אלה המונחים המעניקים לקורא הצצה למה שתרבות עשויה לגרום לבן-אדם.

“על-ידי דרמטיזציה של המחשבות שלהם על גבי דף, המבקרים מעניקים הצצה לחשיפת הבסיס לפסקי הדין דרך המנגנונים שלהם למימוש טעם (אישי, מוזר)”, הוא כותב. “המסקנה הברורה מכך היא שגם אתה יכול לפתח מנגנונים כאלה כדי להשית את הרגישות והידע שלך על פסקי דין אחרים. הם מלמדים איך לחשוב. איך לחשוב באופן ביקורתי, איך לשפוט דברים בעצמי. איך לבצע שיפוטי ערך המבוססים על ידע”.

2. אם אמרנו שהמבקר הוא האדם שמוכן שאמנות תהיה קטיגוריית המשמעות שלו, הפריזמה שדרכה יבחן את העולם, את השפה, את היחסים ביניהם, וזה הדבר שהוא חושף בפני הקורא, הרי שמבחינה היפותטית הוא עשוי לכתוב הכל, וכתוצאה מכל גירוי כמעט. אין גבול להקשרים, לאסוציאציות, לאזכורים, לשאלות הקיומיות והתרבותיות שניתן להעלות מתערוכה. לכן בפועל, המרכיב העיקרי בנוסחת הכתיבה הוא הוויתור על היומרה השגויה לכתוב הכל. כדי שהכתיבה תהיה אפקטיבית, ולא תחטא בתפיסת המרובה שאינו תופס כלל, יש להתמקד בעניין אחד. רצוי להצליח לאבחן את העניין המרכזי או לפחות זה עם המימד העקרוני והפורה שעולה מהתערוכה, ולחפור בו. בנוסף, אין צורך לסמן את מה שלא נכתב עליו. ממש כמו בתחומים אחרים בחיים, זה לא אלגנטי (ואפילו קצת פסיב-אגרסיב) להצהיר מה עוד רצינו להגיד ולא אמרנו. יש לוותר באמת, ולקבל את דין המוגבלות והמסוימות של הטקסט.

3. יש לנסות לבדל את השפה שבה מתוארות התערוכות השונות, כדי ליצור עבורן טון מובחן, סגנון וקצב מובחנים, מוזיקליות אחרת. לא להסתפק בתיאורים כלליים ומשטיחים, כי הרי כולם עוסקים בגוף, בחלל, במדיום, בשפה, במקום, ביחסי חוץ-פנים, ביחיד מול הווטאבר. ובכל זאת, הנה התערוכה השקטה והמלנכולית, וזו הנפוחה והיהירה, וזאת שנראית כחלטורה, וההיא עם ההומור הדק, והמורבידית, וזו שרואים את לבטיה וכיצד הוכרעו ולכן למרות שנעשו בה משגים מתודולוגיים קשים וגם בחירות איומות, היא מעוררת אמפתיה. וכך הלאה. על המבקר מוטל גם להעביר את האופי של התערוכות, לא רק לתמלל, אלא גם לתרגם את האישיות האמנותית של התערוכה.

4. יש לנסות לא ללכת שבי אחרי היוקרה ומנעמיה, אחרי המגמות השתלטניות של זיהוי המוצלח והמעניין עם הסחיר. לא לסמן נתיבי השקעה, לא לייצר טקסטים משביחי-הון ולא לחזק את החזקים ממילא, אלא לתת תשומת לב לאמנות עם אופק נוסף מלבד זה הפיננסי, או לפחות להדגיש את הפן הזה שלה. המשמעות היא ניהול סדר-יום שונה מזה שעוטף ומאתרג את ה”מוצלחים”, שלעתים הם אמנים בנאליים ומשעממים. עצם הכתיבה עליהם מעמדה שאינה מקדשת, כעל שווים בין שווים, שעובדים ולפעמים יוצא להם ככה ולפעמים ככה, ולא הכל קאנוני וחריף, אלא גם עם רגעי חולשה אנושית – כבר מתקבלת כנעיצת סיכה בבלון. כך גם עצם הבחירה לכתוב על אחרים, לא רק על אלה שסומנו כיקירי המערכת וכזכאים טבעיים.

5. הדבר החשוב בכתיבה הוא ההנמקה, שיתוף הקורא במערך השיקולים, ניסוח מעין מחשבה בקול רם על אודות התערוכה. אבל הנה “פרדוקס הנימוק” בעיתון יומי, שהכתיבה בו שונה מכתיבה מסאית מצד התיקוף שלה: אפשר לומר שכשהיא במיטבה, הכתיבה הביקורתית בעיתון יומי היא קפסולה מקוצרת, עוקפת פינות ומאולתרת של הכתיבה האקדמית; היא קרובת המשפחה הרחוקה והלא-מוצלחת שלה. אם בכתיבה אקדמית עיקר הנפח המילולי מושקע בייצור תשתית ראייתית, רקע סוציולוגי, פילוסופי ותולדותי מלא מראי-מקום, המבססים את הטענה של כותב המאמר ומרפדים אותה, הרי שבביקורת בעיתון יומי כל ההליך הזה מקוצר עד לדרגת מראית העין והניים-דרופינג, מעין מצג-שווא של הנמקה. זו כתיבה שמזדרזת אל החלק העיקרי – אל הטיעון הדעתני. היא משאירה שובל סימנים לכך שהטיעון נשען על פיגום ראוי, אבל אין ביכולתה להביא אותו במלואו. זו אווירת נימוק יותר מאשר נימוק, וכשזה נעשה כמו שצריך – זה אכן מעורר דיון ופולמוס, ש”משלימים” את העבודה שהביקורת השאירה כחללים בטקסט.

