מאז שהסדר הושכן

על כריכת ספרה של עדי שורק “לפעמים מאבדים אנשים” מופיע תצלום שצילמה האמנית נועה צדקה. זה תצלום צבעוני מאד המתאר שולחן אוכל ועליו שאריות ארוחה. אור חזק נכנס מן החלון, אולם החדר נראה כאילו הואר בנורה צהובה. המפה משובצת באדום, צהוב וירוק, פרופיל החלון צבוע בצהוב בננה, משענות הכסאות צבעוניות גם הן, וכמוהן גם המפיות ואחד משני ספלי הקפה. על אדן החלון ניצב עציץ קטן, נראה-לא נראה. זוהי תמונה קצרה – פריים בודד, יומיומי, כללי וסתמי לכאורה, שסיפור שלם יכול להתגלות בין פרטיו. על פניו יש פה סט יפיפה של מטבח כפרי בצבעוניות רטרו של שנות החמישים, אולם ספלי הקפה אינם תואמים וכמוהם גם הכיסאות, בצד מבצבצת צלחת פלסטיק ורוד של ילדים, בלטות מקומיות מחבלות במניפת הצבעים הססגונית, ומעבר לכל נמצא האור המסמא, הלבן עד כדי עיוורון, ההופך את תמונת הדירה לתמונתו של עולם סגור. בפנים הכל ברור ומפורט, גלוי, מודע ומדובר. בחוץ… ובכן, המפגש עם החוץ מחזיר תמיד אל הפנים. משהו בו נותר תמיד רחוק, בלתי אפשרי ובלתי מובן.

כריכת הספר

אני מתעכב על תיאור התצלום המופיע על הכריכה משום שהוא מצביע על משהו מהותי באופיו של הספר שהוא מעטר. הן רוחו של התצלום הזה והן רוחו של הצילום ככלל המאפיינת את כתיבתה של שורק, שהקדישה את אחד מסיפורי הקובץ לצלמת דליה אמוץ. זהו ספר המציג תמונות יחידות המעידות על תמונה גדולה שנמצאת מחוץ להן, ומשרטט גבולות מתוך ניסיונות לחרוג מהם. כל חריגה סודקת לרגע את המעטה המוכר, ובה בעת מחזירה את קיומו של מעטה כזה לתודעה – “דופנות הרחוב התגלו רק כשהכל חזר לסדרו הרגיל, כי לשעה קלה התרגלנו אל נשימה אחרת וכשהיא נפסקה הפכנו מודעים אל הצרוּת”.

“לפעמים מאבדים אנשים” הוא ספרה השלישי של שורק, והוא כולל אוסף סיפורונים באורכים שבין פסקה לעמודים ספורים. במובנים רבים זהו סיפור אוטוביוגרפי, אולם מי שיבקש להתחקות אחר מהלך חייה של המחברת באמצעות הספר עתיד להתאכזב. שורק מציגה אנקדוטות – תמונות קצרות ומקוטעות של שברי רשמים, מארג לא-רציף של אירועים ומחשבות. זוהי ספרות משוטטת בשני מובנים. האחד מרחבי וכרונולוגי, ובא לידי ביטוי במפגשים ארעיים בפינות רחוב, בזיכרונות קרובים ורחוקים, רשמים ומראות, חיים בעיר, נופש בכפר, נסיעה, שיחה עם הילד ועוד. המובן השני הוא הכתיבה השבורה, המהססת, המחליפה פתאום בין זכר לנקבה ומחבלת בכללי הפיסוק וברצף העלילה. כך למשל בפרק המתאר חלום על עזיבת חדר במלון, כאשר רגע לפני החזרת המפתח מתגלה מתחת למיטה זוג נעליים שלא נארזו, וחולצה, ושמיכה, ועוד שלוש חולצות נוספות, ומזוודה, ופתאום חדר מלון אלמוני וזר הופך לבית, ופעולה פשוטה כמו צ’ק אאוט לקראת היציאה לדרך הביתה מצטיירת כפרידה קשה. בסוף הפרק בן הפסקה האחת אין נקודה וזו אינה טעות הגהה, כי נקודה בסוף משפט מסמנת המשך.

חלק מן הספר מוקדש לרשמים אקטואליים, וביניהם מחאת האוהלים של קיץ 2011 המעוררת במחברת סקרנות, חשש, השתאות ואכזבה. היא מבקרת ב”מאהל 48″ שבו אנשים הקשיבו, והיא יודעת זאת כי רעש האוטובוס שעבר “לא גרם לאיש לשוחח עם מי שעמד לצדו ולא למלמל” בזמן שדיברה, אולם לאט לאט היא מבינה שאת האירוע הזה צריך לחוות אחרת, ומכל מקום העניין כבר הסתיים כאילו היה חלום ו”מאז שהסדר הושכן נשכחה התנועה”.

סוג הקשב הזה, תשומת לב תקריבית לפרטים כמו שאון האוטובוס שאינו משתיק את השיחה, בא לידי ביטוי לכל אורך הספר באבחנות דקות ותיאורים קצרים אך מלאים האוצרים בחובם רגשות, מחשבות וקשרים. כך מתוארת חברה ש”גם לה היו שיניים עקומות, אפילו יותר משלי. אבל היא נשאה אותן בחן כה רב”, כך “צעיר. כמעט ילד. לבוש יפה. עמד בצד שלא יבחינו בו מביט, כאילו חלק מהצל”. במקום אחר נתקלת המחברת במכולת זבל גדושה ומהבילה ו”אולי לו הייתי באירופה זה היה נראה כמו ציור של ברויגל, אבל זה היה פח כל כך מזרח תיכוני, כל כך בישראל, ירוק וענק ומלוכלך וחם וליד הים במגרש חניה וזבובים ופגרי עופות מבושלים ואורז ועגבניות”.

על הכל שורה תחושת משבר. לעיתים היא מוסברת בפרידה משפחתית, פחד, תובנה פוליטית פתאומית, הטרדה מינית באוטובוס ומפגש עם שיכור חסר בית השוכב כערימת בשר באמצע הכביש. לעיתים המשבר הוא גם משבר ספרותי האירועים מתוארים בלשון מעודנת מאד, לכאורה מעט מרוחקת, וכמו האור הבוהק בתצלום, תמיד היא מעידה גם על גבולות יכולת הראייה והתיאור שלה – “פניה הסתורות של השכנה, שבינתיים חזרה אל פתח הדלת, אותתו כי התקיימו כאן גם דברים אחרים”.
ובכל זאת, חרף החסכנות והמגבלות, הדברים ברורים: “מחר צפוי עוד יום. אבא לעבודה, אמא לחכות לאבא, נער למשחקי המחשב ולתגרות היומיום עם אמא, נערה לאיזור רעוע שיש לשמור”.

עדי שורק – לפעמים מאבדים אנשים
ידיעות ספרים, 119 ע”מ, 98 ש”ח