פער מידתי

פרשנויות שונות ליצירתו של אבשלום (מאיר אשל, 1964-1993), המוצגת כעת בביתן הלנה רובינשטיין, התמקדו במשך השנים במימד האוטופי שבעבודותיו. אבשלום מוכר בעיקר בזכות ששת תאי המגורים שיצר לעצמו, שיועדו להצבה בשש ערים שונות. לכל תא תכנן האמן צורה קצת שונה הנובעת מן האופי שייחס למקום הצבתו העתידי, אולם כולם חולקים תכונות משותפות הקשורות בצורות הנקיות, בצבע הלבן ובפונקציונאליות המינימיליסטית והקפדנית שנועדה ליצור מרחב מחייה בסיסי המספק את צרכיו של האדם המתגורר בתא. העובדה שהתאים תוכננו להצבה בערים גדולות חיזקה את מימד הפרישות והאפשרות להתבודד גם בהמולת הכרך. אחד התאים תוכנן כך שיתאים לאירוח של אדם נוסף, כאשר המרחק בין האורח והמארח חושב להיות 40 ס”מ – מרחק הכופה על האורח והמארח קירבה אינטימית ונטולת הפרעות חיצוניות בלב סביבה עירונית הומה. אל ההיבט העירוני-מתבודד נוסף הצד הפוסט-מינימליסטי הברור. הפיסול הנקי, השואב מן האדריכלות המודרניסטית והפונקציונאלית מחד ומן הפורמליזם המינימליסטי הא-פונקציונאלי מאידך, מאחד את שתי ההשפעות לגוף עבודות הלוקח מן הראשונים את השאיפה לתכנן את המבנה המושלם לחיי האדם המודרני, ומן האחרונים את הצורניות האוטופית והמנותקת במכוון.

אבשלום – תא מספר 6, 1991. אוסף מוזיאון ת”א לאמנות. צילום: אברהם חי

אולם מעניין לגלות כי הפרשנויות הרבות אינן לוקחות בחשבון פרט טריוויה קטן אך מהותי: למעט אחד, כל תאי המגורים שתכנן אבשלום תוכננו עבור אדם בגובה ממוצע של 175 ס”מ, בעוד אבשלום עצמו התנשא לגובה 190 ס”מ. זה לא נתון נשכח. הן משה ניניו והן אוצרת התערוכה סוזנה פפר מזכירים אותו בחטף במאמריהם בקטלוג, אולם אף אחד מהם אינו עוסק במשמעות הדבר דווקא ביחס לתאי המגורים ולתנאים שביקשו לכונן*. העובדה שאחרי כל התכנונים וההתאמות, המחקר המקדים והמפורט, הבנייה ותוכניות ההצבה, מתקבלת יצירה שיכולה להתאים כמעט לכל אדם חוץ מאדם היחיד שעבורו תוכננה מלכתחילה, נותרת כהערת שוליים בלבד.

את הערת השוליים הזו מעניין למקם במרכז ולחשוב עליה כעל מפתח להיבט נוסף בעבודתו של אבשלום. את הפער בין מידות תאי המגורים למידות גופו של האמן ניתן לייחס להשלמה עם הממוצע – קבלת הנורמה והכפפת האמנות לתנאיה, אולם דווקא מתוך הקבלה מתגלה גם צדה המרדני של העבודה, הכרוך בהנכחה אבסורדית ובלתי פוסקת של גבולותיה, ומכאן גם גבולותיהם של חיים רגילים, ממוצעים, חיים שתנאיהם מותאמים להפליא לנורמה. במילים אחרות, השלמתו של אבשלום עם תנאי החיים המקובלים של האדם הממוצע כרוכה בסימון יומיומי של חריגותו שלו, סימון פיזי ממש שמקיים את הנורמה מתוך הדגשה חוזרת של מגבלותיה. זוהי אמנות שחוקיה אינם באים לידי ביטוי רק בצורה המפוסלת אלא גם בגוף המפסל – בכתפיו הכפופות של האמן, בראשו הנחבט בתקרה ובאי הנוחות התמידית שהיה חש בעת שהותו בתאי המגורים השונים. הגוף החורג מן השורה נאלץ לשוב ולהזכיר את חריגותו, והדבר אינו נעשה באמצעות פריצת גבולות אלא בדיוק להיפך – באמצעות סימון יומיומי מכאיב של נוכחותם. זאת אומרת שלפרישות המיוחסת לעבודותיו של אבשלום יש היבט נוסף – סיגוף, שבהקשר הנוכחי מתבטא בתזכורת תמידית לא רק לצרכים גופניים כאתגר שיש להתעלות עליו, אלא גם לחוסר היכולת לעשות כן.

אבשלום – מאבק (פרט מוידאו), 1993

“יצירת האמנות”, כתב הפילוסוף פרנץ רוזנצוויג בספרו ‘כוכב הגאולה’, “אינה מכירה אף גג שתחתיו תוכל להתגורר”. אצל אבשלום הדברים מומחשים באופן מוקצן על דרך ההיפוך – יצירתו מכירה אך ורק את הגג שתחתיו לא תוכל להתגורר. את אי ההתאמה בעבודותיו של האמן ניתן לזהות עם זרותו האישית של מי שהיה מזרחי בעולם אשכנזי, יהודי בעולם נוצרי וחולה בעולם המקדש את הבריאות ובתקופה בה על מחלתו שלו – איידס – אסור היה לדבר. אולם מעבר לכך, נדמה שעבודתו של אבשלום מהווה גם הערה עקרונית על יצירת האמנות בכללה, על צורות של ציות ומרד ועל התנגדות לדיכוי לא באמצעות שבירת הכללים בעולם, אלא דווקא מתוך הכפפה עצמית כמו-נזירית לחוקיו הנוקשים.

עוד על אבשלום ב”ערב רב”

פורסם בנוסח דומה ב”טיים אאוט”

* לאחר כתיבת הטקסט הגיע למערכת מאמרה של שני ורנר המפורסם כאן ומתייחס גם הוא לפערי הגובה.