״אצה לכם הדרך״

זגזוגים, התחמקויות, נזיפות משפטיות ואופטימיות זהירה – תהיות ועדכונים מהמאבק בין הנהלת בצלאל למרצים.

1. במשך שבועות הכחישה נשיאת בצלאל פרופ’ אווה אילוז את הטענה שהנהלת בצלאל מתכוונת לסגור את תוכנית הלימודים הרב-מחלקתית, אולם בכתבתה של שני ליטמן מ”הארץ” בשבוע שעבר היא טענה לפתע ש”אחרי כמה דיונים שקיימנו במוסד הגענו למסקנה שהמסלול לא עונה על הצרכים שלשמו הוקם”. הזגזוג בין הטענות הורגש גם בדיון שהתקיים היום (שלישי) בבית-הדין לעבודה בירושלים, ועד עכשיו לא ברור אם התוכנית נסגרת או לא נסגרת, אם הדבר נעשה במחשבה תחילה או באלתור, מתי התקיימו הדיונים בנושא ולאיזו הצהרה להאמין.

2. באותה כתבה טענה אילוז שהחלטת הסגירה התקבלה “פה אחד על-ידי כל ראשי המחלקות”. אחת הבעיות עם התוכנית הרב-מחלקתית היא שבמקום להיבנות באופן עצמאי, היא שאבה חלק מתקציביה מן המחלקות. לנוכח עובדה זו אפשר להבין מדוע קיבלה הנשיאה את אישור ראשי המחלקות לסגירתה, אבל זה כמו לומר שראש הממשלה החליט להגדיל את תקציב הביטחון “באישור הרמטכ”ל”. מעבר לכך, על-פי תקנון בצלאל אין לפורום ראשי המחלקות כל מעמד חוקי. החלטות אקדמיות, קובע התקנון, יכולות להתקבל רק בסנאט (שהתנגד עד כה לביטול התוכנית), ולכן גם אם ההחלטה התקבלה פה אחד, כפי שטוענת אילוז, אין לה בשלב זה שום משמעות בפועל.

3. בכתבתה של ליטמן טענה אילוז כי “מבחינה תקציבית בצלאל כרגע בסכנת גירעון. העדפנו להקריב את היחידה שנמצאת תחת הפיקוח של ההנהלה מאשר לבקש מהמחלקות להקריב מעצמן”. אז סוגרים את התוכנית מפני שאינה מתאימה או משום שאין כסף? כי אם הסיבה היא איכות אקדמית לא מספקת, אפשר לשפר את רמתה. לעומת זאת, אם הסיבה לסגירה היא תקציבית, מן הראוי לומר זאת במפורש במקום להביך מרצים ותיקים ומוכשרים תוך הסתתרות מאחורי טענות על רמה מקצועית לא מספקת וצורך ב”דינמיות תעסוקתית”, וקשקושים כמו “רב-מחלקתיות עובדת בצורה יותר יעילה כשמזהים נושאים אסטרטגיים ובוערים לדיסציפלינה”.

4. א-פרופו מרצים ותיקים: בבצלאל חוזרים וטוענים שרוב מוחלט של המפוטרים הם מרצים צעירים בעלי וותק של בין שנה לשלוש שנים, המלמדים קורסים בהיקף מצומצם. בדיון בבית-המשפט נכחו כמה מן המפוטרים הללו. הצעירים שבהם מלמדים במוסד כבר 7–8 שנים וכמה מהם מועסקים בו עוד משנות ה-90. אי-הדיוקים הללו, בצירוף טענת ארגון המרצים שההנהלה מסרבת לחשוף בפניו את הנתונים המלאים בקשר לפיטורים, אינם מסייעים למוסד לגייס את תמיכת הסגל, הסטודנטים ובית-המשפט גם יחד.

