“שכר אמן”? תגיד תודה

באחרונה פורסם בכלי התקשורת כי ארגון השחקנים בישראל, שח”ם, מאיים להשבית את פסטיבל עכו שעתיד להתקיים בחג הסוכות הקרוב, עקב אי-תשלום שכר לשחקני ההצגות. חברי הוועד המנהל של שח”ם העבירו מכתבים חריפים לשרת התרבות והספורט לימור לבנת, לשר התיירות עוזי לנדאו, לשר לפיתוח הנגב והגליל סילבן שלום ולגופים מסחריים התומכים בפסטיבל. במכתבים דרש מהם הוועד שיתערבו וילחצו על ראש העיר שמעון לנקרי לדאוג לתשלום שכר לשחקנים המשתתפים בהצגות. אם לא ייפתח מו”מ מיידי עם ראש העירייה ועם הנהלת הפסטיבל, איים הוועד, ייאלצו השחקנים חברי הארגון לבטל את השתתפותם בפסטיבל. ללא ספק, צעד חריף.

טענות העירייה על תקציב נמוך מאוד לכל הצגה לא סייעו לה. שח”ם המשיך להילחם והמשיך לאיים בהשבתה. בסיכומו של עניין קיבל הארגון את מבוקשו, ונקבע כי שכר האמן יעוגן בחוזה של העירייה מול מפיקי ההצגות, יעמוד על מינימום של 6,200 שקל לשחקן, ויעודכן בכל שנה בהתאם לשכר הממוצע במשק. שאפו לארגון השחקנים. עמידה איתנה מול המארגנים הביאה לתוצאות צודקות והכרחיות.

האמנים הפלסטיים מחוץ לתקציב

איני יכולה שלא להתייחס בהקשר הזה לנעשה בתחום האמנות הפלסטית. יש שיטענו כי ההשוואה אינה מדויקת: הרי אמנים פלסטיים יכולים, בסופו של דבר, למכור את יצירותיהם ולהתפרנס מאמנותם. אלא שבפועל, לא כל העבודות מכירות, ואלו שכן לרוב אינן נמכרות, מסיבות שונות. בשורה התחתונה, אמנים רבים שמציגים את עבודותיהם במוזיאונים ובגלריות הציבוריות אינם מקבלים כל תמורה כספית – לא עבור החזר הוצאות עבור הכנת העבודות ולא עבור הזכות להציגן בפומבי. יתרה מכך, עצם ה”זכות” שניתנת לאמן להציג את עבודותיו בפומבי נתפסת לא אחת כתמורה הולמת.

בהקשר זה צריך לזכור כי המוזיאונים והגלריות הציבוריות המוכרים על-ידי משרד התרבות מקבלים תקציבים (זעומים אמנם) מהמדינה ומהרשויות המקומיות. תקציבים אלה מחולקים לצורך הקמת התערוכות, תפעולן, שיווקן ופרסומן, וכן עבור משכורות לעובדי המוזיאונים ולהוצאות אחרות, אך אינם מגיעים בשום שלב לאמנים עצמם.

שי-לי עוזיאל – תולעת שקלים. מתוך התערוכה הקבוצתית “אנחת רווחה” במוזיאון בית אורי ורמי נחושתן. אוצרת: נטלי לוין

“דמי שכירות” בגין הצגת עבודות

ומה קורה מעבר לים? קנדה למשל הכירה בזכותו של אמן לקבל תמלוגים תמורת הצגת עבודתו בציבור, וכבר בשנת 1988 התקבל חוק הנקרא “הזכות להצגה” (The Exhibition Right). החוק מכיר בטבען המיוחד של עבודות האמנות הפלסטית, ועל-פיו, כשיצירה של אמן מוצגת לקהל, זכאי האמן לתמלוגים כחלק מזכויות יוצרים. בהתאם לכך, אין זה משנה מי הבעלים החוקיים של העבודה. החוק קובע כי בכל שנה יפרסם איגוד האמנים הקנדים את הנחיותיו לשכר אמן בתערוכות ציבוריות, ואלו יהיו בבחינת חובה חוקית.

בשבדיה אישרה הממשלה הסכם שנחתם בין איגודי האמנים השונים לבין מועצת האמנות השבדית כנציגת המדינה. לפי ההסכם, אמנים יזכו בתגמול בגין השתתפות והצגת עבודות בתערוכות במוזיאונים ובגלריות ציבוריות הממומנות על-ידי כספי ציבור. ההסכם, המעוגן בחוק, מעניק לאמנים למעשה זכאות לקבלת “דמי שכירות” בגין הצגת עבודותיהם, נוסף להחזרי הוצאת שונים.