חשוב לחזור ולהדגיש – מדובר במפעל של מאמץ מתמיד, לא של נחילת הצלחה. אלה מחשבות גדולות על מעשה קטן. זאת משום שכתיבת ביקורת בעיתון יומי עשויה לכלול פתיתי אבחנה, פה ושם תיאור מדויק, חשיבות רגעית מסוימת לאמן ולאוצר, אבל דבר אחד אין לה באופן קטיגורי – והוא פרספקטיבה היסטורית. אצל מי שכותב פעמיים בשבוע, המרחק בין זמן הצפייה בתערוכה לבין הכתיבה עליה מזערי, מה שגורם להשתהות קצרצרה בחוויה ולמסקנות מזורזות. כמעט אף פעם אין מרחק המאפשר אומדן סביר וייצור הקשרים תרבותיים רחבים; הכל במיידי, בבהול, בנחפז. לכן הטון הרגשי פעמים רבות מדי אינו מתאים, מתלהב מדי או נרתע מדי.

זו הסיבה לכך שרוב ביקורות העיתונות הישנות הנשלפות מארכיונים מתקבלות כפרודיות על כתיבה, ובצדק. ברוב המקרים אפשר לראות, גם אצל הכותבים המפוארים ביותר, איך החמיצו את הפואנטה, לא הבינו בזמן אמת את המימד הרלבנטי, לא זיהו את החשיבות לטווח ארוך, את זרמי העומק. מבקרי אמנות (ותרבות בכלל) מפיקים טקסטים עם אורך חיים קצרצר וכושר שרידות ירוד. אין בכוחם לייצר המשגות גדולות, והם בעצם נותני הדוגמאות להמשגות של אחרים. לכן מבקרי האמנות (להבדיל ממסאים, תיאורטיקנים ופרשנים) כמעט שאינם נרשמים בדפי ההיסטוריה. מי שלא מאמין, שינסה לקרוא טקסט ישן של מבקר האמנות זוכה הפוליצר הולנד קוטר או של מבקר מהולל אחר, אדם ברוך, ולהיווכח בעצמו במידת הרלבנטיות שלהם.

המבקר אמנם מכניס ומוציא נושאים מסדר-היום כביכול, אבל בלי היכולת האמיתית לתאר במדויק את התרומה של מושא הביקורת לתרבות. נוצר פרדוקס השיפוט (שעליו כתב דרידה בהרחבה וטוב ממני): מצד אחד צריך להנפיק הנמקה בכל פעם מחדש, לייסד מבראשית את העילה ואת הממשיות של תהליך השיפוט כאילו אין דוקסה, להקנות למלים בכל פעם מחדש את המימד הפרסונלי שלהן. מצד שני, הדבר נעשה מתוך בהילות שהיא אורח חיים ואורח מחשבה. כלומר, הפרדוקס הוא היחס בין תהליך עומק לבין הזדרזות גדולה שמסתכנת בפסקנות ובסכמטיות. האם צודק שאדם אחד עובד על יצירה במשך שנה ובא אדם אחר ובהרף עין, בטווח של יום-יומיים, מסכם אותה? לא, זה לא צודק. אבל זה אי-צדק שמושת כגזירה שווה על התערוכות כולן.

האם וכיצד את כותבת על אמנות שאת מעריכה, אך אינך אוהבת?

באופן יותר מרוחק ופחות חווייתי. אני מנסה לפענח את המהלך האמנותי עבור הצופה שאולי כן אוהב את האמנות הזאת כדי להביא לו קצת תועלת, לתאר את חשיבותה לתרבות, את ההקשר הפורה עבורה שמתוכו היא ניתנת לקריאה מעניינת. בדרך כלל אחרי הכתיבה אני אוהבת את האמנות הזו קצת יותר, כי מצאתי דרך לאמץ אותה אלי, יש לי הישג מסוים ביחס אליה ולה יש הישג ברור ביחס אלי, אז נוצרה קצת אינטימיות.

חשוב לי להוסיף שהחוויה של כתיבה על אמנים ואוצרים שאני אוהבת אבל מציגים פרויקטים חלשים או אמנים ואוצרים שאני לא מעריכה אבל מציגים פרויקטים חשובים או כאלה שאני לא מכירה בכלל, שאהבתי את יצירתם פעם אבל התאכזבתי או לא החזקתי מהם במיוחד, אבל כעת מפתיעים לטובה או שבזכות התמדתם התרגלתי והסתגלתי, וכל שאר הקומבינציות בנושא – ובכן, החוויה הזאת היא מציאות היומיום שלי.

האם יש/היו מקרים של לחצים “מערכתיים” על מה ואיך את כותבת?

לשמחתי אין כמעט לחצים מערכתיים. ב”הארץ” יש מסורת ארוכה ויציבה של “ריבונות המבקר” ותפיסה מבורכת של המבקר כמומחה לתחום שהוא מופקד עליו. מובן שמתקיים דיאלוג שוטף עם העורכות שלי לצורך החלטות משותפות מה מתאים יותר לביקורת, לכתבה, לתחקיר או לראיון ושאר עניינים טכניים של חלוקת עבודה. יש גם פרויקטים קבועים שחשובים ל”גלריה”, כמו הכיסוי השנתי של תערוכות הבוגרים, ודברים שחשובים לי, כגון הכנת כתבות מיוחדות ליום האשה וליום השואה, אם מסתייע.

חשוב להגיד – אני שמחה ש”הארץ” מאמין במושג הביקורת ומתייצב מאחוריו בעידן שבו זה בכלל אינו מובן מאליו. אני מזכירה לעצמי כל יום שעלי להיות מאושרת מהעצמאות שהעיתון מאפשר, שהיא נדירה מאוד.