5. בתשובה לדרישת המרצים להדיח את המשנה לנשיאה ד”ר טל בן-צבי ענתה אילוז שהיא “לא יכולה שלא לשים לב לעובדה שנשים סמכותיות מעוררות לעתים עוינות”. זו כבר ממש בדיחה. גם במכללת שנקר נערך בחודשים האחרונים מאבק קשה בין איגוד המרצים מן החוץ לבין ההנהלה, וגם בראש שנקר עומדות נשיאה סמכותית (פרופ’ יולי תמיר), גם קודמתה של בן-צבי בתפקיד היתה אשה סמכותית (פרופ’ יערה בר-און), וגם אילוז עצמה היא אשה סמכותית. על כל המנהלות הללו נשמעות ביקורות שונות, כשרובן ענייניות ואף אחת מהן לא מדגדגת את קצה עוצמת ההתנגדות שבן-צבי מעוררת. מרצים ומרצות שפגשו את בן-צבי בחודשים האחרונים לא סתם מתלוננים ש”היא לא נחמדה”. הם מספרים על השפלות, על נקמנות, על סירוב מתריס להתנהל בשקיפות הנדרשת ממוסד ציבורי ולהציג לוועד המרצים את מספרי המפוטרים, על אי הבנה של צרכי בית הספר ועל זלזול בתפקידם ובזמנם של קולגות. בן-צבי סיימה את עבודתה הקודמת כמנהלת בית-הספר לאמנויות של סמינר הקיבוצים כעבור שנתיים בלבד. גם שם היא התקשתה לעבוד בהצלחה ובשיתוף פעולה. הצגת ההסתייגויות מעבודתה כ”עוינות לנשים סמכותיות” היא השתנה בקשת בשם הפמיניזם.

6. ובכל זאת, יש גבר שנפקד מן הכתבות השונות על הסיפור ומצליח להישאר מאחורי הקלעים למרות תפקידו המרכזי. זהו סגן הנשיאה לענייני מינהל וכספים דור לין, שהגיע לבצלאל על כנפי הצלחתו בניהול שיפוץ מוזיאון ישראל כשכיהן כסמנכ”ל המוסד. גם בבית-המשפט נמנע לין להתבטא בפומבי ובחר להסתודד עם הנשיאה ועם עו”ד אופיר כץ, המייצג את בית-הספר. לין, כמו יו”ר הוועד המנהל של בצלאל דן מרידור, מבקש לצמצם את הגירעון שבו נתון המוסד. ההנהלה הקודמת, בהנהגת הנשיא פרופ’ ארנון צוקרמן ויו”ר הוועד המנהל עו”ד צבי ברק, בחרה להיכנס לגירעון ביודעין, במחשבה שמדובר בהשקעה לטווח ארוך לקראת הקמת הקמפוס החדש במרכז העיר. אפשר לומר הרבה דברים על הבזבזנות, היומרנות והדורסנות של ההנהלה הקודמת, אולם בדבר אחד אין ספק: היה לה חזון והיא היתה מוכנה לקחת סיכונים מבוקרים כדי להגשים אותו. ההנהלה הנוכחית על כל חוליותיה מצטיירת מן הסיפור הנוכחי כגוף מבוהל וחסר מעוף, שאינו מהסס להקריב מרצים ולקעקע את אמינותו ושמו הטוב על מזבח ההתייעלות ויישור השורה.

7. בדיון הטעון אך גם המשועשע בבית-המשפט נזף השופט אייל אברהמי בעדינות בנציגי בצלאל ש”אצה להם הדרך, אולי בגלל תרבות ארגונית שונה”, ולכן “תהליכים לגיטימיים התפספסו”. השופט שלח את הצדדים להידברות מיידית והורה להקפיא את כל ההליכים, להעביר לידי ארגון המרצים את כל הנתונים הרלוונטיים ולבחון כל מקרה פיטורים מחדש. “שפטתי בתיק של בית-החולים הדסה, ואחרי דרישה לפיטורי 114 רופאי שיניים הצליחו לצמצם ל-12 או 14 מפוטרים בלבד”, אמר. שעה וחצי מאוחר יותר, נדמה שמסתמן מתווה ראשוני מוסכם למו”מ. הצדדים הסכימו להפריד את השאלות התקציביות מאלו האקדמיות, לחפש פתרונות נוספים לגירעון ולהשיב את זכות ההחלטה מההנהלה לסנאט. צו המניעה לפיטורים שניתן בדיון הקודם הוארך בשבועיים נוספים, תוך הנחיה שהצדדים ייפגשו לדיונים לפחות שלוש פעמים בשבוע הקרוב. בתגובה לדברי השופט אמרה אילוז שאכן, היא מבינה כעת שתהליך קבלת ההחלטות היה לא ראוי, מתנצלת ולוקחת אחריות. את משמעותה או אי-משמעותה של האחריות המדוברת יגלו המרצים בשבועות הקרובים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *