גיבור המתלה

* הסיפור ״גיבור המתלה״ מופיע בקובץ הסיפורים ״רוגטקה״ מאת האמנית תמר גטר. הספר ייצא לאור בשבועות הקרובים בסדרה החדשה ״מעבדה״ בהוצאת רסלינג, בעריכת נעמה צאל.

זהו הצל שלי. הצל של גופי. אני רואה אותו על המדרכה הרחוקה שלמרגלות העץ מתחתי: עִגול שחור מושלם, לא קטן בהרבה ממכסה הביוב שאותו הוא כמעט חופף. פס דק חוצה את העִגול לשני חצאים כמעט שווים, משיק למכסה הביוב. שתי צורות מעוקלות, צורות דומות להפליא לזרועותיה הדקות של נערה, מתפתחות מימינו ומשמאלו של פס זה. אף שצורות מעוקלות אלו מפליאות בדמיונן לזרועותיה המונפות אל-על של נערה דקה, ואף כי הן צורות מופלאות כשלעצמן, ללא כל קשר לנערה שאני מדמיין, אין אני מציע להוסיף אותן לציור הצל שלי כי אין אלה הזרועות שלי, ואין הן רלבנטיות עבורי בכלל, אפילו אם על כורחי, כאחד האדם, אני נידון להעלותן בדמיוני.

רצוני לומר מה מעיק עלי מעל לכל: עוז מבען הטרגי של הזרועות הארוכות האלה. זה הדבר. הוא פוגם לחלוטין בשלמות המרוכזת, הבהירה, הגיאומטרית, של צל גופי.

אני מתכוון לדווח בנאמנות על כל מה שאני רואה, אך תמיד יש להבחין בין עיקר לטפל.

אני מקליט את דברי. מישהו, אחר-כך, יצייר ויכתוב את העדות שלי מתוך הבחנה ברורה בין עיקר לטפל. אני איני לוקח אחריות, כי אני יודע מה הם האסונות הרודפים את אלה שלוקחים אחריות, ובמיוחד את אלה שבטוחים שהם יודעים להבחין בין עיקר לטפל. ואני לא מדבר על גנרלים, גם אם אני חושב עליהם.

מגובה שבעה, אולי שישה וחצי מטר, ממקום מושבי על הקורה הממוסמרת בין שני ענפיו הדקים, המעוקלים, ואף על פי כן ענפיו היותר חזקים של עץ האזדרכת העירום שאף על פי שקוצץ ונגדם לפחות עשר פעמים בשלושת העשורים האחרונים הוא שב ונישא לגובה עצום, אני משקיף לסירוגין על אחד הרחובות המטונפים ביותר ביפו, ועל צלי המושלם, המטוהר מכל הצללים שראיתי אי-פעם, מודפס לו למרגלותי, עגול כסיכום חייו של קדוש, שם למטה, כה בסמוך למכסה הביוב שעל המדרכה.

זה העיגול שהוא אני בכללות והוא חצוי לו שם בפס צל הקורה שעליה אני יושב.

אחורי הם עצומים. אחורי העצומים לחוצים על ואל הקורה. כלומר הם מקובעים אליה בסיד ומלט. הצל לפיכך הוא במידה רבה צלו של ישבני. אני אומר “אני בכללות” בלי שיהיה לי שמץ כוונה לרמוז בזה שכל כולי הוא ישבן כביכול, אפילו אם יש אמת מסוימת בדבר.

אני חובב מושבע של צורות בהירות שמבען ברור. לפיכך אני מוצא נחמה גדולה בדגם המופשט הזה שמטיל גופי על המדרכה. הוא מעלים היטב את חסרון רגלי וידי וממזג את כרסי העצומה, ראשי העגול הענק ואת אחורי גדלי הממדים לכדי צורה אחת חד-משמעית. זה העיגול השחור. הוא נאה. הוא נחרץ. הוא על המדרכה, חופף כמעט את מכסה הביוב.

חפיפה שלמה בין צלי לבין מכסה הביוב עשויה היתה להתרחש לו היו מזיזים אותי מעט הצדה על הקורה שלי, ולו היו מנמיכים אותנו מעט, אותי ואת הקורה שלי. אך אין המאמצים הכרוכים במשימה מורכבת שכזו שווים בטורח, והשמש – מאוחר יותר תהיה לי הבעיה הזו, אבל לשם מה להקדים את המאוחר – השמש, כן, איני יודע כלל אם היא תבוא לעזרי. אתמול לא באה, כל העונה לא באה. היא קופחת עלי, אבל הזווית לא ממש מתאימה.

