מאורת הארנב של תומס פינצ’ון

איירון-שף (Iron Chef) הוא כינויו של תוסף טכנולוגי שיכול להתחבר לכרטיס-האם של כל מחשב ומאפשר לארגוני ביון גישה ישירה, אלחוטית ודיסקרטית, אל הנתונים שבו, גם אם המחשב כלל אינו מחובר לאינטרנט.

ערכת סנאי-הכיס (Gopherset) הוא שמו של תוסף אחר, שמתחבר לכרטיס סים סטנדרטי ומאפשר לארגון הביון האמריקאי לדלות בחשאיות רבה מידע רב-ערך – רשימות קשר, הודעות סמס ושיחות אחרונות – מכל מכשיר סלולרי.

בשנה האחרונה, בעקבות חשיפותיו של אדוארד סנודן, אנקדוטות שכאלו, שבמבט ראשון נדמות מופרכות ופרנואידיות למדי, התבררו כאמיתיות לחלוטין. התברר שהטכנולוגיה שאנו משתמשים בה באופן יומיומי יכולה לשמש נגדנו. שכל אותם כלים, כל אותה קדמה, אינם בהכרח לטובתנו. התברר גם שלשירותי ביון יש חוש הומור מפותח, גם אם ילדותי לעתים, וידע נרחב בתרבות פופולרית.

אך מה אם כל הפרשה הזו אינה אלא קונספירציה? מה אם סנודן הוא סוכן כפול, לא של הסינים או הרוסים, אלא של האמריקאים, וכל פעילותו היא רק בדיה מחוכמת שנועדה להעצים את הרושם של יכולת הריגול של האימפריה השוקעת? מה אם מצגות הפאואר-פוינט המגושמות והשמות המגוחכים אינם אלא מסך עשן, הסחת דעת? או לחלופין, מה אם הכל רק תרגיל שיווקי לקידום ספרו האחרון של תומס פינצ’ון? ולבסוף, אל לנו לשכוח, וכאן המפנה המכריע: מה אם תומס פינצ’ון אינו אלא דן בראון?

מוכרי הבייגלה נעדרו מעבודתם באותו היום

“פרנויה היא השום במטבח החיים”, אומרת מקסים טרנו בפתח ספרו החדש של תומס פינצ’ון, “Bleeding Edge”. “לעולם לא תדע ממנה שובעה”. אם פינצ’ון, או מי מבני משפחתו, יחפשו אי-פעם משפט לחקוק על מצבתו, יהיה זה ללא ספק מועמד ראוי.

פינצ’ון חוקר את נבכי הפרנויה והחשד בעקביות ובשיטתיות זה למעלה מ-50 שנה, וספרו האחרון אינו יוצא דופן בכך. מי שציפה שסופר הקאלט יתרכך לעת זקנה, יתבדה. סגנונו המוכר – רווי שנינויות, בדיחות קרש, מניירות לשוניות ורפרורים מתמידים לתרבות פופולרית – רק הלך והתחדד עם השנים. גם הנושאים שמעסיקים אותו נותרו פחות או יותר זהים, ובראשם שאלת אופייה ותועלתה של הטכנולוגיה המודרנית.

מקסים טרנו, גיבורת הספר, היא גרושה טרייה, יהודייה כשרה, אם לשניים וחוקרת פרטית המתמחה בהונאת פיננסים. היא מתגוררת באפר ווסט סייד המתברגן של ראשית שנות ה-2000, או ה”יאפר ווסט סייד”, כפי שהוא מכונה לאורך הספר. אלו הם ימי הקורקינט והפרבי, ימי השאננות שלאחר Y2K, הבאג שלא היה, שלהי בועת הדוט-קום, ובעיקר, ימי השקט שבטרם אירועי ה-11 בספטמבר.

מקסים מתבקשת לחקור חשד לאי-סדרים פיננסיים בחברה לאבטחת מידע ורשתות מחשבים בשם השסלינגרז, שבראשה עומד יזם מפוקפק ששמו גבריאל אייס. משם העלילה רק תתפתל ותתפתל, באלסטיות שמוכרת לרוב רק ממחוזות הסרט המצויר. הנבירה בעסקיו של אותו גבריאל אייס מסתורי עתידה להוליד מיני גילויים, שבתורם יובילו לחשדות חדשים ושאלות נוספות.

