הפוליטיקה של המחאה, גם השקטה

בדיוק כשכבר נדמה שכל מה שנותר מן המחאה החברתית הוא אלבומי צילום צבעוניים, ספרי מחקר או קורסים באקדמיה, שכמו סימולקרה טובה הרחיקו את המקור עד להיעלמותו כליל, התערוכה “מחאות שקטות” של שרון גלזברג בגלריה קו 16 מצליחה לדחות באחת את השמועות על מותה של המחאה. דרך עיסוק ביחסי אדם-טבע היא מחזירה אותנו לרגע שבו היינו כולנו צעירים יותר, אופטימיים יותר ובעיקר נחושים יותר לקחת אחריות על עתידנו. לעומתה, התערוכה הקבוצתית “משחקים באש”, המוצגת בארטפורט ועוסקת באותו נושא, משאירה את הצופה בגבולות הנוחות של הבורגנות התל-אביבית ומייתרת כל מוטיבציה להתעוררות וללקיחת אחריות.

אייל אסולין – בין. מתוך התערוכה בארטפורט

זה לא שלא נהנינו מ”משחקים באש”. יותר מדי נהנינו. הרישומים העדינים של שחר פרדי-כסלו והמכונה הרעשנית של אייל אסולין הצחיקו אותנו, הסיפור המסופר בתצלומיה של דנה לוי ריתק אותנו במסתורין שלו, הטקסטורות המופלאות בעבודתה של הילה עמרם משכו אותנו לבהות בהן במשך דקות ארוכות, והים הפתוח בעבודת הווידיאו של קולקטיב האמנים אלונסו+קרסיון הוציא אותנו מן הגלריה בחזרה לסתיו התל-אביבי נינוחים ומפויסים. העובדה שבצאתנו אף העניקו לנו בדלפק הגלריה תיק בד ומחברת מתנת ארטפורט תרמה כמובן לאווירת המפויסות הזו, שהתחלפה במהירות באי-נחת.

האם במציאות הישראלית, שבה הטבע הוא תמיד משאב כלכלי ופוליטי שמייצר ומשמר היררכיות מעמדיות וגזעיות, יכולה תערוכה בנושא טבע להרשות לעצמה את הפריבילגיה שבהיקסמות משחקית ממנו? האם בתקופה שבה משאבי הגז השייכים למדינה מופרטים לטובת בעלי הון, שבה נגדעים מטעים פלסטיניים באמתלות בטחוניות וקרקעות מפונות מיושביהן לטובת הקמת מגדלי פאר, ניתן להקביל את יחסינו הטעונים עם הטבע למשחק?

הטקסט הנלווה לתערוכה, של האוצרת רוקסנה פאביוס, לא רואה בכך בעיה. “הטבע התגלה כגמיש והוא מצליח להתאים את עצמו למעשים שלנו, לטעויות שלנו וגם לאסונות שאנחנו גורמים לו”, היא מרגיעה אותנו. “למרות התערבות האדם בדרכי הטבע, בצ’רנוביל עוד פורחים העצים”.

כך, יחד עם הבנת פעולת האמנות כמשחק, המשתמעת משם התערוכה, הדגשת ותרנותו של הטבע כהורה מגונן העולה מן הטקסט מלמדת כי ההקשר שבו יש להבין את עבודות האמנות שבתערוכה הוא ההוויה המשחקית של עולם הילדות, ומכאן שאין לצפות ממנה לבצע כל רפלקציה עצמית.

אך הבחירה להתעלם מן המטענים הפוליטיים והחברתיים שבהם מוטען הטבע באזורנו ולהתמקד בהנאה חושית-אסתטית ממנו (הנאה הן של אמן והן של הצופה) היא כמובן בחירה פוליטית. עיסוק ביחסי אדם וטבע המדגיש את ההיקסמות החושית מעבודות האמנות מעמעם ומייתר כל מחשבה ביקורתית שדווקא היתה יכולה להתעורר בכמה מן העבודות עצמן. עיסוק שכזה מבטיח או לפחות מבקש לוודא שהעבודות שבתערוכה לא יעוררו את הצופה לפעולה ולא יביאו אותו, חלילה, לשאוף לשינוי מצב הדברים הקיים.

שרון גלזברג – סטילס מעבודת הוידאו ״מטע אפרסקים״ בגלריה קו 16

לא הרחק משם, בגלריה קו 16, מוצגת התערוכה “מחאות שקטות” של שרון גלזברג, שעוסקת גם היא ביחסי אמן-טבע, ומבטיחה ההפך הגמור. שתי עבודות מרכזיות בתערוכה, שאצרה רווית הררי, מלמדות זאת בבירור, ואליהן אתייחס כאן.

בעבודת הווידיאו “מטע אפרסקים” נראית דמותה המוכפלת של האמנית, הנכנסת פעם אחר פעם אל שטח מטע שנגדע מאחר שמכירת האפרסקים שהניב לא החזירה את עלויות המים שנדרשו להשקייתו. בכל פעם מחדש, עם כניסתה למטע, היא מרימה מן הקרקע ענף יבש ומנערת אותו על-פי מקצב הסיסמה “העם דורש צדק חברתי” המוכר לכולנו. הניעור הבלתי פוסק של הענפים הגדועים בקצב סיסמת המהפכה מהדהד בחלל הגלריה כולו, עוטף את כל שאר העבודות ולא נותן מנוח.