ובכלל השמש… שועלי קרבות דגולים ומצביאים גדולים, גם כאלה שהיו פיזית גדולים ממני, נואשו ממנה לאחר שנעשה ודאי ומחוץ לכל ספק שהיא לא תידום בעבור מי שאינו גם יהושוע וגם שופט-מצביא. לא, משמש שכזאת אין תקווה ליהושוע זוטר שכמותי – אכן זה גם שמי – שכל שאיפותיו מסתכמות בתשוקה הצנועה להביא את צלו הענוג, העגול, לכדי חפיפה ודאית עם מכסה הביוב שעל המדרכה.

להניח עיגול ארעי אחד על עיגול של קבע, אושר זעיר זה אני מבקש לעצמי.

דבר זה אינו נתון, ולא יהיה נתון. גם נס לא יתרחש. נס לא יתרחש ממש כשם שלא יוענקו לי מחדש הגפיים שגזלה ממני המלחמה שזכתה לשם מלחמת השחרור. אמנם השיגה המלחמה הזו שחרור לכל, לרוב. לרובם ככולם. לעיקר. איני חובב סטיות מן העיקר. אין סיבה לסטות מן העיקר. ואמנם מדובר בשחרור העולה על כל נס שכן היה זה ועודנו שחרור כה נרחב, שאף הגדול שבאסטרטגים לא היה יכול לשער את היקפו היצרני, את עומקו רב המדורים והתחתיות, ובעיקר את איכותו המסתורית.

אני, אף שאיני בעל נס, עדיין, הנני, בכל מהותי הפיזית והנפשית, תוצר של השחרור הגדול, ויש ביכולתי לרכון מעט קדימה ולראות איך זז העיגול למטה
ומשכלל קמעה את סיכויי חפיפתי עם מכסה הביוב. אני מתנדנד אפוא קדימה ואחורה ומציץ להנאתי בפוטנציאל הגיאומטרי המושלם שם למטה; יופי עוצר נשימה!

אמנם כאשר אני רוכן כך קדימה מבצבץ על העיגול שם למטה קימור קטן, מעין בליטה, מין כיפה קטנה. זה ראשי.אף שבתנאים כתיקונם אין להעלות על הדעת כיצד יהיה זה  מתכונתן של כיפות דווקא לפגום בשלמות גיאומטרית, זהו פועלו הבלתי נמנע של מצבי המיוחד. בזהירות רבה אני נרכן קדימה על קורתי הצרה התלויה בגובה שבעה מטרים מעל פני הקרקע, ורואה כיצד מחבלת הכיפה שלי בסיכוייה של שלמות כזו. שמחתי נגרעת, אבל  אני יודע אל נכון כי במצבי הזקוף תיעלם הכיפה הזו ועיגול הצל שם למטה יחזור לשלמותו – –

חמדה מתפשטת בי אל נוכח ניסוח כה מלבב של הצל את גופי והיא מולידה בי תאווה של צייר. לו רק יכולתי לרדת לשם, לסמן קלילות את מתארו של עיגול קסום זה. לו היה נשאר שם הפלא, על אריחי הבטון האפורים, לאחר שהורידו אותי מעץ האזדרכת. לו הייתה פיסת גיר קטנה בידי, לו היתה ידי… איזה עונג… אבל אני תקוע בחגורת המלט על הקורה שעל העץ למעלה, והצל, בלאו הכי מיד יבוא ענן וישמיד אותו. בעודי מתנדנד בזהירות, נוהה אל הקסם שעל המדרכה, קסם המתרחש בסמיכות כוספת אל מכסה הביוב המושלם בפני עצמו, מסתלק ממני כל ספק ביחס לקביעה העתיקה כי חמדה זו עצמה, חמדת מתאר הצל (ועוד צל עגול ומושלם שכזה במקרה שלי!), היא ולא אחרת מקור כל הצורות הנעלות, מקורן של כל תוכניות הבינוי הנעלות שהפיקו אי-פעם האמנים והאדריכלים בכל מקצועותיהם. אך אליה וקוץ בה; הבחילה והסחרחורת אוחזות בי ועלי לחדול מנענועי. גם הקורה, קרש פשוט למען האמת, תושבת המלט שלי, ובכלל ענפי האזדרכת, כל אלה אינם יציבים דיים.  עלי להסתפק בכוח הדמיון לבדו.