כיצד השינויים שעוברים על המוסף “גלריה” (כחלק מהמשבר העולמי בתקשורת הכתובה) משפיעים על כתיבת ביקורת בכלל, ועל הכתיבה שלך בפרט?

העובדות פרושות בפני הקורא הערני – ככל הידוע לי, “הארץ” הוא העיתון היחיד בישראל שיש בו משרת מבקר אמנות. כשהצטרפתי ל”גלריה” ב-2011 זה היה נוסף לסמדר שפי, שכתבה שתי ביקורות בשבוע. יחד פירסמנו 16 ביקורות בחודש. לצדנו עבדו שני כתבים, אלי אזולאי-ערמון ודניאל ראוכוורגר, שהכינו כתבות, ידיעות, ראיונות ותחקירים. צוות של ארבעה איש דאג לסוגי כיסוי מגוונים של תחום האמנות. עם פרישתה של שפי ב-2012, בוטל התקן שלה לבלי שוב, ועם עזיבתם של הכתבים מעט אחר-כך, בוטלו מדורים ותכנים.

כיום כיסוי תחום האמנות ב”גלריה” כולל את הביקורות שלי ועוד כתבת אחת, שני ליטמן, שעבודתה אינה מוקדשת לאמנות פלסטית בלבד, אלא גם לטלוויזיה ולנושאים אחרים, ואת ההמלצות השבועיות של איתן בוגנים. נוסף לכך, לאחרונה פוצלה מערכת “גלריה” למוסף שישי (בעריכת ליסה פרץ) ולמוסף יומי (בעריכת רוני בר), ששינה את פניו. כך שמתקיימים מעין יחסי עבודה כפולים עבור אותה עבודה בפועל, עניין שדורש היערכויות טכניות שונות, היענות לצרכים שונים, גמישות אחרת.

אלו עובדות ידועות, שניכרות כמובן במה שהציבור מקבל. כתוצאה מכל אלה, למרות שבינתיים העבודה היומיומית שלי כמעט אינה מושפעת מהמשבר בכלל ומהשינויים ב”גלריה” בפרט, והיא לכאורה ממשיכה כרגיל, הרי שההקשר שבו היא מבוצעת השתנה. דברים שפעם היו מובנים מאליהם קורים כיום בזכות מאמץ והתעקשות. בכל אופן, במוסף ‘תרבות וספרות’ ב”הארץ” מתפרסמות גם ביקורות שבועיות של עוזי צור ומסות קטנות על ציור של יונתן הירשפלד, כך שעדיין העיתון מכסה את התחום הרבה יותר מכל עיתון אחר. במובנים היותר כלליים, על עבודה בעידן אי-הוודאות התעסוקתית והחרדות שהיא מייצרת אין צורך שדווקא אני ארחיב את הדיבור.

האם ניתן ליצור שיח ביקורתי (להבדיל מדיקטטורה ביקורתית) כשיש מספר כל-כך מועט של מבקרים?

התשובה החד-משמעית היא לא. ואכן, השיח הביקורתי בישראל דורדר לתהומות ובעצם אינו קיים. עם זאת, אני מתנגדת להשתמעות הפוליטית המגולמת בשאלה שלפיה כשאין מספיק מבקרים, המעטים שישנם הם דיקטטורים. הרי האחרון שנשאר עומד הוא זה ששם אצבע בסכר, הוא לא דיקטטור. זה לא יפה לקרוא לו ככה.

התיאור לקוי מפני שלא היתה שום סיטואציה של מאבק שבו מבקר אחד גבר על מתנגדיו, השתיק אותם, חיסל אופוזיציות וכעת הוא חולש על השטח. זה גם לא מצב שבו אם יופל דיקטטור, תצמח לפתע איזו דמוקרטיית קולות פלורליסטית, איזו פוליפוניות מבורכת. עם זאת וכדי לא להיתמם, ברור שעבור אמנים זו לפעמים התחושה בשטח, ואני חולקת איתם את מצוקתם. הרי העובדה שאין שיח ביקורתי היא לא דבר שקרה רק לכם, אלא גם לי. זו לא בחירה שלי, ואני סובלת מכך מאוד, המצב גורם לי נזק רגשי עצום.

לאחר עזיבתה של סמדר שפי ולאחר שיונתן אמיר הפסיק לכתוב ביקורות ב”טיים-אאוט” והוריד מאוד את מינון הביקורות ב”ערב רב”, נקלעתי למשבר. הבנתי באימה את ההשלכות של המהלכים הללו על האמנות המקומית בכלל ועלי אישית. זה משבר שבמידה רבה לא יצאתי ממנו, ואני חיה אותו.

העבודה שלי הפכה כמעט בבת אחת גם ל”קומיסרית” וגם למצויה תחת התקפה, במצב של מגננה מתמדת מפני כמות לחצים, חיצוניים ופנימיים, לא סבירה, ותחת עול של צרכים רבים מדי של השדה, שמשרה אחת אינה יכולה לספק. ההדהוד והאפקט של הטקסטים מתעוותים, נמצאים בדיספרופורציה. אני נוכחת פעם אחר פעם כיצד אמנים ואוצרים מפתחים כלפי יחס אמוציונלי בוטה, מקיימים איתי יחסים חד-צדדיים של היעלבויות ונבגדויות, מקיימים עולם שלם של ספקולציות, השלכות ופנטזיות על מניעים ומזימות. משלימים בכוחות עצמם דברים שלא כתבתי אבל בוודאי התכוונתי ומסיקים מיני מסקנות, רובן נחרצות ובלתי ניתנות להפרכה או לניחומים. ויש גם ממש הכפשות שקריות מאחורי הקלעים. הכל אישי, יצרי מדי. זה מדכדך ומשתק.

