מעצבן כמו סטלין

בין ראשית שנות ה-30 לאמצע שנות ה-40 של המאה ה-20, נרצחו במרכז אירופה למעלה מ-14 מיליון בני אדם. על שישה מיליון כולם יודעים. אלו יהודים שנרצחו ע”י הנאצים. יתר המיליונים, אזרחים ברובם, הם קורבנותיהן של העריצויות הנאצית והסובייטית גם יחד, שהפכו את חבלי הארץ של פולין, אוקראינה, ליטא, לטביה, מערב רוסיה ובלארוס לבית קברות אחד גדול. בניגוד לדימוי מרבית הקורבנות לא מתו בתאי גזים ובמחנות השמדה. הם נרצחו במבצעי טרור המוניים, בהרעבה, בעבודת פרך ובהוצאות המוניות להורג על שפת בורות ותעלות של קברי אחים, שנחפרו הרחק ממקום מושבם של העריצים שניצחו על ההרג. “פשעיו של סטלין קשורים בדעת רבים לרוסיה, ופשעיו של היטלר לגרמניה”, כותב על כך ההיסטוריון האמריקאי טימותי סניידר בספרו “ארצות הדמים“, ״אבל החלק הקטלני ביותר של ברית-המועצות היה הפריפריה הלא-רוסית שלה, והנאצים ביצעו את רוב ההרג שלהם מחוץ לגרמניה”.

“ארצות הדמים“, שתרגומו לעברית ראה אור בשנה שעברה, הוא ספר שנוי במחלוקת. נתוני המוות ההמוני המתוארים בו משמשים את מחברו, היסטוריון ידוע ופורה מאוניברסיטת ייל בארה”ב, על מנת ליצור משוואה בין הרצחנות הנאצית למקבילתה הסובייטית. על פניו אפשר להבין זאת, שכן המספרים מדברים בעד עצמם. סטלין הרעיב מיליונים למוות שנים לפני שתוכנית הפיתרון הסופי אפילו נהגתה, ובשנים שלאחר מכן ביצע טיהורים פוליטיים המוניים, במספרים דמיוניים ממש, תוך ביצור שליטתו, הרחקת יריבים פוטנציאליים ומדומיינים, זריעת אימה באוכלוסיה וככל הנראה גם לא מעט אכזריות חסרת תכלית לשמה. “בסופו של דבר”, כותב סניידר, “ניצחה ברית המועצות את גרמניה הנאצית בחזית המזרח של מלחמת העולם השנייה, ובשל כך זכה סטלין להכרת טובתם של מיליונים ומילא תפקיד מכריע בגיבוש הסדר החדש באירופה שלאחר המלחמה. ואולם מעשי הרצח ההמוניים של סטלין עצמו לא נפלו בהרבה משל היטלר, ולאמיתו של דבר היו חמורים יותר מפני שנעשו בימי שלום”. נתונים אלה משמשים את המחבר על מנת לטעון כי בסופו של דבר ההבדל המרכזי בין המשטרים קשור בדרך בה ביצעו את פשעיהם ובאופן בו נזכר שמם בהיסטוריה, יותר מאשר במהות המעשים עצמם.

כריכת הספר

בחינה השוואתית היא כלי חשוב בחקר ההיסטוריה, שכן היא מאפשרת להציב זו לצד זו תופעות נפרדות באופן שחושף את קווי הדמיון ביניהן. הסכנה בהשוואה היסטורית שכזו נובעת מההתעלמות מן המאפיינים הייחודיים של כל מושא השוואה, ופה נעוצה הבעייתיות ב”ארצות הדמים“. הספר העשיר במקורות סוקר אלו לצד אלו את מאפייניהם הדומים של שני המשטרים, מהעלייה לשלטון וסילוק היריבים, עבור דרך ביסוס הכלכלה והכנת המדינות למלחמה, טיפול בשבויים, אוכלוסיות כבושות, וכלה באנטישמיות, שבניגוד לעמדה המוצהרת התקיימה גם התקיימה גם בארצות הקומוניסטיות. גורם נוסף להקצנת המדיניות הנאצית והסוביייטית, טוען סניידר, נעוץ בעובדה שאיום ההשמדה של כל משטר על משנהו ליבה את רצחנותם של שניהם גם יחד, כשאלה וגם אלה סבורים כי לאור האלטרנטיבות מעשיהם מהווים את הרע במיעוטו.

הטענה בדבר אופיים הרצחני של משטרים מודרניים אינה חדשה. היא הוצגה באופן תיאורטי כבר בראשית שנות החמישים בספרה של הפילוסופית הפוליטית חנה ארנדט “יסודות הטוטליטריות”, שמצאה הדים לעריצות הטוטליטרית בכל צורות השלטון המודרני (ולא רק במשטרים פשיסטיים וקומוניסטיים). הטיעון קיבל ביסוס עובדתי עם חשיפת פשעי סטלין לאחר פרסום נאומו של ממשיכו חרושצ’וב במערב, ואושש לאחר קריסת הגוש הקומוניסטי ופתיחת ארכיוני מזרח אירופה. אולם בלהט הרצון להשוות בין הזוועות נדמה כי חוקרים כמו סניידר אינם מבחינים בין רצח עם כפועל יוצא של אסטרטגיה (רצונו של סטלין לבסס את שלטונו, להטיל מרות על העמים הלא-רוסיים שצורפו לחבר המדינות הסובייטיות, ולבנות בסיס כלכלי מודרני לאימפריה שיצר), לבין רצח עם כפועל יוצא של אידיאולוגיה (יחסו של הנאציזם ליהודים). גם אם רצח אסטרטגי אף פעם אינו חף מאידיאולוגיה (האנטישמיות והשנאה הסובייטית לבורגנות), וגם אם הרצח האידיאולוגי אינו חף משיקולים אסטרטגיים (בתקופת שנזקקו לכוח עבודה השאירו הנאצים יותר יהודים בחיים), הרי שבסופו של דבר מדובר בתופעות נפרדות. סטלין היה עריץ שעלה לגדולה בזכות אידיאולוגיה מודרנית, אולם הוא לא היה השליט הראשון בהיסטוריה שהרעיב, עינה והוציא להורג אוכלוסיות שונות ויריבים קרובים. ההשמדה הנאצית, לעומת זאת, הייתה פועל יוצא של חיבור ייחודי בין מודרניזם לדמוניזציה מאגית ממש כנגד מה שנתפס לא כיריב פוליטי או כלכלי אלא כמקור הרוע הגדול שבעולם. הקולאקים – איכרים אוקראינים אמידים שהורעבו ונרצחו – אולי נתפסו כמכשול, אך היהודים נתפסו כבעיה עצמה. התעלמותו של סניידר מן ההבדלים בין המקרים, כמו גם להיטות היתר שלו, שבאה לידי ביטוי בציון החוזר של פשעי סטלין שוב ושוב, עשרות פעמים רק בפרקי המבוא, ונטייתו לערב מחקר היסטורי בטיעונים פילוסופיים הגובלים בקלישאות גמורות (“כל אחד מהם מת מוות אחר, מפני שכל אחד מהם חי חיים אחרים”), יוצרים ספר מעניין אך מעצבן שחשיבותו נובעת יותר מן המידע היבש שהוא מביא, ופחות מן המסקנות שמסיק מחברו.