ואני מסוגל לדמות את החפיפה המלאה!העלו אותי לכאן במנוף, והדביקו אותי במלט ובסיד העוקצני הזה לקורה. יאללה, כל בוקר אותו סיפור, תעלו כבר את התחת הזה למעלה, צרח הקבלן אל תוך מכשיר הקשר שלו והוסיף תנועה מגונה בידו אל מול עיניו הטרוטות של העגורן הישוב מטרים ספורים ממנו בתוך קבינט הזכוכית הממוזג שלו וידו על הג’וי סטיק שמעלה
ומוריד קירות. ותוריד לו גם כן את הטייפ על הקרש, הוסיף הקבלן, כאילו הוא מרכיב סלון בילד-אין קומפלט על האזדרכת. לי הוא הסביר ביתר אדיבות:  גם היום אתה עובר לוקֶשֶן, יהושוע, אתה עולה למעלה. זה בגלל שאתה מדבר יותר מדי, בגלל שאתה משגע אותנו, בגלל שאתה מה זה מטרטר לנו את הנשמה, בגלל שאתה לא נותן לנו לעבוד בשקט, בגלל שאתה חור בראש, בגלל שאתה חור בכלל, בגלל שאתה תחת, בגלל שאתה ערמה של חורים, בגלל שאתה אפס, בגלל שאתה אפס מאופס.

אני אסיר תודה לקבלן רב התושייה. הראש שלו עובד כמו מחשב אנימציה. לו קבלנים כאלה היו הגנרלים, איזה מעוף נועז, חדש, היה צובע את התכניות האסטרטגיות הישנות.

מאחר וסיכויו הכלליים של הצל היפה שלי משתלמים יותר במחוזות הדמיון מאשר במציאות, אני מתפנה להשקיף על הרחוב הפרוש תחתי. זהו אחד הרחובות המטונפים ביותר ביפו. הקבלן צועק אלי מלמטה, יהושוע אל תיפול לי, גמרת להתפלל, יה-בודהה, מה נשמע בהודו? רב תושיה הקבלן  ועם זאת מעט גס-רוח. ‘תפילה’ הוא קורא לנענועי והרי אין הם אלא מחקרו של הצל שלי. אינני מנהל שיחות עם אנשים גסי-רוח.

המוני ילדים (מושלכים…)  המוני חולים (צובאים…) המוני קבצנים (מתגודדים…) המוני סמרטוטרים (אפשרות: מוכרים בסיטונות סמרטוטים…) או פשוט: המון טקסטיל… המוני זקנים (מתייסרים…) המוני עבריינים (פליליים… אפשרות: לשיפוט מהיר…) – – – אני ממיין על שפתי סקירת מצב כלשהי שיכולתי לשגר אל הקבלן למטה לו היה הרחוב המטונף הזה אומנם שוקק חיים. לו למשל היה שוקק חיים כרחוב די פואר הפריסאי. אני זוכר – לא – אני מכיר אותו ממש – מן הסיפור “פסול דין” של בלזאק. בכלל, האיש בלזאק…

אבל הרחוב שפרוש מתחתי מת לחלוטין. גם אתר הבנייה הזה, אף שהוא פעיל, הוא מת לחלוטין. לבד מן הקבלן שלי, דמות ארכאית, צרחנית,  שלא מסתתרת מפני השמש, מלבדו ומלבדי הנצלה לאיטו בראש האזדרכת, מסולק ומחוק מכל המקומות ומכל הזמנים מאז מלחמת השחרור, מלבד שנינו, רוב הנפשות הפועלות, כלומר פועלים מיובאים, או מגורשים, או גם מיובאים וגם מגורשים, רצוני לומר, הנפשות הפועלות שאינן מושבתות אינן נראות בשטח, אלא לרגעים ספורים, וגם זאת, רק בימים מיוחדים, ימים של הפוגה. הכל מתועש. העבודה מתבצעת ברובה בלחיצת כפתורים.

מתברר על כן כי המבצע המשונה הזה, להדביק אותי בסיד ומלט על קרש בצמרתה של האזדרכת, הוא לצון מעידן אחר. מעידן אחר? אתמול מינה הוואתיקאן קדוש פטרון לאינטרנט, ואילו כאן, בפינתו של אחד הרחובות המטונפים ביותר ביפו, אין לו לקבלן מתועש השולט על עשרות כפתורים אלא  פנטזיה קטנה ועלובה שכזו;
להדביק בצמרתה של אזדרכת, על קורה מרחפת, בסיד ומלט, ותיק קרבות מקוצץ איברים כמוני. אולם אין במחשבה על כך בכדי להפיח חיים ברחוב המת שלמרגלות העץ. טרחה עצומה גרם הקבלן שלי לפועליו הנסתרים בכדי לממש את הגחמה הכפרית שלו. ובכל זאת, יש בו משהו בקבלן שלי. לפחות יש בו מעט נוסטלגיה, טעם כלשהו של עבודת כפיים, אולי אפילו צל צלו של טעם השחרור שהיה פעם, אולי, בעבודת כפיים… על אף גסות רוחו הבולטת, עדיין, זאת אני מגלה על כורחי, יש בו בקבלן שלי מעט דמיון. אני נרגש מעט לגלות צד של שיתוף בינינו.