אפשר להבין את העניין – אמן שסבור שאני לא מתה על האמנות שלו, לאן יפנה? להרגשתו, אין לו מה להפסיד, ולכן קל לו לפנות לאלימות. נוסף לכך, נוצר פחד טבעי להתווכח, לנהל דיון ענייני, לחלוק על דברי ולבקר אותי, אז בדרך כלל אני זוכה לחנופה אידיוטית או למכת עוינות לוהטת וחסרת נימוקים. זו וגם זו משאירות אותי בודדה. זה מאוד מבאס אותי.

מתוך בדידות זו הגברתי בשנתיים האחרונות את הקריאה של מבקרי אמנות בחו”ל וכותבי מאמרים בכתבי-עת בינלאומיים, כדי לייצר לי קולגות-רפאים. אני זקוקה לזה, כי מי שעובד בלי חיכוך ואינטראקציה, השוואה לעמיתים, עדכון מושגים, ביקורת בונה, הכוונה לפרופורציות ויצירת סטנדרטים בכל פעם מחדש – מתנוון. זה לא מושלם כמובן, כי הם כותבים בשפה אחרת, על תערוכות אחרות, בהקשר תרבותי שונה לגמרי ובפורמטים שונים, אבל זה יותר טוב מכלום.

ואני גם מלאת כעס. שדה אמנות שלם, בעידן שבו לוקח רבע שעה לייצר פלטפורמה, לא מצליח להפיק מתוכו כותבים. כבר שנים. הרי אומרים שאין ואקום בטבע, אז איך תסבירו את העובדה שבמשך קרוב לעשור לא צמח כאן ולו מבקר אמנות משמעותי אחד? (אני רוצה לציין לצד מפעלו של יונתן אמיר ולצד הבלוג של גדעון עפרת גם את הביקורות המצוינות של דוד שפרבר ושל יאיר ברק, כן ירבו, ואת הניסיון של אנה ברשטנסקי לקיים מגזין אונליין רלבנטי). אומרים שאין בזה פרנסה, והרי גם ב”סטודיו” המיתולוגי שכל-כך אוהבים כאן להתרפק עליו מעולם לא כתבו אנשים לפרנסתם (התשלום שם היה 250–500 שקל למיטב זכרוני), אלא מתוך אחריות ועניין, מתוך הבנה שהשקעה ומעורבות באמנות ובאמנים אחרים היא השקעה בעצמך.

האנשים האלה, רובם עוד בינינו. האם איבדו את יכולת הכתיבה שלהם? מובן שלא. הם איבדו את המוטיבציה. אין להם יותר סיבות ותמריצים להגיב על שדה הייצור המקומי ולהצטייר כדעתנים וכמעורבים. להפך, יש להם מה להפסיד אם יוכרו ככאלה, שהרי לכל עמדה יש מחירים ואנחנו חיים בתרבות ובחברה שבהן איש אינו מוכן לשלם על עמדותיו ובעצם הוא מחזיק בהן כתחביב, עד שהוא מתבקש להתייצב מאחוריהן. אין לנו אלא להסיק שכתיבה על אמנות, ובכלל דעתנות ומעורבות, כבר אינן בונות יוקרה לכותב. לא זה המסלול לייצר בולטות ונראות.

אם כך, יש לנתח את הסיטואציה בצורה הבאה – אם מעשה הביקורת איבד מיוקרתו ומכוחו, מהמשמעות שלו עבור שדה הייצור התרבותי ומכוחו להניע דינמיקות של מחשבה ושל פרקטיקה, מדוע עדיין מדברים עליו כאילו הוא כזה? מדוע עדיין מתייחסים לביקורת כאל עמדת כוח? מדוע עדיין משרטטים את דמות המבקר כדרקון רושף אש המפיל אימתו על יוצרים רגישים ורועדים? כמי שבכוח הקולמוס בונה והורס מפעלי חיים? הרי המבקר אינו קובע אף עובדה, נורמה או מהלך, לא את המינויים ולא את הוועדות ולא את תוצאות הוועדות ולא תקציבים ולא תוכנית שנתית של תערוכות או של תוכניות לימודים, לא הקצאות משאבים, לא רכישות, לא אוספים, לא נושאי אוצרות, לא ימי עיון, לא טרנדים ועוד. הוא במאסף, תורו מגיע אחרי שכל המוזכר לעיל כבר נעשה ונקבע על-ידי אחרים ביד רמה, גם אם נעלמה.

לטענתי זה אינו סתם זיהוי מוטעה שכבר אינו חופף מציאות קיימת, עניין של הרגל תמים, דפוס דיבור שלא שמנו לב שכבר אינו מעודכן. לדעתי התיאור השגוי הזה משרת את פעולת זיהוי הכוח היכן שאינו במטרה להסיט את האש מהיכן שהוא פועל במלוא עוצמתו. זה נוח.

אף אחד מהמקוננים האותנטיים על מצב הכתיבה על אמנות בישראל אינו עושה מעשה בנדון. אין לימודי כתיבה, תיאוריה וביקורת כמעט באף מוסד אמנות. אין מנגנון-עידוד להצמחת מבקרים נוספים (בשנתיים האחרונות אני מנסה לייסד, יחד עם “ערב רב”, תחרות “המבקר צעיר”, בנוסח תחרות הסיפור הקצר של “הארץ” או בנוסח מלגת הכתיבה של קרן וורהול בארה”ב. בינתיים ללא הצלחה). אף אחד מאלה הקוראים לעצמם מצנטים אינו תורם סכום משמעותי לאתר “ערב רב”, למשל, כך שמפעיליו יוכלו לשלם שכר סופרים לכותבים ולהתרחב. והרי היה מספיק סכום שווה לרכישת יצירת אמנות ממוצעת אחת לשנה.

