הרגע האחרון שבו האוונגרד היה אפשרי

נאם ג’ון פייק (1932–2006) נחשב לאחד מאבות אמנות הווידיאו ולנביא עידן המסכים. תערוכה מעבודותיו במוזיאון אסיה-סוסאייטי שבניו-יורק היא הזדמנות להרהר על הרגע האחרון שבו האוונגרד היה אפשרי, לפני שנבואותיו האוטופיות התגשמו כבנאליה.

פייק ראה את העתיד במסכים. הוא ראה את העתיד ברובוטים, או ברובוטיזציה של האינטימי, הרוחני, המשפחתי והמיני. רובוטיזציה שתגאל אותנו מאימת האדם. נבואותיו האוטופיות התגשמו. אכן אנחנו מתקדמים לעבר רובוטיזציה מואצת, ואכן נהרות של דיו נכתבו כבר על כניסתנו ל”עידן המסכים” (“מראה שחורה” וכו’).

אלא שדבר אינו נעשה אוטופי יותר או אנושי פחות בשל כך. למרבה הצער, הטכנולוגיה הזו לא נרתמה למשימת האמנסיפציה הרוחנית של האנושות, אלא, כפי שכולנו יודעים, לפורנוגרפיה וחתולים. במובן זה המומנט המודרני, האמוני והאוונגרדי שפייק לקח בו חלק הובס על-ידי הפוסט-מודרניזם נוסח ג’ף קונץ, המציג עולם ללא רוח שכל שנותר בו הוא הפטישיזציה של הסחורות והאירוניה המרה המלווה אותה.

הרובוט לאדם הוא כפרפר לזחל

שם התערוכה, “Becoming Robot”, מרמז על המימד האוטופי של “היעשות”. במובן זה, הרובוט אצל פייק אינו ההפך מהאנושי ואינו סוף האנושי. עבורו, הרובוט לאדם הוא כפרפר לזחל: שיאה של התפתחות.

עיסוקו של פייק בטכנולוגי ובווידיאו הוא עיסוק פיוטי המנגן על החן של המפגש בין הטכנולוגי לעלוב, למאולתר, לחובבני. זהו עולם טכנולוגי הפונה אל העקום, הסתום, המגומגם והעצוב. בווידיאו נוגע ללב נראה הרובוט שקיבל את שמו מקונצרט של מוצרט צועד ברחוב בניו-יורק עד שנהג חסר סבלנות דורס אותו. הרובט נופל על פניו באין אונים מופגן. זהו רובוט מצ’וקמק, פגיע, עלוב. אנושי.

עבודות הווידיאו המוקדמות נראות כיום מוזר מאוד. קשה לדמיין כיצד נראו לקהל שעבורו נעשו בשנות ה-70. אנו מורגלים ביותר לאפקטים במסכינו, והללו נעשו כה משוכללים, מגוונים ומובנים מאליהם, עד כי הם שקופים עבורינו.

פייק חוגג את המדיום החדש ברוח הניסוי האוונגרדית וממלא את הפריים בכל אפקט שהוא יכול לייצר. הוא לוקח שפות ויזואליות שונות מעולם המסך ומערבל אותן. ברקע, אגב, נשמעת לא פעם מוזיקה קלאסית המרמזת להכשרתו של פייק במוזיקה וליחסו המיוחד אליה. הפריימים שמתקבלים מתנהגים כמו ציור מופשט המוקרן בטלוויזיה; אלה הם קימוטים ומעיכות של הצורה הוויזואלית שמתקיימת בפריים. פייק רגיש מאוד לקסם שיוצר העיוות, ליחסי “לואו-טק” ו”היי-טק” ולמעמד המיוחד של המסך כרהיט, כאסתטיקה וכאידיאולוגיה.

חלק גדול ומעניין מאוד בתערוכה מוקדש לעבודות שעשה פייק לאורך השנים עם הצ’לנית שרלוט מורמן. בעבודה נהדרת אחת היא מנגנת בצ’לו; לרגע היא מנגנת באמצעות קרש, לרגע באמצעות זר פרחים או כינור. זוהי בעיני עבודה רובוטית יותר מהעבודות המציגות רובוטים, והיא מזכירה את מאמרו הידוע של אנרי ברגסון על הצחוק, שם הוא קושר בין מה שמצחיק אותנו לבין מה שנראה לנו אוטומטי ונטול רוח חיים, כלומר רובוטי. הרובוטיזציה של הדבר הרומנטי הזה, שהוא הנגינה בצ’לו, היא המשימה של פייק.

ההולך על החבל כלוא בין מטפיזיקה לסחורה

שתי עבודות מפתח תחת התימה הזו משכו את תשומת לבי. הראשונה היא “בודהה מוזהב”, שכבר ראיתי בעבר, אבל הייתי צריך לראות אותה בהקשר של תערוכה מקיפה בשביל לחוות אותה כראוי. זהו מיצב פשוט למדי: פסל מהמם של בודהה מוזהב יושב ומביט נכחו, מולו מסך ומצלמת וידיאו. המצלמה מצלמת את הבודהה והמסך מקרין אותו. הדימוי בוהה במקור. העבודה היא קסם.

יש בה איכות מדיטטיבית פלאית, ובו בזמן היא תצוגה אירונית של סחורות ומערכות היחסים בינן לבין עצמן. הרווח בין פסל הבודהה למסך הבוהה בו הוא רִיק גועש מרוב סנטימנט: חבל מתוח בין פסגות הרים. ההולך על החבל כלוא בין מטפיזיקה לסחורה ואינו יכול לזוז.

עבודה שנייה בנושא דומה היא “בודהה שוכב”. כאן נראית בלונדינית עירומה שפוצלה (“כמו במעשה קסמים כשמנסרים אשה לשניים במופע!”, אמרה ידידתי שליוותה אותי בתערוכה) לשני מסכים, שלא צולמו מאותו מרחק. האשה נחה לה בכיף שלה, יפה ופתיינית. מעל שני המסכים שוכב בודהה/סחורה מחנות ומחייך אל הצופה. גם כאן הגוף החצוי מאפשר לטכנולוגיה להיכנס לתוך השיחה על התשוקה, שיחה שלבודהה, כידוע, יש בה המלה האחרונה.

לבסוף ברצוני לציין את רישומיו הנאיביים, דמויי רפי לביא, של נאם ג’ון פייק, שהיו עבורי אחת ההפתעות הנעימות והמנחמות בתערוכה. כן, אין בהם אירוניה. כן, אין בהם שנינות. הם אינם הערה פוליטית. הם לא המחשבה על מות הסובייקט. הם לא אימוץ האסטרטגיה של הסחורה והאסתטיקה של המוצר. הם לא פופ-ארט. הם לא ג’ף קונץ. הם רק איש נחמד, מוזיקאי ומהנדס, שחולם באמצעות עיפרון, כמו ילד, על רובוטים.