לולא צלי המושלם למטה על המדרכה הייתי אומר שהרחוב המטונף עליו אני משקיף שומם מכל תוכן ראוי למבט. אני אומר זאת אף כי אני יודע שאני קובע בזאת, בשרירות לב מסוימת, עיקר מתפל. רעיונות שהם מוצקים בדרך כלל, עשויים להיות מפוקפקים לגמרי לפחות לגבי אחדים מן המקרים. במקרה שלי דבר אינו מפוקפק:  מת כליל הרחוב הזה. גם כשאינני מסתכל בו כלל. והוא נטול חיים חרף ואולי דווקא בגלל הילדים, החולים, הקבצנים, הסמרטוטרים, הטקסטיל, הזקנים והעברינים שממלאים אותו.

אני צופה במיאוס הולך וגובר בהתרוצצות הגדולה של בני-אדם וכלי רכב רבים ברחוב שאותו אני כמעט מצליח להטות על צידו כאשר אני מטה את ראשי, הרחוב שגם במצבו הנטוי כמעט, אין בו חסד  כלשהו, והוא אחד הרחובות המטונפים ביותר ביפו.

ואילו הרחוב האחר, חי. נכון, זהו רחובו של בלזאק. תכולתו האנושית – דווקא דומה. הרחוב הזה משתרע בשצף קצף על פני דפים אחדים בסיפור שלו והוא תקוע בי יותר מאלף מראות, ממשי יותר מן המראה האפרורי, משומם העין והלב, שלמרגלות העץ.

גם בזה אין ספק: עד כדי כך הידרדרתי…

עד כדי כך הידרדרתי. אני חובב מושבע של צורות ברורות, מובהקות. למעט צלי, אין בכל הרחוב הנשקף אלי למטה מואר היטב ככל שיהיה,  שום דבר ברור, לא אדם, לא מבנה, לא חפץ.

תחת שמן ועלוב שכמוני; אבל זה אני: חולֶה יופי. הגוף – נזק ושמו יהושוע, אבל הנשמה: בלזאק. הה, בלזאק, לב אציל, איש עקרונות! נהרות של דיו שפך על המתווים העירוניים המדוקדקים שלו. כל קו  – ערך, כל מתווה – אמונה, כל אבן – שפה, כל מרזב – דיבור! ואני מה יש לי?  לי הצל המושלם של גופי המשוחרר מגפיו בזכות המלחמה הגדולה, לי צל בזכות הקבלן, ולו, לסופר הפדגוגי החביב עלי? לו השמים, לו קו הרקיע האתי, הקו חוצב הלהבות – –

אחורי העקוצים מתנודדים הלוך ושוב על הקורה הרעועה שלי וליבי בוכה מבפנים ומגיר פלגי זעה מבחוץ. לולא האזדרכת העקשנית הזו השבה לגדול מחדש
למרות ששבים ומקצצים בה, לולא הקבלן שיבנה כאן על המגרש הזה, אפילו צל לא היה לי.

אני יושב פה, ביפו, על הקורה, על העץ, תקוע עם בלזאק. כל-כך הרבה תרם האיש הזה לגיבוש המושגים שלי על מהותן של זכויותיי הכלליות והמסוימות על אדמה זו ביפו, אדמה שעד לפני זמן לא רב, חשבתי אותה לתומי לרכושי הבלעדי. על האדמה הזו בונה לו הקבלן שלי את הדבר שהוא קורא לו ‘בובה של רב-קומות’. והבובה הזו, הוא אומר, תבטיח את עתידי.

לא, לא אשגר אליו אף מילה. מתוך זכרוני שהוא בור סיד שאינו מאבד אף טיפה, אני ממלמל לתוך הטייפ את הקטעים הזכורים לי מבלזאק, מרחוב די פואַר:

“…רחוב די פואַר, שם שמשמעו לפנים רחוב הקש, היה במאה השלוש-עשרה הרחוב הנודע ביותר בפאריס. שכנו בו בנייני האוניברסיטה בשנים שהדהדו בעולם המדע קולותיהם של אַבֶּלַאר ושל ז’רסון. בימים אלה אין הוא אלא אחד הרחובות המטונפים ביותר ברובע השנים-עשר, הרובע העני ביותר בפאריס, ששני שלישים מתושביו חסרים בו עצי הסקה בחורף ויותר מכל רחוב אחר בעיר מושלכים ממנו המוני זאטוטים למעון הילדים העזובים, המוני חולים לבית החולים אוטל-דיה, המוני קבצנים לרחובות, המוני סמרטוטרים לקרן הרחוב על יד אבני השפה, המוני זקנים מתייסרים לאורך החומות ששם נוגהת השמש והמוני עבריינים פליליים לשיפוט מהיר…”