הגלריות כאן אינן קונות מודעות כעניין של מסורת מופרעת ותמוהה, ואמנים לא דורשים מהגלריות שלהם מודעות כאלה, כחלק מתפיסה קולגיאלית. כל שנה מסיימים עשרות בוגרי לימודי אמנות את לימודיהם. תשוקתם אחת – להיות אמנים. שדה האמנות אינו עושה דבר כדי לסלול עבור אחוז מסוים מתוכם דרך נוספת לחיות בזיקה לאמנות, להכשיר אותם לכך, להצית בהם את האופציה.

האמנות הישראלית הצביעה ברגליים – בעד מסחור ושיווק, עיצוב ולייף סטייל המנוסחים בשפת חלקות יחצנית וכתבות פרופיל מטומטמות וחנפניות, ונגד תפיסת התרבות כאזור של אידיאולוגיות, קונפליקטים ומאבק, נגד עיסוק בבעיות, ובעצם אפילו נגד עיסוק באמנות כאתר של עומק ושל משמעות. גם אגפי הפסבדו-אינטלקטואליות האקדמית שעוד קיימים משרתים מגמה זו, בציניות או בבלי דעת. ככל שהתרבות כאן הולכת ומתבהמת, נשלטת על-ידי לאומנות, לצד מסחור והפרטה, כך היא נוקטת משטר של מתק שפתיים, דורשת “לבוא בטוב” ו”לפרגן”, קוראת למבקריה מרירים ומתוסכלים. לא רוצים יותר להיות שיח, אלא שוק. ומבקרי תרבות לא עובדים בשוק, ולכן הם מפריעים לו. ולכן אין צורך בהם.

בעוד ששדה האמנות השלים מזמן עם מעמדו כסחורה המתקיימת בעולם צרכני, עם היותו בידור גבוה – מהמבקרים הוא מצפה לכתוב בנוסח תרבותניקי וסמי-אקדמי של מדעי הרוח, להתפלסף על סימבולים אינטרטקסטואליים, לדובב חפצים כדי לחלץ מהם אמת פסיכואנליטית, להביא רפרנסים פנים-אמנותיים ו”גבוהים” העולים מהסחורה. או, לחלופין, להשתתף בפנייה (גם המוזיאלית) הגורפת לאיזו עממיות מדומיינת, להצטרף לניסיון הפתטי לעתים להביא “קהלים חדשים”, עניין שהוא ככלל שם קוד לחנופה למרכז הטיפש. נוצרה אנומליה שבה כל זב חוטם הוא בעל תואר שני, ואילו האמנות כולה מגויסת למכור את נכסיה הייחודיים להמונים הלא-משכילים ושונאי האתגרים באורח פופוליסטי ודמגוגי.

מצופה מהמבקרים להשתתף בשקר, או לפחות באי-אמירת כל-האמת על מצב האמנות כיום. בעצם, אם נגביר את הווליום של הטענה, מצופה מהם לעבוד בשביל הציניקנים שרוצים ארומת עומק והילת אינטלקט לבידור-סחורה שלהם, או עבור הנואשים המנסים להפוך אמנות אליטיסטית למיינסטרים קיטשי, ולא עבור הצופה הביקורתי, המדומיין והפרטיקולרי. בקצרה, מצופה מהם להשתתף בהמולת גירוש המימד האקסצנטרי, להיות סדרנים, מרגיעי קהל. המבקר שאינו נעתר לכך מוכרז כפוגעני. למעשה, הציפייה הזו ממנו היא הפוגענית.

המבקר צריך לעסוק בכך במוצהר, להגיד בפה מלא שזו אלימות, שזו דרישה לתת צ’אנס לאלימות, גם אם ייתפס כפארטי-פופר טרחן ומתיש, וזה אכן מה שעושים מעט מבקרי האמנות הראויים כיום (ברור לי שרבים מגלגלים עכשיו עיניים לשמים וחושבים שהמבקרת היא האלימה, אבל בטווח הארוך, גם אם יש ביקורות מוטעות פה ושם, ובטוח יש, זה המצב).

האם לדעתך לביקורת יש משקל משמעותי על האופן שבו אמנים שונים מתקבלים ונתפסים? האם יש לה כוח ביחס לקריירה של אמנים?

זאת שאלה שאינה צריכה להיות מופנית אלי, כי אין לי אומדנים של התקבלות הטקסטים שלי והשפעתם על אנשים שונים. אני הרי לא עובדת בקידום או עיכוב קריירות של אמנים ספציפיים, ומקבלת אותה משכורת בין אם כתבתי ביקורת נלהבת או מאוכזבת.

מה שמתפעל את הביקורת האיכותית הוא בכלל לא השאלה איך זה ישפיע על האמן שיצר אותה, אלא להפך – היא נוצרת מתוך רגע פרטי, בודד, המורכב מהתנכרות לאישי ולרגשי ומהתמכרות למימד העקרוני. זה רגע של העדפת הקורא המדומיין והיחסים איתו על פני היוצר הממשי והיחסים איתו. לכן ביקורת האמנות נחווית לעתים כמקיימת מימד של בגידה או של הלשנה – דיווח “החוצה” על ליקויים וכשלים, דיווח שכואב במיוחד כשהנושא הוא רגישות אמנותית ואנושית עצומה שלא הצליחה להתבטא באופן מעניין.

