התערוכה “צרות של אחרים: קונפליקטים ופרדוקסים”, שאצרו דורית לויטה הרטן ודליה לוין במוזיאון הרצליה, מעוררת געגועים לתערוכות הנושא הקבוצתיות הזכורות לרעה. הן אמנם סבלו לרוב מיבשושיות דידקטית, היעדר מעוף וביקורת והצגת המובן מאליו, אולם לפחות גובו בטענה קוהרנטית ביחס לנושא ממוקד. “צרות של אחרים”, לעומת זאת, היא תערוכה מבולבלת, חסרת לכידות ובחלק מהמקרים גם חסרת עניין.
עניינה של התערוכה, נכתב בטקסט האוצרותי, הוא “צרות של אנשים אחרים, קונפליקטים שאינם נוגעים בנו במישרין ועימותים הנובעים מניגוד אינטרסים”, אולם חלק ניכר מהעבודות כלל אינן קשורות לתיאור. אדר אביעם, שחר מרקוס וארגון שוברים שתיקה עוסקים בחברה הישראלית וביחסה לפלסטינים, האמנית האיראנית פרסטו פורוהאר יוצרת בעקבות הוצאתם להורג של הוריה, סנטיאגו סיירה עוסק בקפיטליזם הבינלאומי ואולף ברוינינג בחרדה המערבית מפני האימפריה הסינית, אם למנות רק כמה דוגמאות. לכשעצמו אין בעיסוק אישי ומקומי שכזה כל בעיה, אולם ספק אם נכון לתארו במושגים כ”סולידריות”, “תמיכה”, ו”חמלה” על האחר, כפי שעושות האוצרות.
הבלבול שיוצרת הכותרת רק מתחזק במהלך הביקור בתערוכה, שמותחת את רעיון הקונפליקט הרבה מעבר לגבולות יכולותיה לומר עליו דבר מה. קשה למצוא עבודת אמנות שאינה מתייחסת בצורה כלשהי למושג רחב כ”כ. במצב כזה נדרש מיקוד – צמצום טווח האפשרויות לקונפליקט מסוג מסויים, ויהא חברתי, היסטורי, פנים אמנותי וכיו”ב, או לבחינה של עצם הגדרת המושג. אולם ע”פ העבודות בתערוכה, קונפליקט הוא אירוע פוליטי, אך גם אישי. הוא אמנותי, אך גם מדעי. לעיתים הוא קשור בעדות של האמן, ולעיתים הוא תופעת טבע. לעיתים הוא נובע מבחינה מאוחרת של היסטוריה טעונה, ולעיתים מעבודות שיפוצים בבניין. לכן בתערוכה זו, פליטים לובים טבועים הם שווי ערך להתרבות מוגזמת של צמחי מים, וחוויות משירות צבאי באינתיפאדה זהות לתצורות מופשטות הנוצרות במפגש בין אבקת ברזל למשטחי מגנט. כך יוצא שהכל קונפליקטואלי, ושום דבר אינו קונפליקטואלי.
את כל המגרעות הללו ניתן היה לבלוע איכשהו לו לפחות העבודות היו מצדיקות את הביקור. בפועל עבודות רבות פשוט לא מעניינות, אחרות כבר הוצגו ואצל אחדות הקשר לתערוכה מאולץ עד כדי כך שמתגנב החשד שהן שאריות של תערוכה אחרת.
התערוכה נפתחת בצלליות המוכרות של ניר אדוני – קולאז’ים של בניינים, כלי תחבורה וכלי משחית שעובדו למגזרת מתכת בחיתוך לייזר, ומתוארים כעוסקים ב”קונפליקטים שאינם ניתנים ליישוב”. האמן הדרום אפריקאי קנדל גירס מציג כדורי-רגל מכוסים במסיכות לטקס בדמותו של לנין, הבוחנים את השאלה “האם כשאנו בועטים בכדורים, אנו עושים זאת בתמימות ומשתתפים בשמחה במשחק או האם פעולה זו הופכת אותנו לברברים המכדררים ראשים כרותים?”. השאלה, כותבות האוצרות, נותרת פתוחה. פגמי האריגה בשטיח של גילי אבישר מתוארים כ”מנפצים את אידיאל האמנות”, וקיר הגבס השבור של פבלו רסגאדו כ”פורם את אשליית המוזיאון”, לא פחות.
סנטיאגו סיירה מציג את העבודה “מילים הרוסות” משנת 2012 – הקרנה של סרט המורכב מ-10 פריימים מקבילים. כל אחד מתאר אות שהוצבה במקום אחר בעולם ונהרסה ע”י אנשי המקום, כאשר מכלול האותיות מרכיב את המילה “קפיטליזם”. האותיות נהרסות באמצעים שונים, מסיתות ידני, עבור דרך שריפה וריתוך וכלה בשימוש בציוד הנדסי כבד. הטקסט הנלווה לעבודה נזקק לעבודות קודמות של סיירה, ולא בכדי. זו פשוט עבודה טובה פחות. היא נראית כנוסחה לעבודה טיפוסית של סיירה, החסרה את היסוד הפרובלמטי ועוכר השלווה שהפך אותו לאחד האמנים המטרידים של ימינו.
שירו הידוע של הכומר מרטין נימלר (“בתחילה הם באו לקחת את הקומוניסטים, אך לא אמרתי דבר, משום שלא הייתי קומוניסט…”), משמש כמעין מוטו לתערוכה וחושף את המוטיבציה ליצירתה. לא צרות של אחרים, אלא חרדה מאיום ממשי על העצמי. ספק אם יש בכוחן של תערוכות לחרוג ממידותיה של אנחת ייאוש משותפת ומנחמת, ומכל מקום, אם התשובה לטוטאליטריזם היא גיבוב אקראי וסתמי של עבודות – אוי ואבוי.
צרות של אחרים: קונפליקטים ופרדוקסים
מוזיאון הרצליה
אוצרות: דורית לויטה-הרטן ודליה לוין
פורסם בנוסח דומה ב”טיים אאוט”
אני לא מבינה למה אתה מדבר על תערוכות נושא הזכורות לרעה בלשון עבר. עדיין יש תערוכות כאלה למכביר ובעיניי במוזיאון הרצליה שוב הפיקו תערוכה מצויינת. ושוב חבל שאין קטלוג.
אילת אבני
| |