למטה שוב צועק הקבלן: אז מה קורה, בודהההה?! אינני עונה. לא. בכל הנוגע למצב העיר, למצב הרחוב, אין לי מה להעניק לקבלן שלי. מצבו – אני יודע – אף הוא קשה: ככל שהולכים הבניינים וממריאים אל השחקים, כך  מי שהיו פעם בנאים הם עתה זן חדש של חפרפרות. יותר ויותר הם מקורקעים, ורוב עבודתם נעשית בכלל מתחת לפני הקרקע. כמעט הכל בונים היום מלמטה. עובדים למטה, ומלמטה, ולא רואים כלום. לא רואים את הרחוב לא מלמטה ולא מלמעלה. אין  נקודת תצפית.

יוצא מכך, שמושבי הרעוע בראש האזדרכת יפת הזרועות, הוא מושב מיוחס מכפי שחשבתי בתחילה. זהו מושב בעל פונקציה של ממש. הוא משחזר עמדת תצפית חיונית, אבדה ממשית.

את ראשי החשוף מטגנת השמש שמעליו בעוד אחורי ניצלים בתערובת הסיד שמתחתיו. אני מגיר פלגי זעה ומרגיש כמו גוש שאוורמה. ועדיין מצויים בי גם הנחישות, וגם החופש הפנימי להרהר במורכבות הזו ללא משוא פנים. אני מבין: ככל שתהיה גחמתו של הקבלן שלי פרועה ואוילית עדיין אין היא נפסדת לחלוטין. ועדיין, על אף מצבו של הקבלן, בכל הנוגע לרחוב ומה אני ממקום תצפיתי רואה ברחוב הזה, אין לי מה להעניק לקבלן.

המצב קשה מאוד גם עבורי, עבור חובב צורות פשוטות כמוני, עבור אדם שאינו מוצא את ידיו ואת רגליו – במחילה – במה שמכנים ביקורת עירונית. גם רעיונות מוסריים גדולים אין לי. בכלל רעיונות – אין לי. גם העסקה כבר נעשתה. הבובה תקום.

איזה רחוב זוועתי. שפע נורא שכזה, לא אני, לא אני בקשתי מבול אופטי אימתני כזה של סמרטוטים וסמרטוטרים, של כל-כך הרבה טקסטיל, באמת כל-כך הרבה טקסטיל וכל-כך מעט חיים. אינני יודע לאן עלי להביט תחילה. איזה סדר עלי להכניס בדבר שאינו יודע סדר מהו, שאין ליבו לשום סדר, ואשר גם אין הוא זקוק לסדר, ודאי לא לסדר משלי.

השופט יהושוע מת מזמן. אף שמאז לא עמדה השמש דום לכבודו של אף מצביא, אף שלא העניקה  שותפות מכריעה בשום קרב בעל משמעות היסטורית מכוננת, אף ששועלי הקרבות באים בחושך והולכים בחושך, בלעדיה, עדיין לא נואשה השמש הזו  ממני. היא קופחת על ראשי בשקדנות סטואית. אין עננים קרובים. המצב יציב לפי שעה.

אני שב ומתבונן אל הצל הטוב שלי. הוא שם, עָגול, שחור משחור, לא חופף ממש את מכסה הביוב, אך עדיין, למעט הבליטה הקטנה שתיעלם לכשאזדקף, הוא כליל השלמות.

גם העסקה כבר נעשתה.

סגרנו תוכניות גם בחיפה. הסכסוך לגבי הבעלות על הקרקעות יתחיל שם אחרי שאנחנו, הצוות כולו, עם כל הציוד שלנו נהיה עמוק מתחת לפני הקרקע הסלעית, בתוך-תוך הבפנוכו של הכרמל, כמו שאומר הקבלן, וכאשר בלי אף יבלת אחת מצדנו קומה חמישים כבר תמריא. דעתי בעניין, כמו גם דעתי לגבי הבובה של יפו, שווה כקליפת השום.

בעוד חמש שנים נעבור לבנות מגדל בחיפה. חיפה תחתית. מגדל שישקיף ממרכז הדר על כל המפרץ, באחד הרחובות המטונפים ביותר של חיפה, מעל לשוק הסיטונאי, בקרבת ‘מגדל-חיפה’ הכעור שכבר ניצב שם מזמן.

ברחוב פואַר צעד אבלַאר… איפה בחיפו!