או בלשונו של מנדלסון: “המבקר הרציני אינו זה שיוזם אקסטזות בלבד, זה שההערצה שלו לאמנות ולאמנים הופכת אותו לצ’ירלידר רפוי. הביקורת השלילית, אחרי הכל, היא סוג של התלהבות. התלהבות ותשוקה לז’אנר, שבמקרה המסוים הזה, איכזב דווקא מתוך הציפיות הגבוהות. הביקורת השלילית האינטליגנטית עושה כבוד לאמנים”. אבל התשוקה העזה, המתוסכלת והמוצדקת של אמנים לקבל יחס מנווטת את עמדת הביקורת לגזרה הצרה של אהבתי/לא אהבתי בבחינת מראית הכל, וזאת חרף רצוני.

החשיבות שנודעה לביקורת האמנות בקרב אמנים היא מהסדר של הטקס החברתי – השפילו או רוממו אותי. בעוד היא פטפוט רקע, מוזיקת מעליות אינטלקטואלית, עלה תאנה. אין בכוחה להסיט את האמנות ממהלכה, לייצר סף או סטנדרט (וההוכחה לכך היא מספר התערוכות הדביליות שנעשות). היא כבר אינה מייצרת סדר-יום בנוסח הגרינברגיאני.

זו התחושה העיקרית שלי ביחס לכוחה של הביקורת. הנה, כתבתי ביקורת חריפה על השתלטות ההון על המרחב הציבורי בכלל ועל ההתנהלות של יגאל אהובי בגלריה האוניברסיטאית בפרט. אז מה. וכתבתי על התנהלות מוזיאון חיפה. אז מה. על יחסי קהילת האמנות ועיריית תל-אביב. אז מה. על שכר אמנים. על הדרת נשים. לתחושתי, דיברתי בכנות שלכאורה רוצים בה אבל לא באמת; אני כופה על השדה שיחת יחסינו-לאן מתמדת. כדי לא להיתמם אודה שגלריסטים מדווחים לי שהביקורות, בייחוד אלה של יום שישי, בכוחן להביא קהל. זה משמח, מחמיא לי. רק במקרים ממש נדירים – בעצם אני יודעת רק על מקרה אחד, בעקבות הביקורת התוודעה מנהלת מוזיאון לאמנית ראויה, והציעה לה להציג תערוכה, שאכן היכתה גלים.

האם ניתן לשמור על אנטי-ממסדיות כאשר המבקרים הופכים בעצמם למוסד?

זו שאלה כללית והיפותטית מדי. בהכללה, לאורך ההיסטוריה ובכל העולם, מבקרי תרבות ומבקרי אמנות בתוכם הם טיפוסים אופוזיציונרים ואוהבי ויכוח, אנשים ערניים, חריפים, דינמיים, עם יד על הדופק, גמישים מבחינה רגשית ואינטלקטואלית, בעלי השכלה רחבה ואופן ביטוי מדויק (בייחוד אם משווים אותם למנהלי המוסדות שאליהם הם מתייחסים). הם גם אנשים מאוד מודאגים בדרך כלל. איך יהיו ממסד.

לביקורת האמנות בישראל אין היסטוריה משל עצמה. ואולי יש לה היסטוריה מרתקת שמעולם לא נחקרה באופן יסודי והשוואתי כקטיגוריה מובחנת. ידוע שהיא נוסדה על-ידי אינטלקטואלים מהשמאל האירופי כמו אויגן קולב וחיים גמזו, שהגיעו לישראל והתברגו בעיתונות ובאליטה התרבותית, אבל מה בעצם תולדותיה וקורותיה? האם נוסדה כאן מורשת כתיבה? האם ביקורת האמנות הנחילה שפה שחילחלה והשפיעה על האמנות? האם הפרשנות הביקורתית כוננה אמנות ישראלית?

מבחינת שדה האמנות, מבקר האמנות הוא חלק מהשדה, לצד אמנים, אוצרים, מרצים לאמנות, גלריסטים ועוד. מבחינת המבקר – הוא עובד בעיתון. הפרנסה, המנטליות והאתוס אינם שייכים למסורת האמנות, אלא למסורת העיתונות. מימינו ומשמאלו קולגות שהם מבקרי קולנוע ומסעדות; מעליו לא אוצר – כי אם עורך. הוא מודאג ממצב האמנות, אבל מודאג יותר ממצב העיתונות.

נוסף לכך, בעיתון יומי קהל הקוראים אינו ייעודי. בכתבי-עת לאמנות ובבלוגים יש קוראים שוחרי אמנות בלבד, מה שנתפס כקהל מקצועי, בקיא, מושקע פוליטית, רגשית והיסטורית באמנות. בעיתון יומי, לעומת זאת, יש קוראים מכל הסוגים, עם מיומנויות שונות וציפיות מסדר שונה מתחום האמנות ומהכתיבה עליו. לכן הפקת “הקורא המדומיין” היא מלאכה אקטיבית שיש לעמול עליה, לפעמים להיאבק עליה גם כלפי חוץ וגם מבית, כדי לא להפוך למבקר שבסך-הכל ממליץ לקהל הרחב היכן לבלות בוויקאנד או כזה הנסחף אחר כל טרנד. עליו להישאר רלבנטי, אבל בלי להכפיף עצמו לדסק ולמשרדי היח”צ. ועליו לחצוב את דמותו ואת דמות הקורא באמצעות הכתיבה עצמה – רמת השפה, נושאי הדיון ואופן הדיון, הנחת מעודכנות והיכרות מסוימת עם תולדות האמנות ועם השכלה כללית, דברים שבכתב-עת מקצועי, למשל, הם מובנים מאליהם.

בביקורת על הביאנלה בוונציה כתבת, “באנו לוונציה ליהנות, לא לקבל שיעור”. מה גורם לך ליהנות בתערוכה/ביאנלה?