אותו מקצב, שהושר בלהט בפי ישראלים צעירים רבים רק לא מזמן, נכתב למעשה בצ’ילה בשנת 1973 על-ידי המלחין סרחיו אורגטה וזוהה עם הנואבה-קנסיון, תנועה מוזיקלית שצמחה באמריקה הלטינית, נקטה עמדה פוליטית וקראה למחויבות חברתית. לאחר שפרץ את גבולות אמריקה הלטינית שימש הלחן, בין היתר, את הפלג השמאלי של המוחים במהפכה האיראנית ב-1979, את המוחים בסן-פרנסיסקו לאחר רצח הפוליטיקאי ההומוסקסואל הארווי מילק ואת קואליציית השמאל הרדיקלי ביוון ב-2007. באזורנו הוא שימש את המאבק הפלסטיני בצירוף המלים “בדם ואש נפדה את פלסטין” לפני שהפך להמנון המחאה החברתית האחרונה.

השימוש של גלזברג במקצב הקושר ללא פשרות בין דיכוי פוליטי, חברתי ומגדרי דווקא דרך עיסוק אמנותי בטבע תובע מן הצופה בתערוכה להכיר בקשרים ההכרחיים בין הדיכויים השונים ובהשפעתם על חיי היומיום שלנו. כמו כן הוא דורש ממנה לברר את עמדתה ומידת האחריות שלה לדיכויים הללו.

השתלטותו של המקצב על חלל הגלריה מזכירה למבקרת בה שלמחאות עממיות ברחבי העולם יש אפקט מתמשך. שבכל פעם שמנסים לשכנע אותה שכשלנו, שהחמצנו את ההזדמנות, שהמצב רק הולך ונהיה יותר גרוע, תדע שהעקשנות משתלמת. שיש לה סיבה טובה להמשיך להשמיע את קולה. כי גם מחאה שקטה של אשה אחת עיקשת סופה שתישמע.

שרון גלזברג – סטילס מעבודת הוידאו ״ארץ החול״ בגלריה קו 16

עבודה מונומנטלית אחרת היא המיצב “ארץ החול”, המורכב מדיונות המרחפות על צינורות ברזל, כשעל אחת מהן מוקרנת עבודת וידיאו. לנוכח צורתן הפירמידלית של הדיונות והצינורות הדקים שעליהם הן מונחות, נשלפת מן הלא-מודע הקולקטיבי העבודה “כבשים בנגב” שיצר יצחק דנציגר, מחלוצי אמנות האדמה בישראל. כבשי הברונזה של דנציגר, שקיבלו במשך שנים את פני הבאים למוזיאון תל-אביב ושנלמדים עד היום בבחינות הבגרות באמנות, הן לא רק כבשים. הן גם דיונות מדבריות ואוהלים בדואים. הן מבטאות את מבטו האוריינטליסטי של דנציגר, שכפי שטענה שרה חינסקי, ראה בתושביה הקודמים של הארץ חלק מה”טבע” והנוף הארץ-ישראלי והעמיד אותם בניגוד ל”תרבות” המיוחסת לפעולתו של האמן או החלוץ הציוני שהגיע מאירופה. בנוכחותן העקבית במוזיאון תל-אביב לאורך השנים חינכו אותנו הכבשים להבדיל בין מי שתפקידם לייצג (האמן האירופי והמוזיאון) לבין מי שתפקידם להיות מיוצגים (אוהלי הבדואים ועימם הדיונות והכבשים).

גלזברג, שעיסוקה באמנות אדמה בישראל, מציבה את דנציגר כאחת מנקודות הייחוס הכמעט הכרחיות שלה; היא מגיבה באופן הפוך למפגש בינה לבין הטבע ואינה רואה את עצמה כחיצונית לו. בווידיאו המוקרן על אחת הדיונות במיצב “ארץ החול”, ונוצר במסגרת מיזם האמנות “אקס-טריטוריה” שהתקיים בנגב, מצולמת האמנית יחד עם עמיתיה לפרויקט כשיריעת בד שחורה ענקית עוטפת אותם. קבוצת האמנים, העושה את דרכה בנוף מדברי לא ברור, נראית בעצמה כאוהל נודד, ובכך הופכת את משמעותו של האוהל באמנות הישראלית מסמל של האחרות האולטימטיבית לדיוקן האמנים עצמם.

הליכתם של האמנים במדבר, הכושלת לעתים והסיזיפית תמיד, מלמדת על הכוח שיכול להיות לאמנות שמותירה מאחוריה את העמדה האאוטסיידרית, המתבוננת מרחוק. מקצב המחאות האוניברסלי הנשמע בחלל הגלריה ומלווה את הליכתם של האמנים במדבר מזמין את מי שמעוניינים לא רק בעונג המשחק, אלא גם בעוצמת האש.