לא שם וגם כאן, ביפו, ברחוב הזה שעליו אני מסתכל עכשיו, גם כאן לא צעד אַבֶּלַאר. גם אהובתו אֶלואֵיז לא גרה כאן. לא גרה כאן אף-פעם, ולא השפיעה כאן מעוז רוחה על שומאדם, גם על מוצריו של שומאדם לא הקרינה דבר. אין היא חתומה בשום מבנה. אפילו  בפיסת טקסטיל אחת לא נדפס הד עוז רוחה של אם המנזר  המופקרת, הנעלה והפילוסופית שבכל נשות הדת של כל הזמנים. מה לי ולה? מה לי ולצרפתים?! מה לי ולקבלן? מה לי וליפו? על כן אני מכריז, ומבחינתי אני, זה העיקר: בשום רגע היסטורי אף זוג אוהבים בהיר שכל ועז יצרים כאבלַאר ואֱלואיז, לא טעם כאן את חירות האהבה. אף לא כנסיה אחת,  לא מסגד, לא בית-כנסת, שימשו כאן אי-פעם במת אהבים לזוג משכיל שחטאיו מהוללים מן התרבות כולה. זהו.

כמה שלא תיקוד השמש, במקומות קדושים שוררת לחות תמידית. גם ביפו. אבל מקורה אינו במעשה של אהבה. בשום גלגול שלו לא ספג אל תוכו הרחוב המטונף הזה את האבֶּלָאר ואת האֶלואֵיז שלו. לא, הרחוב הזה מת. הוא נולד מת. הוא נולד מת-עני, היו לו ימי עושר יחסי, מתים בה במידה, והיום הוא שב להיות רחוב עני-מת. הוא עובר מת מיד ליד, מדור לדור, מדת אל דת, מכובש לכובש, מקבלן לקבלן.

דגם מופלא אחד לא נשזר ולא נדפס על הטקסטילים שיוצרו אי-פעם ברחוב הזה. כי זכרו של אף זוג אוהבים דגול לא נחרט כאן, לא בעינוגיו ולא ביסוריו.

בלזק היה שמן. היה מוצק. היו לו ירכיים של מצביא בלי שהיה מצביא. הראש שלו היה חזק כמו הירכיים שלו, גם זה בלי להיות מצביא. והיו לו אחוריים עצומי-ממדים. בשל אחוריו העצומים, יש לי יחס מיוחד לבלזאק שהוא, אני חוזר ואומר: אביר קו הרקיע האתי.

יש מצב כזה: מן הצד האחד אחוריו, ומן הצד השני פניו. ופניו של בלזאק, הה, מכווצים להם מרוב קשב ועגומים מרוב שיממון. אפילו קודרים. תלוי איך נופלת השמש.  כי זה המצב. גם בפריז. אני שפוט של מתארים עירוניים. אני אוהב את הפסל של בלזאק שהוא הרבה יותר גדול מהאיש הגדול הזה. צילינדר! ובשעות מסוימות, צילו – עִגול מדוקדק.

וישנו אבלאר. מצד אחד איש אינו יודע איך בדיוק נראה הפילוסוף העתיק הזה, אבל מצד שני יודעים  שהוא היה יפה, יפה במיוחד, ואפילו עוד יותר יפה מיפתו. מכיוון שהיה יפה-תואר ממש, יש לי יחס גם לפילוסוף אַבֶּלַאר. זה האיש מן המאה השלוש-עשרה, שהיה רב פעלים תחילה בפילוסופיה, אחר-כך במיטה ובפילוסופיה, ובסוף בפילוסופיה לבדה, אחרי שנקטפו אשכיו בידי קנאים חשוכים שהיו גם קנאי-דת וגם סתם קנאים, כאלה שמיטתו ויפתו היו רעננות מדי בשבילם. ובכל זאת צלח בידו לשרוד ביניהם; מצד אחד כאומלל, מסורס, אבל מן הצד השני כאב כנסייה, הו, והנה הצד השלישי שלו: שקרן וצבוע הוא נעשה, גזור כמידתם של מעניו, חירותו המופלאה מוכפשת, מנוצחת. אם היה לו שיחרור, הלך לו השיחרור. משונה, איך שסיפורים חוזרים על עצמם.

ואלואיז, יפתו? אותה אני אוהב. שום דוֹגְמָה דתית לא הצליחה לחבל בטוהר מידותיה, בשֹיכלה הטוב. כמעט הייתה לי אחת כזאת לפני מלחמת השחרור, לפני שכוסחתי בקרבות. אף שהייתי קליל בתקופה ההיא, עד שזזתי התברר שנתנה את ליבה לאחד הגנרלים וכך שום זכר, דבר לא נרשם בהיסטוריה של המקום הזה, אף לא דבר אחד מן הדברים שאני מוקיר. היא נישאה לגנרל שלא סורס כמוני. היא
פתחה חשבון דולרים באמריקה וכל דמיון בינה לבין אלואיז הנערצת עלי התגלה כעוד תעתוע של דמיוני.

