הבולען צדק

עקבות וצללים – שניהם קטיגוריות של הנכחת הנעדר, כך אפשר לחשוב. ואכן, קראתי בעבר על האופי הפוסט-מודרני של עבודותיה של מאיה כהן-לוי ועל אלמנטים ברורים של הנכחת הנעדר ביצירתה. אולם לנוכח העקבות והצללים שבציורים המוצגים כעת בגלריית גורדון, מצאתי עצמי נדרש לחשוב על שתי המהויות הללו, “נוכחות” ו”העדר”, באופן חדש ואחר – למעשה הפוך – מזה שמציבה הפוסט-מודרנה. ומסקנה חדשה זו מובילה אותי למחוזות חדשים, מרתקים, מסקרנים ומרגשים בעבודותיה של כהן-לוי.

בהגות הפוסט-מודרנית, האַיִן שולט. מאחורי הסימולקרות של בודריאר אין דבר של ממש. לשיטתם של דרידה וליוטאר, אין סלע חקוק למשמעויות מלותינו, ולטעמה של שרי לוין, אין דבר מאחורי הדימויים האמנותיים שלנו למעט דימויים ריקים של אחרים שבאו לפנינו. אך זו אינה הגישה הנכונה במקרה של הבולענים והקוליסים (עקבות של טנקים) שבציורים של כהן-לוי. נכון, מטע הדקלים איננו, הבולען העלים אותו. הקוליסים מעידים על כלי משחית ומפעיליהם שאינם. אולם העקבות והצללים ישנם.

הביקורת הפוסט-סטרוקטורליסטית של הפוסט-מודרנה מבקשת לטעון שהסימנים שלנו מנכיחים את שאיננו ומעולם לא היה: משמעויות אובייקטיביות וערכים בני-קיימא הם בעיניה פיקציות דכאניות. לשיטת הפוסט-מודרניסט, הדברים מעולם לא היו. לא כך הדבר כאן. עקבות וצללים מעידים על היש, לא על האין. צללית מעידה על דבר שישנו, גם אם איני רואה אותו. העקבה מעידה על דבר שאינו עוד, אבל היה.

ההבדל בעמדה האנושית הבסיסית הוא תהומי. העמדה של הפוסט-מודרניסט היא כמעט ניהיליסטית; הוא כאילו אומר לנו: “הסימן אינו מעיד על דבר, כוחות הגמוניים של האדם ועולמו מרמים אותך”. עמדתה של כהן-לוי לא רק שאינה ניהיליסטית, היא כמעט רליגיוזית. היא אומרת לנו: “הסימן מעיד על דבר שהיה ונעלם, או על דבר שעוד ישנו, ואנחנו רק לא רואים אותו: האדם ועולמו מפליאים אותי”.

פליאה היא מלת המפתח בציורים אלו. פליאה מן היחסים בין שמים לארץ, פליאה באשר לקשר בין חיים למוות. עניינים שברומו של עולם מובעים באמצעות חור באדמה.

יש עוד מקום מפליא, חשוב מאין כמותו, שבו נותרים רק צללים ועקבות וחור באדמה הגורם לנו לתהות: בית-קברות. בית-קברות אינו מקום פשוט, הוא רב-משמעי ורב-ערכי. לעתים, יותר מאשר הוא מקום משכבם של המתים הוא מקום התעוררותם של החיים, שכן בית-הקברות נותן פרספקטיבה חיונית לחיים.

הבולענים והקוליסים של כהן-לוי מעוררים בנו אף הם תהייה עמוקה באשר לאדם ועולם, לחיים ומוות. ולמרות זאת, יש הבדל מהותי בין חוויית ההתבוננות ביצירות אלו לבין הביקור הרפלקטיבי בבית-הקברות. התהייה הרפלקטיבית בבית-הקברות מלווה בכאב, ואילו ההתבוננות הרפלקטיבית בציורים של כהן-לוי מלווה בעונג מיוחד במינו.