המשפט נכתב בסרקזם כלפי היומרה של האוצר אוקווי אנווזור להקריא את “הקפיטל” וכלפי הדידקטיות של התערוכה שאצר. באופן כללי נהניתי מאוד מהביאנלה בגלל עצם היציאה מהשגרה, מהנסיעה לחו”ל, מהאינטנסיביות של מספר תערוכות אדיר, כולן עשויות ברמת הפקה, מיומנות וסטנדרט אסתטי שבישראל אפשר רק לחלום עליהם. תנאי העבודה שלי, להבדיל מאלה של כמה מהמרצים לאמנות, אינם כוללים חופשת סמסטר וחופש גדול והשתלמות ושנת שבתון, אז אני מאושרת מההישלפות אחת לשנתיים מתוך הסבב הקבוע של הגלריות-מוזיאונים כאן. עבורי זה קורס העשרה מזורז.

בשנים האחרונות אני קלה יותר להנאה, נדמה לי שהסטנדרטים שלי פחות מחמירים. די שתערוכה תהיה עשויה היטב בכל היבטיה – האוצרות, הטענה, העבודות, הזיקות ביניהן, העולם המגובש שעולה מכל זה וההצבה בחלל – כדי שאחוש הנאה והערכה. לא תמיד אוכל לכתוב על זה, אבל אני נהנית. אוצרות היא הרי מקצוע שאני מעריכה, מעריצה ממש, כי הוא משימה בלתי אפשרית, גילום של יחסים מסוכנים בין תיאוריה לחומר בחלל. אז כשיש טון נכון של תערוכה – זו הנאה עצומה. זה נדיר.

אחת הבעיות הלא מדוברות דיין באמנות הישראלית היא חוסר המידתיות. הכל תמיד ליד, כמעט, בדרך להיגד או כבר בשלב הסיכומים של היגד שבעצם לא נאמר באופן מפורש, נשען על קונבנציות חבוטות אבל באווירת גילוי אמריקה או להפך – נשען על טענה מופרכת ודורשת הוכחה המוצגת כציר מובן מאליו. תערוכות קאמריות מוגשות כאירוע הרה גורל, אמן מנומנם מוצג על-ידי אוצר לוהט ויוקד או להפך, לעיסת איזה מומנט שוב ושוב עד מחנק, קלילות שהלכה לאיבוד מעודף רפרוף או הגוּתיות שאכלה את הראש עד דרגת הפרודיה. תערוכות מוזיאליות פסבדו-חוקרות שטוחנות קונצנזוס. יגע אנאלי או דווקא הסתפקות במועט מדי עקב דימוי עצמי נמוך. לכן כשאני פוגשת אירוע שניכרים בו תשומת לב, שקדנות, קשב, דיוק פנימי סביב מורכבות לא משוטחת, זה כיף גדול. מפרויקטים כאלה מנשבת רוח של ענייניות מבורכת ושל אמינות.

וכמובן, אני מתה על שילובים לא צפויים בין החושני והסקסי לפוליטי, כאלה ששני היסודות נבנים זה מתוך זה באופן דיאלקטי, כמו יחסי צורה ותוכן, לבלי הפרד, כך שיש אירוע שהוא גם מעורר רגשית וגם גורם לסחרור אינטלקטואלי, להרחבת הדמיון, שיש בו אנרכיזם עמוק. אלה גם התערוכות שמביכות אותי, ואני מתאהבת בהן, וחשה כלפיהן מחויבות גדולה. הנה לכם אתגר – אני הרי אדם שקשה להביך אותו.

אחד האוצרים שביקר בתוכנית בתחילת הסמסטר טען בהרצאתו שלדעתו יוצר/אמן אינו יכול להיות גם אוצר. מה דעתך על האמירה הזו בפרט ועל כפילויות התפקידים בעולם האמנות בכלל? ובהמשך לכך, האם אמן יכול להיות גם מבקר ומה ההשפעות שיש לשני הצדדים זה על זה?

קשה לי להעלות בדעתי מה הטיעונים נגד. למה שאמן לא יהיה אוצר? יש לו חזון אסתטי? טענה בתרבות? אמנים שהוא מעריך ורוצה לעבוד איתם, לעזור להם לממש פרויקטים? תפיסה ביחס לזיקות פנימיות בין יצירות כך שייוצר תחביר מעניין? תופעה שהיא מעבר לעצמו שהוא רוצה להנכיח? הריהו אוצר.

למה להגביל אנשים מוכשרים? מדוע אמן יכול להיות מורה ואפילו מנטור במשך שנים, אבל לא להיות אוצר או מבקר? רבים ממבקרי האמנות שפעלו בישראל הם אמנים: נעמי סימנטוב, רפי לביא, מיכאל סגן-כהן, קובי הראל, יורם קופרמינץ, חיים דעואל לוסקי, דוד גינתון, וכמה מהמבקרים עברו או עבדו במקביל באוצרות, כמו טלי תמיר, הדס מאור, שרה בריטברג-סמל ורותי דירקטור. רבים מהאמנים הגדולים של המאה ה-20, המשפיעים הגדולים, לא הסתפקו בישיבה בסטודיו, אלא הקימו קבוצות, קליקות ואסכולות, כתבי-עת, ערבי קריאה ומניפסטים, סלונים והופעות. הם היו משוקעים כל כולם בתרבות שבה חיו, לא הסתגרו כמו אנשים קטנים בלשכתם וחיכו שמשהו יקרה להם.