אין תקווה ליהושוע בעל האחוריים שנעשיתי מעת המלחמה הגדולה. אמנם מכל בחינה אחרת  שיחררה אותי המלחמה הזו. אינני מתלונן. זוטר שכמותי, אפס מאופס שכל שאיפותיו מסתכמות בתשוקה הצנועה להביא את צלו הענוג, העגול, לכדי חפיפה עם מכסה הביוב שעל המדרכה,

להניח עיגול ארעי אחד על עיגול של קבע, אושר זעיר זה אני מבקש לעצמי.

חתיכות, בודהה, חתיכות, מגיע משהו, כוסיות? הקבלן צורח מלמטה. אפשר לחשוב שבנוסף לכול אני גם חרש. אני שקוע לי במחשבותי והוא צורח מלמטה. הייתי רוצה לענות לו בסגנון שלו; תבוא בלילה, אין כמו יפו בלילות’ה… אבל אני שותק. אות אחד של מרדנות מצידי וזה הסוף שלי. אם אפתח את פי עשוי הוא להשאיר אותי פה ללילה, הסדיסט. הקבלן נעמד על המדרכה מתחת לעץ. מבלי משים הוא דורך בגסות על הצל שלי, רגל אחת על הצל, רגל שניה על מכסה הביוב. אני מתפלץ. נשמתי כמעט פורחת. הוא מרים אלי את פניו  המאוסים – – –

איזה מכסה אני מוריד על הסיר הזה? מוחי מתייגע בשאלה פשוטה זו.

דבֵּר, יהושוע, צורח אלי הקבלן, מה השתתקת שם? מה אתה עושה שם, אולי אתה רעב?  הוא מוריד את הדציבלים ומשנה את הטון לבלי הכר. אני לא מאמין לנקיפות המצפון שלו. הייתי בודהה בכבודו ובעצמו ועכשיו נעשיתי גוזל, ציפור בודד על גג. בסדר, תכף נעלה לך איזה תרנגולת, הוא שב לצרוח ואני שומע את הצחוק השטחי, הצרוד שלו מהדהד על כל המגרש.

*
אָ- אָ– אָ– אָ– אָ– אָ– אָ– אָ– אָ– אָ– אָ– אָ– אָ– אָ– אָ– אָ– אָ– אָ– אָ– אָ-…
אני שומע צריחה איומה. מה ממנה נקלט בטייפ שלצידי, ובאיזה רמה – הבדיקה אינה בידי. גם לו היתה זו הקלטה משובחת, אין ולא תהיה דרך לשכתב אותה, כה איומה ונוראה. בליית ברירה יצטרכו  להסתפק בשורה ארוכה של האות אלף, קמוצה, שורה וקצת. זו ההמלצה שלי. ובכל מקרה, אני, אני גופי, הוא אתר הצרחה. היא מחלחלת בשאריות עמוד השדרה שלי. היא מצלצלת ואפילו דופקת ממש באותם סחוסים מאוחים בלוחיות פלטינה שנועדו לשחזר את עצם הזנב שלי, מפעם, זו שהתרסקה יחד עם שארית גופי התחתון בקרב המִיתלה. כאב דוקר אותי. כאילו הנחית מישהו מכה אדירה על עורפי. צווארי השקוע צונח מטה ומפיל איתו את רצועת השומן העוטרת לו מסביב, זו שבמצב נורמלי מהווה את התמיכה העיקרית של ראשי. ראותי מתכווצות. צמרמורת מטלטלת את גופי. אני חש את בלוטות הלימפה שלי מרטיטות. אוזני – משונה – כאילו פקוקות, או אולי זו הדממה העוקבת שנועלת בתוכי את הצרחה. זיעתי מתקררת במהירות. אינני שולט יותר בגופי. זרזיף השתן שלי נספג בחלקו אל תוך תושבת המלט, שאריתו אובדת בדרכה

מטה, מתפזרת בתוך האבק הדק המתרומם מלמטה בנחשול אדיר המטפס במהירות עד לגובה עיני. אני עוצם את עיני. אין אני יכול יותר לפתוח אותן. אני רוצה לתת אמון בחגורת המלט שמצמידה אותי אל הקורה. אני מפחד ליפול.

זו תאונת עבודה.