בנורבגיה לקחו זאת צעד אחד קדימה, בהתאם להמלצת איגוד האמנים המקומי בשיתוף משרד התרבות: בתערוכות הזוכות למימון או תמיכה ממשלתיים יש חובת תשלום שכר תערוכה לאמן המציג, וכן חובת פיצוי בגין “הפסד” יכולת מכירה של העבודה בזמן התערוכה.

בבריטניה הכירה הממשלה בזכותם של אמנים לקבלת תגמול על הצגת עבודותיהם בציבור כבר בשנת 1977. בהתאם להכרה זו פירסמה מועצת האמנות הבריטית תשלום מינימום יומי לאמנים המציגים בתערוכות ציבוריות. תשלום זה מתעדכן מדי כמה שנים, וארגונים שונים הפועלים לקידום מעמד האמנים עושים מאמץ לעדכנו, תוך הרחבת הקריטריונים והשוואתו למקצועות חופשיים אחרים.

הפתרון היעיל של מפעל הפיס

איגוד האמנים באוסטרליה ממליץ כי כאשר אמן מציג בתערוכה ציבורית שלא למטרת מכירה, יש לשלם לו בשל השימוש בעבודתו לפי אמות מידה סטנדרטיות וללא תלות במשאבי התערוכה. נוסף לכך יכולה הגלריה לשלם לאמן על שיחות, דיונים, הרצאות וכדומה. כמו כן, כאשר אמן יוצר עבודה חדשה לטובת הצגתה בתערוכה, יש לשלם לו שכר אמן שיפצה על שעות העבודה, עלות החומרים ועוד.

בארצות-הברית, לעומת זאת, אין חקיקה בתחום, אולם רבים מן האמנים שהציגו בגלריות הציבוריות בניו-יורק קיבלו שכר עבור עבודתם. כמו כן פועל בניו-יורק ה-W.A.G.E, ארגון שמטרתו להגביר את המודעות לנושא ולהגיע למצב שבו כלל האמנים יקבלו תשלום הוגן.

ובישראל? בכנס שערך במאי 2012 איגוד האמנים הפלסטיים בשיתוף עם בצלאל נערך פאנל בהנחייתי שדן בנושא. בפאנל השתתפו בכירים העוסקים בענף האמנות הפלסטית וביניהם מנהלי מוזיאונים, מנהלי מחלקות במוסדות תרבות, אספנים ועוד. כולם, באופן גורף, קבעו כי שכר אמן הוא עניין ראוי ביותר. יחד עם זאת הועלתה הטענה, בעיקר על-ידי אנשי המוזיאונים, כי התקציב אינו מאפשר שכר לאמנים, וממילא לא יצליחו לתקצב ולהעמיד תערוכות אם התקציב יקטן עוד יותר.

טענה זו, הגיונית ככל שתהיה, אינה מתקבלת על הדעת. מן הראוי שכשם שאוצרי המוזיאון, ההנהלה, הרסטורטורים, העובדים הטכניים ועובדי הניקיון והאחזקה מקבלים את שכרם, כך גם האמנים שהשקיעו את מיטב זמנם ולעתים את מיטב כספם כדי לאפשר את התערוכה זכאים לקבל את שכרם. יש, בפשטות, לחלק את העוגה בצורה אחרת.

ונקודה אופטימית לסיום. בעקבות הכנס החליט מפעל הפיס, גוף פרטי התומך, בין השאר, בתערוכות אמנות, כי תנאי לקבלת מימון לתערוכות יהיה הקדשת 20% מתקציב התערוכות לשכר לאמנים. יש, אם כן, מקום לקוות שהמושג “שכר אמן” יהפוך מצירוף מלים מופשט וערטילאי לחלק סטנדרטי, ברור מאליו ובלתי נפרד מכל התקשרות שבין אמן למוזיאון או גלריה ציבורית.

* הכותבת היא עורכת-דין המתמחה בתחום האמנות והעיצוב. חוקרת, יועצת, ומרצה למשפט ואמנות במוסדות ללימודי אמנות ואוצרות, וכן במיזמי אמנות שונים. לפרטים: nurit@artlaw.co.il