בהתנגדות לכך יש צביעות רבה בעיני, משום שעבודת האוצרות פורשת בפרהסיה את מרכולתו של האוצר, לעומת משרת ההוראה או הכהונה בוועדות שונות, נניח, המשפיעות מאחורי הקלעים, במחשכים שעין הציבור אינה שוזפת, שאין שקיפות ביחס להשפעתן. אין שום בעיה עם כפל תפקידים אלא אם יש ביניהם ניגוד אינטרסים, בעיות אתיות של טובות הנאה, אם התפקיד האחד משמש לצבירת הון בתפקיד האחר וכיוצא באלה, אבל אלה דברים שממילא קורים במחשכים, אז לפחות שתצא לנו מהבחישה העסקנית ההיפראקטיבית המתמדת איזו תערוכה ראויה.

בישראל, מרוב שחיתות מחד וצדקנות מאידך, נוצרה מנטליות הגורסת שאסור לאדם לעבוד עם מי שהוא אוהב. רק אם תתמודד עם אנשים שאתה לא מכיר, לא מעריך, לא סובל את מה שהם מייצגים ובז לעקרונותיהם – רק אז הוכחת את היושרה שלך. נוצר בלבול מושגים בין אג’נדה לאינטרסים, בין תפיסת עולם וסדר-יום אמנותי לבין נפוטיזם וקידום מקורבים. צריך לאפשר מידה של גמישות לא צדקנית כדי שיוכלו לפעול פה עוד אנשים (ובלבד שלא יכתבו בעילום שם). ויש לי גם חשד שמציקים לאנשים על “כפילויות בעייתיות” על-פי חלוקה מגדרית; זה שווה בדיקה – האם לגברים מותר להיות אנשי רנסנס רבי כישורים ותחומים, ואילו מנשים נדרש להתמחות ולהסתפק במגזר פעילות אחד בשם ההיגיינה הציבורית?

במקום לנסות לצמצם את המעט הקיים בטענות על “כפילות”, מוטב שיוצרים ייקחו על עצמם עוד ועוד משימות, יגדירו לעצמם טווח עשייה רחב, יצרו מגוון מוקדי כוח, חבורות, קליקות, אסכולות, התארגנויות קבועות ואד-הוק מובחנות ומאופיינות. במצב כזה אולי משהו ישגשג ויתחדד סופסוף בתרבות המרגרינה הנוכחית. הרי כיום המצב הפוך – יוצרים ואוצרים מפחדים עד מוות להידחק לאיזו הגדרה, וממש מתאמצים כדי להיות בלתי מזוהים, נמנעים, לא-מסומנים, משתדלים להינמס ולהיסחף איכשהו למעלה דווקא מתוך תת-אפיון, מתוך היפותרמיה.

מה יחסך כמבקרת למוסדות לימוד אמנות ולתערוכות בוגרים?

אני לא ממש בקיאה בתוכניות הלימודים במוסדות השונים, בנפשות הפועלות, בפוליטיקת המסדרונות. מלבד מפגשים מזדמנים כמו זה הנוכחי, אני לא מלמדת באופן קבוע במסגרת כלשהי זה שנים. מתוך העלאת זכרונות כסטודנטית וכמרצה לשעבר ומתוך ידע כללי, אני יכולה לספר שבמשך שנים שלט במוסדות לימוד האמנות הישראלית מודל “הסטודנט המאזין”. במשך שנים ארוכות התבקשו סטודנטים רק להקשיב לאורך כל שנות הלימוד – בהרצאות, בשיעורים המעשיים שנוהלו בעיקר בנוסח “ביקורת עבודות” (היצירה עצמה נעשתה בפרטיות הבית) ובשאר פורמטי “שיחה” כגון הנחיות-אישיות ומפגשי הכנה שהיו בעצם מונולוג או נאום של המנחה, ומובן שבטקס הביקורות הקבוצתיות הפומביות.

זה מודל של תלות איומה ושל פסיביות. אם אותו סטודנט נשאל במקרה מה דעתו על עבודה של סטודנט אחר, של עצמו, של פיקאסו, הוא פשוט לא ידע מה לענות, הרי מעולם לא נדרש לגבש דעה ואין לו מושג איך עושים את זה, והגיב כבמבי שנלכד בפנסי מכונית. להביע דעה על עבודות של סטודנטים אחרים נתפס כהתערבות לא במקום, כמין השטנקרות או הגנת-יתר בסיטואציה שעניינה “שיפוט ניטרלי”, כהפרעה למינהל תקין. זה מודל הוראה נוראי בעיני, שמייצר דורות של מגמגמים רפי ודלי הבעה, שלא שואלים שאלות, בלי עמוד שדרה ובלי יכולת ניתוח, לא בנויים לקשר. אני מקווה שהוא הולך ומתמעט.

לתערוכות הבוגרים אני מתייחסת בקלילות, יש בהן מימד מתיש, אבל המימד המשעשע שולט, ובאמת סליחה מכולכם מראש, אני יודעת שעתידכם וגורלכם וחייכם תלויים בהן לכאורה – אבל בגיל 47 אפשר לראות אותן כמגה-אירוע של אובדן פרופורציות, כהתפרצות עונתית של היסטריית המונים, עם אפקטים פסיכולוגיים שעבור מי שנמצא מחוץ להם, הם מאוד מצחיקים. פה ושם מתגלים אנשים צעירים מעניינים, ואני משתדלת לא להחמיץ אותם בהמולה הכללית.

באופן כללי, דעתי אינה נוחה מהפדופיליה שאחזה באמנות המקומית ואינה מרופפת את אחיזתה בנו. פער הגילים ביני לבין מי שעולם האמנות מריץ ומקפיץ לגובה הולך ומתרחב. כמה קרדיט כבר אפשר לתת לעולם הפנימי, לנסיון החיים ולרוחב האופקים של אמנים בני 23? אני לא טיפוס של שוגר-מאמי, ומעדיפה מבוגרים/ות עם בשר.