אני שומע את הקבלן מצווח, תאונת עבודה, תאונת עבודה. ועכשיו מגיעות הקללות שלו. צרורות של קללות. קשה לסמוך בעניין הזה על עוצמתו של טייפ המנהלים הקטן שלצידי אך עניין מועט יש לי לחזור כאן על קללותיו. לאחר הקללות הוא חוזר ומשמיע את המילה ‘אלוהים’. לפעמים ‘אלוהים’ לבד, לפעמים ‘אלוהים שלי’. הוא גם צורח ‘my God’. אחרי כל השנים שבילה בלוס אנג’לס זה טבעי לו, ולא כי מדובר בעיר מלאכים דווקא.  הקבלן צורח בקולי-קולות. זה לא אשמתי, הוא צורח.

במצבי, ציר הסיבוב של גופי הוא אפסי. אפילו היו עיני פתוחות לא הייתי יכול לראות את המתרחש מאחורי גבי.

אני מכיר את הקבלן כאותה כף ידי שנשארה במיתלה ועדיין היא מהבהבת לצידי כאילו הייתה איתי, כאילו מעולם לא נפרדה ממני. אף שעיני עצומות, אף שלא ראיתי, אף שאינני רואה דבר, אף שאיש אינו טורח לעדכן אותי במתרחש למטה, אינני מדמיין, אינני הוזה, אני יודע: ללא קושי אני מצרף אחד לאחד את קורותיה הקצרים של המהתלה האחרונה של הקבלן שלי:

שימנו את העגורן. אין הוא חורק יותר. אף כי שמיעתי מעולה, לא יכולתי לשמוע דבר. הפתעה תוכננה עבורי. העגורן הרים קיר. על הקיר הורכב עימאד אפנאני ובידו המגש עם התרנגולת בשבילי. בסיבוב שבו אמור היה הקיר להקיף את האזדרכת כדי להעלות אל מול עיני את אפנאני ביחד עם המגש, מפציע כמו שמש, צף אלי באויר עד לטווח העדין של הכנסת המזלג אל פי, התמוטט כל המערך. אין ספק העגורן אידיוט מושלם, לחץ על drop  וחשב על המזלג הקטן, לא על המזלג הגדול. אין הראש שלו עובד בתיאום עם מחשב האנימציה שהוא הראש של הקבלן שלי. מצד שני, במה אפשר להאשימו כאשר הקבלן דורש ממנו אקרובטיקה שאינה מתחומי המומחיות שלו. עימאד ביחד עם התרנגולת שלי נמחצו. היא שכבר הייתה מחוצה נמחצה מחדש, ועימאד אפנאני שגם הוא נמחץ לא פעם ולא פעמיים, נמחץ הפעם באופן סופי.

עיני עצומות. אפילו אם הייתי רוצה, לא הייתי יכול לפתוח אותן עכשיו. השמש המסנוורת, האבק, הזיעה. אולי גם דמעותי זולגות. אין חישה ממשית במורדות לחיי. ואף על פי כן אני רואה את הזוועה וראשי מתחיל להתערפל. שלוש פעמים ביום האכיל אותי עימאדי. הוא גם היה רוחץ אותי, מחתל אותי. אין יותר עימאדי. אני שומע את צופר האמבולנס יורד ברחוב, את צופר המשטרה, את צופר מכבי האש. ילדים, חולים, עבריינים, סמרטוטרים, זקנים… כל זה הולך ומתקבץ מתחת לאזדרכת שלי. אני לא רואה דבר, אני יודע, ממש כשם שאני יודע עד כמה העגורן היסטרי

עכשיו. אני מכיר אותו, את הלולב המחוטט הזה, הזרוע המבצעת של הקבלן. הקיר, אני משוכנע, הקיר עדיין מונח על הקבורים תחתיו. כל הלוח. אין מה להרים את הקיר הזה. אני מקווה שלא ירימו את הקיר הזה. שום פועל ערבי בארץ הזו לא קיבל חלקת קבר בגודל של קומה שלמה, קומה שבמצבה האופקי היא ממש רחבה קטנה – קירות שלמים מעלים היום בלחיצת כפתור.

אני מתחיל להתנדנד. הפעם אין זה מרצוני ולא כדי לראות את מצבו של צילי העגול על המדרכה למטה. המדרכה הזו מכוסה כעת, שוקקת אדם. כולם מביטים למעלה, אלי, וצועקים כל מה שאפשר לצעוק בהזדמנויות כאלה. המסכן, איך הוא עלה לשם, מי המטורף ששם אותו שם, איזה מדינה, מה קורה פה… אלוהים, my god , וכל סוגי הדברים האלה שמוכרים לכל אחד. יש גם מי שצורח בחיי, יהושוע, גיבור המיתלה, אינ-אל-דינאק … מי יעשה דבר כזה.