לואיז בורז’ואה תיארה באחת מהרצאותיה את האמן כמי שעושה את מה שהוא רוצה, מתי שהוא רוצה ואיך שהוא רוצה – וזה נראה כתיאור נכון למדי של המצב. בהתחשב בחופש המוחלט הזה, אפשר לתהות מדוע אמנים רבים בסופו של יום עושים דברים דומים, בדרכים דומות, ומציגים אותם במקומות דומים
אפשר לגשת לשאלה הזאת מפרספקטיבות היסטוריות, תרבותיות וכלכליות, ולגלות את הדפוסים הסוציולוגיים והחינוכיים שעיצבו את האמנות כפי שאנו מכירים אותה. אך בסופם של תהליכים אלה ישנו האמן, אדם ספיציפי, שצריך להחליט בבוקר: מה אעשה היום, מדוע שאעשה זאת, איפה וכיצד
סמינר זה ייצור תנאים בהם המשתתפים/ות יוכלו לגשת לשאלות אלו מתוך הכרה שכל יצירה חדשה יכולה להתחיל מחוסר ידיעה של מה, כיצד ואיפה צריך להיעשות. שישה אמנים וחמישה מדענים ידונו בהשלכות אפשריות של התייחסות לפרקטיקות האמנות והמדע כפועלות באותו שדה הידע וחוקרות את אותו העולם, וינסו ללמוד: איך באופן מודע נניע את עצמנו מאזורי הנוחות, נהפוך להדיוטות, ומתוך העמדה של אי ידיעה פרודוקטיבית ניצור יצירות בעלות השלכות מעבר לחללי התצוגה.
פרטים נוספים כאן.

אשר צוירו בזמן אמת בעת העלייה הגדולה של 1990. כל פורטרט היה תולדה של שעות רבות של עבודה, מתוך התבוננות מרוכזת וקפדנית במודלים. לדבריה, היא הופתעה מעוצמת התגובות, שנעו מאהדה והתלהבות של אנשי אמנות
ועד עוינות בוטה מצד העיתונות הרוסית
תשע דמויות נשים, עולות חדשות מחבר העמים, הגעתי למסקנה שיש בתוכה סתירה פנימית, מין דואליות קיומית שנעה בין הזדהותה עם העקורים והתלושים אשר צוירו בזמן אמת בעת העלייה הגדולה