מקור העונג ברור למדי. הציורים פשוט יפים, הם אפילו מקסימים. כבכל ציוריה של כהן-לוי, המשיכה האסתטית היא חזקה ומלבבת. דפוסים חוזרים ונשנים רוקמים מקצבים בחול, רשתות של שבילים של לא-כלום מחברים כתמים של צבע מוצק וברור על רקע בריכות של צבע נזיל ושקוף. מעל ומתחת משתקפים זה בזה, בעוד שפנים וחוץ מתאחדים כמו לעמוד מחוץ למערה ובתוכה בה בעת. כך נוצרת אותה מרקחת של איחודי-ניגודים דיאלקטיים שמייחדים את יצירתה של כהן-לוי בשלושת העשורים האחרונים.

זה רק מגביר את הפליאה. היופי של הציור שובה את העין, את עין הנפש כמו גם את עין הגוף, בעוד השכל זועק: עקבות וצללים של דברים שהיו ואינם, זחלים של כלי משחית רומסים את האדמה, בעוד זו בולעת עצים תמירים בים המוות. אין זה רק הניגוד בין חיים למוות; זה הניגוד בין משיכה לרתיעה, בין עונג לפחד.

יש עוד מקרים כאלו, אם כי נדירים ביותר, של חוויה שכורכת בקרבה גם עונג וגם פחד, גם משיכה וגם רתיעה. הנשמה מנתרת למראה סופת ברקים, הרוח נאלמת דום לנוכח הריקוד המהפנט של משפך הטורנדו. קורה והאדם ניצב אל נוכח העולם, ועוצמת הקיום, לעתים בצורת איתני הטבע, לעתים בצורת מסתרי החיים, מטילה עליו מורא. המונח המדויק הוא: יראה. יראה היא מצב נפש המורכב מאימה ואהבה גם יחד. והאיום הזה פשוט מרתק.

אין מדובר כאן באיום רועש ומפחיד של שור זועם, אלא באיום שקט ומסקרן של צוק גבוה. אתה פשוט מוכרח להתקרב לקצה. הבולען הוא כזה. “אל תתקרב”, הוא מזהיר, “אתה עלול להיבלע”. אז מה עושים? מתקרבים. וכשמתקרבים רואים. רואים את משיחות המכחול המוקפדות, את כתמי הצבע המרצדים, את סימני העיפרון המדוד, את מה שיש וגם את מה שאין.

התקרבתי לאחד הציורים. בולען חשוך מאיים מלמטה, קשתות אור-שמים נפרשות מעל. רשת של אין-כלום מקשרת בין שמים לארץ. יחידות מובחנות של יש-משהו מרכיבות דימוי טובעני. כל יחידה מורכבת מכתם כהה ועליו משיכות אימפסטו של צבע עז באורח מפתיע. תכלת צלול כצבע השמים לצד אוקר-כתמתם כצבע הלהבה, בסדר קבוע חוזר ונשנה היוצר ריתמוס שואב. בתחתית הציור, על רקע שחור-כחול-בטן-האדמה, המשיכות הצבעוניות הללו בוערות כאש הגיהנום, ואילו על רקע צהבהב-חיוור-אוויר-השמים שמעל, הצבעים מנצנצים כאור הכוכבים. נו, הבולען צדק: נבלעתי.

לשיטתו של התיאולוג הגרמני מתחילת המאה ה-20, רודולף אוטו, שילובים שכאלה של עונג ופחד, משיכה ורתיעה, אהבה ואימה, הם המאפיינים של הקדוּשה, של הנשגב. הם תוצר מובהק של הניסיון לבוא במגע עם הנומינוס – עם עצם הקיום עצמו, עם מהות היש והאין באשר הם. האם אני מציע שהיצירה של כהן-לוי מתכתבת עם הרליגיוזי? האם אני מציע שהציור של כהן-לוי מבטא מצב קיומי? האם אני מציע שכהן-לוי מחפשת את הנקודה הארכימדית שבה הנגיעה של המכחול בבד היא בחזקת נגיעת הרוח בחומר?

כן, כן, וכן.

האם נסחפתי? כן; נסחפתי, נבלעתי, נכבשתי ונשביתי. מזמן לא נהניתי כל-כך.

“עקבות וצללים”, מאיה כהן-לוי, גלריה גורדון, תל אביב. נעילה: 21.11.14