כבכל עלילת ריגול חובקת עולם שמכבדת את עצמה, המוסד הישראלי ישחק תפקיד מרכזי. עוד יפציעו, על-פי סדר הופעתם: ברני מיידוף ומיידוף-נכסים, איגור דשקוב, אוליגרך רוסי ומבריח גלידה חובב, סוכן FBI ששמו וינדאסט, יזמני הייטק אידיאליסטים יותר ואידיאליסטים פחות, זוג מורי קרב-מגע עם רקע בטחוני, ארגון אל-קאעידה, ואחרונים חביבים, גיבורי הפרנויה התורנים לשנות 2013/14, ה-NSA – הלא היא הסוכנות לביטחון לאומי, שאת כוחה הדמיוני חשף סנודן זה לא מכבר.

אנקדוטות היסטוריות שזורות לאורך ספריו של פינצ’ון, אך לרוב אלו התרחשויות אזוטריות, שנמשו על-ידיו משולי דברי הימים. בחירתו לעסוק דווקא ב-11 בספטמבר, שסביבו סובב הספר, אינה אופיינית. ואולם, במובן מסוים זו גם בחירה הגיונית מאוד. נפילת מגדלי התאומים סימנה את תחילתו של עידן חדש בארצות-הברית, שבמהלכו מונפו תחושות הפחד והפגיעות כדי להצדיק את יישומה של מדיניות חירום בטחונית. השיח הפוליטי הפך לשיח של חשד: הופצו עלילות על נשק המוני שלא היה, פורסמו קונספירציות שטענו שהמגדלים נפלו מהר מדי או בזווית לא נכונה, הגיע עדויות שטענו שיהודים ניצלו באופן מוזר, או שמוכרי הבייגלה, ילידי המזרח התיכון, נעדרו מעבודתם באותו היום. אמנם אירועים אחרים בהיסטוריה האמריקאית אפופים לא פחות בהילה קונספירטיבית, ופצעים קולקטיביים נוספים טרם הגלידו, אך נדמה שבפנתיאון הפרנויה שמור לתאומים ולסיפורם העגום מקום של כבוד.

הספר, כצפוי, אינו מספק מענה חד-משמעי למסתורי הפיגוע. בסופו נמשיך לתהות אם גבריאל אייס, היזם המפוקפק, הוא שעומד מאחוריו, ואם כך קרה, האם היה סוכן של המוסד? או שמא שליחו של ארגון טרור אסלאמי? וכמובן, אי-אפשר לשלול לגמרי את מעורבותם של יוצאי הקג”ב, איגור דשקוב ועוזריו.

הכל יפורבר עוד לפני שתספיקי לומר “קפיטליזם מאוחר”

קריאה בפינצ’ון היא משימה לא פשוטה. חלקי הסיפור אינם נופלים במקומם והקורא מתקשה למפות את כברת הדרך שעבר. הדיאלוגים מתישים, והדמויות שנונות, לעתים שנונות מדי, מעין שעטנז בין בנות גילמור ללוּני טוּנז, או בנות גילמור על קראק. בעת שקראתי את הספר היו רגעים שבחנתי את העמודים שנותרו לקריאה בייאוש. אבל בדיעבד זו בהחלט משימה מתגמלת.

פינצ’ון מצליח ליצור שפה, פואטיקה של מניירות עכשוויות ומחוות תרבותיות שאינה חפה מרגש ואמפתיה, עולם ולקסיקון תרבותי שהקורא מוזמן לצלול לתוכם. במקרה הנוכחי מאורת הארנב שאליה נופלת גיבורת הספר מגולמת על-ידי האינטרנט, או ליתר דיוק, ה”רשת העמוקה” (deep web). זוהי גרסת פינצ’ון של מונח טכני, אמיתי לחלוטין, שמתייחס לכל אותם נתונים אשר ש”צפים” ברחבי האינטרנט בלי לעלות בחכתם של מנועי החיפוש – מידע בהיקף עצום שחומק מעיני הגולשים ומורד בהיגיון הקִטלוג המתמיד.

זוהי החצר האחורית של היקום הווירטואלי, אתר הפסולת, מצבור הספאם, אוסף של קישורים שבורים שאינם מובילים לשום מקום. במלים אחרות, זהו עולם שלם שפרנסי הרשת מקפידים להסתיר שמא יכתים את דימויה כזירת מסחר וחברוּת לגיטימית. אל הרשת העמוקה מגיעה טרנו באמצעות תוכנה בשם DeepArcher, ממשק וירטואלי תלת-ממדי ששמו מכיל דמיון פונטי מכוון ל-departure, עזיבה או פרידה.

הרשת – לא האינטרנט הממושמע והסטרילי שלמדנו להכיר ולהוקיר באמצעות גוגל ושות’, אלא הרשת כפי שהיתה יכולה להיות, ואולי אף היתה בראשית דרכה – מתבררת כמוטיב הפינצ’וני האולטימטיבי. אנרכית ומרדנית, אנונימית ושובבה, מבוזרת, נעדרת נארטיב; אם הרשת לא התקיימה, ודאי היה עליו להמציא אותה.

הרשת היא המטריצה, המטריקס אם תרצו, של עלילת המסתורין אליבא דפינצ’ון: הקורא מובל בעיוורון, בהעדרו של מנוע חיפוש, נזרק מקישור לקישור, מרמז לרמז ומקונספירציה לקונספירציה. אך סופה של הרשת ידוע מראש. בדומה לשכונה שבה מתגוררת טרנו, כך גם הרשת עתידה לעבור תהליך ג’נטריפיקציה והומוגניזציה מואץ, או כפי שמגדיר זאת פרומומן, אוואטר של יזם ממולח שטרנו פוגשת במהלך שיטוטיה במעמקים, “הכל יפורבר עוד לפני שתספיקי לומר ‘קפיטליזם מאוחר’ (…) קישור אחר קישור הם ישתלטו על הכל (…) מי שמחפש חירות יצטרך ללכת ולחפש במקום אחר”.

קינה לאוטופיזם טכנולוגי

כאמור, לפינצ’ון יש רומן מתמשך עם טכנולוגיה ומדעים. ב-1958, בעודו לומד לתואר ראשון באוניברסיטת קורנל היוקרתית, הוא כתב יחד עם חברו ללימודים מחזה על עתיד דיס-אוטופי שבו IBM שולטת בעולם. לאחר לימודיו הועסק בחברת בואינג, שהיתה השראה לתאגיד יויודיין, שכיכב בספריו הראשונים.

ב”זעקה של אוסף 49″, ספרו השני, שפורסם ב-1966, היחיד שתורגם עד כה לעברית (רסלינג, 2006), מגלה אודיפה מאס, גיבורת הספר, ארגון סודי בשם “טריסטרו”, שאמון על רשת דואר חשאית ואלטרנטיבית. לכל אורך הספר תמשיך מאס לתהות אם היא הוזה. האם הרשת קיימת באמת ומאפשרת לה לברוח ממציאות שנדמית לעתים חסרת מוצא, או שמה זו קנוניה שקמה כנגדה? טריסטרו הוא גלגולה הראשון של “הרשת העמוקה” של פינצקון. אותה אי-ודאות שרודפת את מאס תרדוף גם את טרנו כ-50 שנה מאוחר יותר.

עוצמת ספרו החדש של פינצ’ון נובעת במידה רבה גם מתזמון פרסומו, אך אין בכך כדי לגרוע מחשיבותו. הרומן, שברגעים מסוימים נקרא כקינה לאוטופיזם טכנולוגי, מצליח לגעת בשאלות עכשוויות מהותיות באמצעות מבט ספק-נוסטלגי אל עבר העבר הלא-רחוק. בעת האביב הערבי הוכתר האינטרנט כמחולל המהפכות ומבשר הדמוקרטיה, כפתרון קסמים לבעיות העולם כולן, ואילו לאחרונה התברר שהוא משמש מכשיר ציתות גדול ממדים, שכל תכליתו דליית אינפורמציה עבור תאגידי ענק וארגוני ביון. האם היה זה תהליך הדרגתי, ג’נטריפיקציה מסוג זה או אחר? או שמא גורל קבוע מראש, ייעוד שנקבע בראשית הרשת כפרויקט צבאי? ואולי זוהי בכלל מעין אנטרופיה, נטייתם הטבעית של חלומות ופרויקטים אוטופיים, שמימושם מבשר על קריסתם הממשמשת.

לבסוף, מלה על פינצ’ון והקורא העברי, או היעדרותו. קשה להאמין, אבל במהלך למעלה מ-50 שנות כתיבה ספרו היחיד שתורגם לעברית הוא “זעקה של אוסף 49”, ספרו הקצר ביותר. דור שלם של סופרים אמריקאים גדל על ברכיו והשפעתו ניכרת בכל עבר. הוא מועמד קבוע לזכות בפרס נובל לספרות, ואצלנו? גורנישט. פינצ’ון הוא ללא ספק אתגר תרגומי יוצא דופן, ושפתנו, שאינה ניחנת באלסטיות יתרה, ודאי אינה מקלה על כך. יש לקוות שאולי ספר זה – ללא ספק ספרו היהודי ביותר – יזכה אותו סוף-סוף בכרטיס כניסה אל מדף הספרים העברי.